בנאום תוקפני ומלא רגש זעק נשיא המדינה נגד צביעותו של האו"ם השותק למול רצח עם במדינות רבות בעולם, ובוחר לגנות את ישראל על 'רצח עם' ו'פשעי מלחמה' • "שואת היהודים לא הייתה הפרק האחרון בעלילת הברוטאליות של האדם נגד בן דמותו; עלינו לקום ולעשות מעשה"

נשיא המדינה רובי ריבלין נאם אמש בפני מליאת האו"ם, בדיון מיוחד לציון יום השואה הבינלאומי, ולא חסך במילים חריפות על תקודו של הארגון לעומת ייעודו השאפתני "אני חושש, שאמנת האומות המאוחדות, בדבר מניעת רצח עם אשר נכנסה לתוקפה כבר לפני ששים וארבע שנים, נותרה כמסמך סמלי".

"על המוסד הזה מוטלת חובת הוכחה מאתגרת מאין כמותה, לא להסתפק באמירות, אלא לקדם פעולה נחרצת. על הקהילה הבינלאומית המאוגדת בארגון זה, מוטלת החובה לנסח קוים אדומים הנוגעים לרצח עם- ולהסכים כי חציתם של קוים אדומים אלה, הופכת את ההתערבות למחייבת" אמר ריבלין.

הביקורת של ריבלין על הימנעות האו"ם מהתערבות במצבי רצח עם, הוכפלה בגינוי ובתוכחה נרחבת נגד צביעותם של גופים באו"ם המרבים לקטרג נגד ישראל "אנו חייבים לחדול מההוזלה ומהשימוש הציני שנעשה ברטוריקה של זכויות אדם ובמושגים כמו "רצח עם" לצרכים פוליטיים". ריבלין הזכיר את החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות- כגזענות, "החלטת האו"ם המבישה הזאת, מספר 3379, בוטלה מאז. ואולם, השוואות מופרכות מסוג זה, שאנו כישראלים חשופים להן כל העת, ובתוכן הניסיון לקשור בין ישראל לרצח עם, ורק לאחרונה, שוב, עם פשעי מלחמה, לא רק שהן מבלבלות שותף עם אויב אלא שהן מחבלות ביכולתו של הבית הזה ללחום באפקטיביות בתופעת רצח עמים" התריע ריבלין.

קרא עוד:

[postim]

בשל האירועים בצפון, הנחה נשיא המדינה את פמלייתו לפעול לקיצור ביקורו בניו יורק. הנשיא יצא מניו יורק כבר בלילה מתוך רצון להיות בישראל עם המשפחות השכולות והפצועים ולעקוב אחר ההתרחשויות מהארץ. הנשיא ינחת בישראל היום אחר הצהריים, כיממה לפני שאמור היה לשוב.

בהתייחס לאירוע הקשה בצפון אמר אמש הנשיא: "ליבי ומחשבותיי בארץ. אני בטוח שצה"ל ידע לנהל את המערכה הזו, ושההנהגה הישראלית תדאג להרגיע את המצב ככל שהדבר אפשרי. אנחנו אתכם, גם ברגעים בהם אנו נדרשים למלא את תפקידנו בחו"ל, למען מדינתנו ולמען עמנו".

רצח העם הארמני: "מאה שנים של גמגום והכחשה"

הנשיא ריבלין הפתיע את משתתפי המליאה, כאש פתח את נאומו באזכור רצח העם הארמני ע"י טורקיה. ריבלין ציטט את דברי מיסד ניל"י שאמר בתקופה ההיא "כבר נשחקו שיני מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי, אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? ואני היהודי, שכחתי כי יהודי אנוכי? וגם שאלתי עצמי, אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד, ואם לא הוזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?!" ריבלין אמר כי מאז חלפו מאה שנים של גמגום והכחשה עצמית שעלו במחיר יקר.

"את התשובה לשאלה הראשונה, נתנה ההיסטוריה כשני עשורים אחר כך. היהודים היו הבאים בתור. אנחנו, בני עמי, היינו הבאים בתור" אמר הנשיא ריבלין ברגש, ושאל בכאב: "התשובה לשאלה השנייה ששאל פיינברג: האומנם נבכה, כל אחד מאתנו, רק את שבר עמינו, או שמא נדע לבכות גם את שברם של האחרים? שאלה זו נותרה תלויה ועומדת".

בסיום נאומו סיכם הנשיא ואמר: "חובה עלינו, כאן, בבית הזה, לפעול יחד כקהלה בינלאומית נחושה ומגובשת שאיננה נכנעת לאינטרסים צרים וזרים. בשמם של בני עמי, קורבנות השואה; בשמם של הנרדפים חסרי הישע; בשם ילדינו; עלינו להפסיק ולשתוק, עלינו לקום ולעשות מעשה".