והעיר שושן נבוכה • טורו השבועי של יוסי אליטוב

אמר מצביע ש"ס המסורתי:

מה אגיד לכם, יותר מדי דברים משונים קורים כאן בחודשים האחרונים. אני רואה בהתממשותו של אותו חוק ארור שלפיו סופו של כל מוקש – להתפוצץ. גם אצלנו, כל מכשול וכל תסריט רע – מתרחש לבסוף. וזה קורה מהר מדי וצפוף מדי. וזה מתסכל מאוד.

מה לא היה לנו מאז שהוכרזו הבחירות? פרישות ופיצולים, והקלטות והשמצות, ועריקות וירידה בסקרים. ואמירות מיותרות ומעשים מיותרים עד בלי די. אבא, מה עשו לך?

אז הבאנו את ספי שקד שהביא את קמפיין השקופים. נכון לרגע זה, יש הרבה תזות ותיאוריות סביב השאלה מה עשה ומה הועיל קמפיין השקופים, אבל דבר אחד ברור: את גרף המנדטים זה לא העלה, וזה מתסכל מאוד.

מה אגיד לכם, חברים יקרים. המשחק הפוליטי של תשע"ה הוא משחק משונה, מתסכל עד אימה. אין בו שום ברק והפתעות חיוביות. רק מפח נפש לכל אורך הדרך. מה לא עשה רבי מכלוף, שיהיה בריא, כדי לפלס דרך ולהעלות את עקומת המנדטים? הוא בכה, צחק, שר, דמע, התפטר, חזר, כינס מסיבת עיתונאים אחת לעשרים וארבע שעות, חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, כופף את ראשו לברכות, הלך לרקוד עם מזרחיים שקופים וגלויי ראש כדי לחבר אותם בחזרה לש"ס. וכלום. אצל האחים האשכנזים אומרים: גורנישט.

כנראה משהו עם המזל של התנועה ירד לקבר יחד עם מרן, באותו יום שחור של תחילת השנה שעברה. אבל אתם יודעים מה? הלב אומר לי שבסופו של דבר תישלח יד נעלמה משמים ותעזור לנו להגיע לתשעה או עשרה מנדטים. אין אפשרות אחרת. איך זה יקרה? אנחנו עדיין לא יודעים, אבל אין לנו ספק שזה חייב לקרות. משום שאנחנו לא מאמינים שהמפלגה שזקפה את ראשם של הספרדים, תסיים בסוף בבושת פנים עם שישה או שבעה מנדטים.

מצד שני, שום דבר בפוליטיקה המפלגתית אינו כמו שהיה. סוג של טירוף מערכות פוקד אותנו. בכל בוקר, הדוּר פנים אחר מכנס מסיבת עיתונאים בביתו ובוחר בדרך חדשה משלו. אנשים שהיו נחשבים חלק אינטגראלי מהמפלגה, בוחרים פתאום לקום ולנסוע לחוצלארץ עד אחרי הבחירות. פתאום אנשים אוהבים להזדהות עם דמויות עממיות, לא מאירות פנים, לא מהפכניות ולא מתוחכמות, סתם 'עמך' חביבים שלא הזיקו ולא הועילו. מנהיגי ה'עמך' מעולם לא היו כל כך זוהרים וכל כך טרנדיים עד כדי איום של ממש על גוורדיית המייסדים הכריזמטיים שבאמת שינו את יחס המדינה לציבור המזרחי. אבל זה היום הטרנד. מי שיותר עממי ומחייך ומושך בכתפיו ימינה ושמאלה – מיד מביא המוני קולות.

והמייסדים? והמנהיגים האמיתיים? הנה, תראו את רבי מכלוף שליט"א: שיבה נזרקה בשערו. כולו אומר לאות. יש חוסר צדק שנעשה עם הדמות הזו. כל כך הרבה אנשים דנים אותו כל העת לחומרה. הברק והכישרון שלו, שבעבר היו כרטיס הכניסה שלו לכל מקום, הפכו פתאום למינוס. ראו כיצד רבי מכלוף החכם והמבריק ומפיל הממשלות נלחם על כל קול בחירוף נפש, ותבינו שמשהו השתנה בסדרי בראשית.

