לא רק גביית דמי חסות ("פרוטקשן"), בנייה לא חוקית וההתפרעות בכבישים: הנגב, לטענת רבים, הפך להיות "פח הזבל של המדינה". הנגב פשוט שוקע בזבל. לפי נתונים של המועצה האזורית בני שמעון, בכל שנה מזוהמים השטחים במועצה בכ-3,500 טונות זבל. עלות הפינוי נאמדת בכ־550 אלף שקלים בשנה, שאותם נאלצת לשלם המועצה במקום להשקיע בתחומים אחרים. אך בלי ההשקעה הזאת, תושבי המועצה פשוט יטבעו בהררי זבל.
לפי הדיווח הבוקר (שלישי) ב'ישראל היום', המועצה כוללת 13 יישובים ועוטפת את רהט ולקייה הבדואיות, את להבים, כרמית, באר שבע וקיבוץ חצרים המשתייכים למגזר היהודי, וכן חלק גדול מהפזורה הבדואית, על שטח של כ־300 אלף דונם.
הפסולת נזרקת על ידי אנשים פרטיים, קבלני בנייה ונהגי משאיות מכל הארץ. רוב הפסולת נזרקת על ידי הבדואים, אך לא רק: כל מי שרוצה לחסוך את התשלום על הטמנה פשוט זורק את הפסולת בנגב.
גדי דבורה, פקח אחד מתוך שניים שיש למועצה, שאחראים לשטח הגדול פי שישה מתל אביב־יפו. לדבריו, זהו קרב שתוצאותיו ידועות מראש, ובמועצה רק מנסים "לכבות שריפות" ולעכב את הרס הטבע. הסיור עם דבורה מתחיל בהררי הזבל שב"שביל התפוז", שביל עפר שמתחיל בתחנת דלק בצפון־מערב רהט וממשיך עד השטחים החקלאיים של קיבוץ משמר הנגב. לאורך השביל יש כמויות עצומות של זבל: פגרים של חיות, פסולת בניין, פסולת ביתית. הכל מפוזר בטבע, לעיתים מטרים ספורים משטחים חקלאיים ומגידולי שדה.
לפי דבורה, שביל זה הוא עקב אכילס של המועצה ושל העיר רהט: "לאורך יותר משלושה קילומטרים של השביל פשוט באים וזורקים זבל מכל הסוגים. בשיתוף פעולה עם רהט, הצלחנו לאסוף את הכל לערימות מסודרות, כדי שנוכל לפנות בהמשך".
בהמשך אותו שביל מגיעים לפזורת "זידנא דרום". דבורה מסביר: "הם לא מקבלים שירותים מוניציפליים. אין להם חשמל, ביוב, מים ופינוי פסולת. בעיניהם זה בסדר לזרוק את הזבל מאחורי הבית ולשרוף. מה תושב במקום אמור לעשות לשים את הפח באוטו, לנסוע לרהט ולזרוק שם? לפני שנה וחצי הקימו יחידה חדשה בתוך רשות הטבע והגנים – יחידת ינשו"ף, שכל מטרתה היא לאכוף שריפת פסולת". דבורה אומר כשהוא עוצר את רכבו ליד ערימת זבל מעשנת: "הנה, פה היתה ערימה שכבר נשרפה".
כשאנחנו שואלים אותו מדוע אין מצלמות מעקב באותו ציר, תשובתו מתסכלת: "הציבו פה מצלמות, אבל פירקו אותן, שברו אותן. זאת לא אחריות וזאת לא בעיה של בני שמעון בלבד, זה פרויקט שהמדינה חייבת לקחת על עצמה. יש בנגב מקומות שהפסולת מפוזרת לאורך קילומטרים. איפה הרשויות? החוק הוא לא באמת חוק כאן. חלק מהבעיה נובע מכך שהקנסות המוטלים על עברייני הפסולת הם נמוכים מאוד, ומבחינה כלכלית, לעבריינים משתלם לשלם מדי פעם קנס ולא לשלם על הטמנה".
לדבריו: "בסיירת הירוקה ראו במקרה נהג משאית פורק שתי עגלות של כביש מקורצף. קראו לרט"ג, חייבו אותו להרים את הפסולת והוא חטף קנסות של 3,000 שקלים. אבל זה לא מספיק – כי לטמון את הפסולת שהנהג החזיק במשאית יעלה יותר. פשוט משתלם יותר לנהג לנסות את מזלו בכל פעם מחדש".
במועצה מאשימים, לבד מהקנסות הנמוכים, גם את היעדר האכיפה: "גופי האכיפה של המשטרה הירוקה, יחידת ינשו"ף, ואיגוד ערים 'אשכול נגב מערבי' חילקו עשרות בודדות של קנסות על השלכות או על שריפת פסולת בשטחים פתוחים".
