הפאג'רים חשפו את הגראדים

"זה היה נורא" ייללו השדרנים המבוהלים, מתקשים להסתיר את החיוורון בפנים ואת הרעד בידיים, כאשר הם מתארים את רגע האימה שחלפו עליהם ברגע בו שמעו את קולותיהם העולים והיורדים של צופרי האזעקות. "לא ידעתי לאיפה לברוח, לא ידעתי איך בורחים עם הילד על הידיים, מה עושים עם הכלב… ואיך הילדים רעדו לאחר מכן. באמת, איך מתמודדים, איך מרגיעים אותם?"

קרא עוד:

 [postim]

הם היו אחוזי אימה, כשהם מתקשים להסתיר את הבהלה שבקעה מכל ראיון, הורגשה בכל שידור. "אזעקה בתל אביב", זעקו הכותרות באדום בוהק, כאשר התמונות משקפות מראה אבסורדי ובלתי נתפס: תושבים מוצאים מחסה כשהם רכונים (טעות! הוראות פיקוד העורף קובעות לשכב) לצד המכוניות (ההוראות אומרות להתרחק מהרכב), בשולי נתיבי איילון ויתר עורקי התנועה העמוסים במרכז. אחרים נראו ישובים בחדרי המדרגות, מאובנים מפחד ולפותי חלחלה.

וזה מובן, אם כי שהיה קשה מאד להתאפק ולא לברך אותם בברכת 'ברוכים הבאים לישראל'. מזה יותר מעשר שנים שישובי הדרום מופגזים בפצמ"רים, קאסמים וגראדים, שפוגעים במרכזי הערים והם משבשים את החיים בהם. פה ושם היו גם קרבנות בנפש, שלא לדבר על הפגיעה הנפשית שנגרמת כתוצאה מהחשיפה הממושכת לפחד בקרב הילדים ויתר תושבים הדרום. אך בתל אביב לא שמעו מכך. שם נהג עולם כמנהגו. שדרות, שאלו שם, איפה בדיוק זו שדרות? מה אנו מחפשים שם בעצם, שימסרו גם את שדרות לפלסטינים והשקט ישוב לשרור.

אך זה לא הסתיים בשדרות. הירי פרץ את גבולות 20 הק"מ של ישובי עוטף עזה, והגראדים הגיעו לאשקלון. אך גם הפגיעה באשקלון לא הניעה את אמות הסיפים. כאשר בצה"ל שקלו לצאת לפעולה, דאגו אנשי השלום למחות כל מחשבה שכזו: מחרחרי מלחמה הם כינו את העומדים בראש הצבא והדרג המדיני, שהואשמו ב'להיטות לדם'. וכך מצאו את עצמם גם תושבי אשדוד ובאר שבע, נתיבות וקרית גת, על הכוונת של אנשי החמאס. הם ספגו וספגו, פעם מטחים רצופים ופעם סתם 'שיגור' פה ושם, ובעוד בדרום למדו ילדים לזהות ולהבחין מין מעוף טיל ה'טמי"ר' (מיירט 'כיפת ברזל') לבין הגראד, בין יירוט לפגיעה, בין קול האזעקה לבין יללת מנוע אופנוע, במדינת תל אביב לא שמעו כלל על מה שעובר על ישובי הדרום ועל המצוקה עמה הם מתמודדים. ה'דרום' על שני מיליוני התושבים המתגוררים בו, הפך לו לחצר האחורית של המדינה, למין מחנה אימונים שתושביו נועדו לספוג את האש, ולשתוק. לשתוק ולא להפריע.

שנים סיפרו להם על ילדים שחוששים להיכנס לחדר האמבטיה משום שהם חוששים שאזעקה בלתי צפויה תגרום להם לברוח משם, על פעוטות שמסרבים להתרחק מההורים בימים ובלילות, על בכיות היסטריות של ילדים שנחשפו פעם למראה של פגיעת טיל בבית, על ילדים שהדבר הראשון שהם יחפשו כאשר הם מגיעים לפארק – בהרצליה וברעננה – הוא את המרחב המוגן, שיהיה בהישג יד אם וכאשר. אבל הם לא שמעו. הגראדים התגלו כטילים מוזרים: הם נוחתים, מתפוצצים, אך לא יוצרים כל קול. הדי ההתפוצצויות שהחרידו את הדרום לא נקלטו כלל במרכז השלו.

עד שהגיע טיל הפאג'ר והוא הצליח לפקוח עיניים. הטילים אמנם לא פגעו – ויעזור ה' שלא יפגעו – בבתים מיושבים, אך במחי שיגור אחד הם הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולחשוף בפני אנשי תל אביב את מה שמתחולל במרחק של פחות מחצי שעת נסיעה משם. פתאום ישנה התמודדות וישנן מצוקות, ישנם פחדים וישנם קשיים. ובכלל, שבדרום חיים בני אדם והם חווים את אותה חוויה יום אחר יום, במשך שנים.

ראו זה פלא: מה שלא עשו מאות אלפי פצ"מרים, אלפי קאסמים ומאות גראדים, הצליח לעשות טיל פאג'ר אחד.