דבר אחד ברור: בסופו של דבר, את המפתחות העניק לרבי מכלוף לא אחר מאשר מרן. ומי שנתן לו את זה בעולם הזה, בוודאי ידאג משמים שיתחולל הנס ברגע האחרון. הפתקים ייאספו מאיפשהו ובסוף נראה תוצאה של לא פחות מעשרה מנדטים. אין לנו ברירה אחרת. לא בשביל זה רבי מכלוף חזר. לא לזה כולנו מייחלים.

אמר איש יהדות התורה: 

האמת היא שהתחלנו את המערכה הזו בסוג של זחיחות ג'נטלמנית. הסקרים ניבאו לנו מנדטים כמו גשם זלעפות – משמונה ברוב הסקרים עד אחד עשר בסקר הפרוע של פרופסור דגני התותח. החזקנו ידיים זה לזה, הבטחנו האחד לרעהו שלא ניתן יד להחלפת אחד מאיתנו. וכך, מאוחדים, נשרוד בכנסת הבאה ובזו שאחריה, ונהיה זה עם זה בטוב וברע.

נכון, יש איזה זבוב טורדני בדמות עשרים אלף קול בירושלים שאינו מתכונן להצביע לנו. אז מה קרה, פחות עשרים וחמישה אלף קול. אפשר לחשוב. הרי בכל מקרה, שום דבר לא ישנה את סקרי דגני, שהגרף אצלו עולה כל העת.

ונכון, יש עוד עשרת אלפים עד חמישה עשר אלף חרדים מתפרנסים שילדיהם קצת הושפלו בכניסה למוסדות החינוך. המנגנון קצת התנשא מעליהם, לא היה רגיש לצרכים שלהם. ולא, זה לא היה קשור תמיד בענייני קודש, אלא בדרך כלל בדברים טכניים שהתורה מחייבת אותנו לגלות בהם רגישות, ובמקום זה התגלתה אטימות והפניית עורף, והימנעות מלפתור בעיות. והיום מבקשים את קולם אחרי שכבודם נרמס. אז הלכו לנו עוד חמישה עשר אלף קול. אבל אין מה לדאוג. דגני יעשה את העבודה.

אה, ויש גם את הציבור שמזוהה עם סיעת שלומי אמונים. אותם חסידים מחצרות ירושלמיות שונות, שכאשר אתה אומר להם את השם 'ברוך מרזל' אתה רואה תגובה זהה לתגובתו של ליכודניק לאחר שאמרת לו את השם מנחם בגין. פתאום אתה רואה ניצוץ בעיניים בנוסח 'הנה האיש שיושיע אותנו'. אז מה זה עשרת אלפים קולות של חרדים אשכנזים שמתכוונים לערוק למפלגה שבה משובץ מרזל, אנחנו ניכנס לדקויות האלה? עדיין, תראו את הפלא הגדול. ככל שהקולות בורחים – כך הסקרים גדלים. בפרט הסקרים של דגני.

אמנם יש מטה הסברה כשרוני ומוצלח שמנסה להזיז משהו מאובן, אבל אנחנו, הפוליטיקאים, מבטיחים לכם שככל שאנשי ההסברה יעבדו קשה יותר, אנחנו נעשה הכל כדי להרוס להם: נעלה בכלי תקשורת של הימין ושם נאמר שנלך עם השמאל; נלך לאירועים של חסידי חב"ד ונזכיר להם שאנחנו לא אחים אלא בכלל יריבים. נלך לכל אותם חצרות בשלומי אמונים שברחו מן האורווה, ונגיד להם שאנחנו בכלל נגדם. כללו של דבר, נהרוס את כל החגיגות, אבל נזכור תמיד שאבי דגני היה פה ויהיה פה.

ובשעה עשר של ליל התוצאות, נכבה את הרדיו, ונספור עד אחת עשרה עם אבי דגני, ואז נלך לישון שמחים וטובי לב, בציפייה לאכול את המצה השמורה בפסח, בלי הרבה מרור.

אמר החרד"לי תושב בית א-ל: 

אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעימה התנחלותנו. הנה אנחנו שותפים סוף סוף לאחד ה'אקזיטים' המרשימים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות. ראו זה פלא, מעולם לא נקנו כל כך הרבה חברי כנסת בכל כך מעט קולות.

כך, באחד המהלכים המשולבים המבריקים בתולדותינו, הצלחנו לשריין שלושה חברי כנסת משלנו, עם רובי עוזי ודובונים, לשורות הבית היהודי, אחרי קרב כיפופי ידיים לא קל בכלל. רק שוריינו הנציגים במפלגה המצליחה – וכבר מיהרנו לפצוח בשירת הבאנו שלום עליכם עם מפלגתו של רבי אליהו בריא-אולם. אז יש לנו שלווה בגזרת הבית היהודי בדמותם של  אריאל, סמוטריץ' וסטרוק. ונכון שלא בטוח בכלל שאנחנו נספק עבור המפלגה הזו שלושה מנדטים, משום ששני שלישים מהמצביעים מטעמנו נוטים להסתמך על המושבים ששוריינו לנו בבית היהודי, אבל את הפתקים לתת למפלגת 'העם איתנו'.

בכלל, מי שלא רואה את חזון אחרית הימים המתרחש לנגד עינינו, הוא פשוט עיוור, אין הגדרה אחרת. תראו איזה קיבוץ גלויות עשינו. במפלגה החדשה הזאת יש המגבעת הגדולה והמרשימה של השדרן דודי שוומנפלד היקר והאהוב, מגבעת של נדיבים שמזכירה את מוניה שפירא ז"ל בשנותיו היפות, ויש את ששון טרבלסי, דמות נעימת סבר מהמועצה הדתית בכפר סבא, איש עם פנים עדינות וקשרים רבים. ורבי אליהו בריא-אולם הזכור לטוב, וברוך מרזל שיהיה בריא, כולם בכפיפה אחת. מה עוד אפשר לבקש.

אמנם זוהי יותר מפלגת מצב רוח כזאת, שלא ברור מה יעלה בעתידה. באו מאוכזבים מכל מיני מקומות והדביקו את פלוני לאלמוני ואת פלמוני לאי-מי, בתפרים גסים ומלאכותיים. אבל מצד שני, ראו איזה פלא יצא מזה. מפלגת מצב רוח שאוכלת מכל השולחנות: יש ליטאים שמאוכזבים מ'דגל התורה'? אין בעיה, הולכים ל'יחד'. יש תושבים בביתר ובמודיעין עילית שמאוכזבים מראשי עריהם הרצויים רק לחלק מאחיהם? נוט פרובלם, נצביע יחד. מאוכזבים מש"ס? יחד, יחד. המפלגה הזו הפכה מיד עם הקמתה למפלגת הנקמות הקלאסית. כל מי שרוצה לנקום, הולך לו לפונדק הנקמות הזה ומצטרף בקלות.

אז נכון, עשינו כאן סיבוב לא רע, בוננזה מושלמת: שמנו חברי כנסת בבית היהודי והלכנו ליחד. מצד שני, אל תשכחו שגם בריא-אולם עשה עלינו חגיגה לא רעה. כי תראו מה הולך ביחד: אנחנו מביאים לפחות שלושה מנדטים של ימין רך וימין קיצוני וימין ציוני וימין ושקוף – ואילו החרדים מספקים לא יותר מאזור של מנדט. מצד שני, מועצת החכמים של המפלגה וגם השלד וההנהלה והמנגנון – כולם נמצאים בידיו של בריא-אולם. אז אנחנו עשינו את העוקץ שלנו והוא עשה את העוקץ שלו, ובסוף התקזזנו כולנו.

עכשיו צריך לקוות לדבר אחד. אף אחד לא יכול למנוע אותנו מלעבור את אחוז החסימה, אבל השאלה הגדולה תהיה מה עושים עם הניצחון הזה. ונסביר למה אנחנו מתכוונים: שוו בנפשכם ישיבת סיעה שבה יושב רבי ששון עם רבי ברוך יחד עם השדרן שוומנפלד והרב עייש מצפת, ובראשם רבי אליהו בריא-אולם. עכשיו עצמו עיניים לרגע ותראו מולכם את הצילינדר של שוומנפלד. תפתחו עיניים שוב, ותראו את הסדרנים של הכנסת מנסים להדוף את מרזל שהביא סודנים למסדרונות הפרלמנט. תפתחו בשלישית, ותראו כל מיני התקוטטויות והתגוששויות ופרובוקציות נגד זועבי שיספקו הרבה אקשן לחובבי המַצֶב החרדיים. עבור כל אלה, המפלגה הזו תהיה בוננזה אחת גדולה.

האם המפלגה תוכל גם לקדם דברים מהותיים? נתפלל שכן.

אמר תומך הבית היהודי: 

משהו לא טוב עבר עלינו בזמן האחרון. מאז הסתלקותו של השר אורי אורבך ז"ל, התברר שלקחו לנו את הקולות החרד"ליים שנמלטו לחיקה של מפלגת יחד. גם פרשת אוחנה לא הטיבה איתנו. אבל אסור לשכוח, שבעוד שאנחנו מפסידים בצד אחד – אנחנו מרוויחים בצד אחר.

אז עם האח לפיד אנחנו בסטטוס רשמי של גירושין. אבל לא הספקנו לרדת ממדרגות הרבנות והנה אימצנו לנו אחים חדשים – האחים החרדים. איתם אנחנו מתואמים, ואיתם נצעד שלובי זרוע לממשלה הבאה. נדע להתחלק בעוגה ולהסתדר, זו לא בעיה.

השאלה הגדולה היא איך מגיעים מכאן אל התחנה המרכזית – כלומר, הירושה שביבי ישאיר כאן ביום מן הימים. אז השבוע נסענו עד לוושינגטון והשתלטנו על המסכים. הוכחנו לכל העולם שהימין הישראלי האמיתי זה אנחנו. הציבור בישראל קונה את זה. אבל מישהו צריך להציב לנו גשרון קטן, שעליו עוברים מצומת סטרוק-יוגב לצומת מירי רגב. הרי ברור שמתישהו נצטרך לעשות את הקפיצה. בסופו של דבר, הבית היהודי הוא צריף זמני, חדר המתנה עד לכיבוש לליכוד.

ומה יקרה אם חלילה נתניהו לא ייבחר ואז יגיע גדעון סער, אני, האח-זה-בנט שחולם על כיבוש הימין והממשלה, אמשיך לשבת לי בבית היהודי ולשמע בדיחות תפלות מניסן סלומיאנסקי ו-וורטים חביבים ממוטי יוגב, ולראות את חוסר מצב הרוח של איילת שקד? עם כל הכבוד, כל זה טוב למחלקת הווי בצה"ל ולוועד המסדר את חגיגות יום ירושלים במרכז הרב. המפלגה הזו היא עבורי תחנת מעבר ולא יותר. קשה לחשוב על עונש קשה יותר מזה של אדם שנאלץ להישאר תקוע בתחנת המעבר עם התיקים והמזוודות, ולא להתקדם הלאה.

מצד שני אני, האח נפתלי, שברתי את המשוואה הנצחית שהיתה כאן שנים. הייתי תושב רעננה שהשתלט על הימין. הצטיירתי כיותר מוכשר מביבי, יותר מקושר ממנו בתקשורת העולמית, יותר עשיר ממנו בחשבון הבנק ויותר כוכב ממנו בתקשורת העולמית. תראו איך התקבלתי השבוע באיפא"ק. תראו איך אני מצליח לחבר בין עולמות. אז גם אם עכשיו אני לא רואה את הגשר, יום יבוא והגשר יוצב, וכולכם תגידו בוקר טוב לראש ממשלת ישראל נפתלי בנט.

ואני אענה לעומתכם: כן, זה אני, נפתלי. לא מני נפתלי מהמעון, אלא ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט. הידד לכולכם.

אמר התקשורתן הישראלי: 

עכשיו, כשכל תחזיותינו קרסו ובנימין נתניהו נמצא במרחק של אלפי מיילים, על במת הנאומים של הקונגרס בוושינגטון, זה הזמן להסתער על המטרה בדרך חדשה, יצירתית וטורפנית יותר.

האמת היא, שלא חשבנו שנתניהו יגיע אל הרגע הזה. מה לא עשינו; ממאמרי השחרה ועד נבואות זעם, מתחזיות שחורות ועד אזהרות מסע מכל המינים. אבל ביבי נסע, ונאם, וסחט מחיאות כפיים, וכנראה התחזק פוליטית. וכל זה אחרי שכבר חשבנו שהוא נפל לנו בין הידיים כפרי בשל.

זה לא חדש, ההתכתשות הזו בינינו לבינו. מאז 96' אנחנו בסיפור לא פתור, אנחנו והוא, הוא ואנחנו. רוב הזמן היינו ביציעים, צפינו במשחק ועזרנו לצד האחד לנצחו באמצעות קריאות עידוד שעומדות איכשהו בסטנדרטים העיתונאיים המקובלים. בשלב מסוים, אנחנו, העיתונות, ירדנו מהיציע והפכנו להיות חלק מהמשחק. הציבור יצטרך להבין אותנו: לא היתה ברירה, לא היתה דרך אחרת. כיום ברור, שמישהו יפסיד ב-17 במרץ. או שהמפסיד יהיה, אינשללה, ביבי, או אנחנו: העיתונות וכלי התקשורת שסדר יומם ממוקד במטרת הורדתו מהשלטון.

בגילוי לב: מוזרה לנו מאוד ההתעניינות בכלי התקשורת העולמיים סביב נושאים שוליים כמו הגרעין האיראני ומעמד ישראל בעולם. מדוע סי-אן-אן וכל הערוצים משחיתים על הנושא שעות רבות בצורה כל כך עקבית, מוזרה ומשונה. מה, הם לא שמעו שיש ריהוט גן ובריכה פרטית במעון בקיסריה ובקבוקים למחזור במעון בירושלים ומצב רוח משתנה בגרעין המשפחתי הקרוב של נתניהו? הם לא מבינים שזה לב העניין וכל השאר פכים קטנים? הם לא מבינים שעם כל הכבוד לגרעין, יותר חשוב שבלשכת ראש הממשלה לא יועסק חשמלאי ממרכז הליכוד?

אבל מה לעשות, האמריקאים תמיד היו מוזרים ומשונים. שלא לדבר על ששה עשר אלף החייזרים מאיפא"ק שהריעו לנתניהו בנאומו בוועידה ומתפללים כל הזמן להצלחתו. מה, למען השם, עובר עליהם? בסך הכל מדובר בגרעין איראני בלתי מפוצח ובניסיון למגר אותו. מישהו חושב שנושא כזה אמור להטריד יהודים אמריקנים שעוזבים את עסקיהם ויוצאים בקור הניו יורקי במאמץ לתת יד לראש ממשלת ישראל במאבקו נגד הסכם הגרעין? מוזר מאוד.

בכל מקרה, אנחנו נמשיך לעשות הכל, כולל הכל, כדי שהעם לא יטעה שוב להמליך את נתניהו לכהונה נוספת. והאמת, הפעם הולך לנו טוב יותר מבעבר. מעולם לא הצלחנו לסגור עליו מכל כך הרבה כיוונים, וכל כך הרבה כלי תקשורת שמסבירים לעם היושב בציון שהקריסה בחדרי האשפוז בשיבא והבעיה של זיהום האוויר והתורים הלא נגמרים בארומה ומריבות השחקים על השוקולד – לכולם כתובת אחת: נתניהו. אנחנו בטוחים שב-17 במרץ היד תרעד וההמון לא יעז לשים את שמו של הדמון הלז בקלפי.

ואם ה-ו-א כן ייבחר? אנחנו נהיה כאן שוב, בשמונה עשר במרץ, להזכיר לכם שאת הצרות של מדינת ישראל לא צריך לחפש בגבולותינו ולא באיראן. רק בבלפור 3. שם מצויה הסכנה הגדולה. נילחם עד טיפת דמנו האחרונה. כמו שאמר אייל ארד: שידמם וידמם, עד שיעזוב את חיינו הציבוריים.

אמנם לפעמים, כשאנחנו הולכים לישון בלילה, אנחנו מרגישים קצת פתטיים. שהרי אנחנו אמורים מתוקף תפקידנו לסקר את המציאות ולא לייצר אותה. ולפעמים אנחנו נזכרים בסיפור על אותו משוגע שנסע בכביש ירושלים תל אביב נגד כיוון התנועה, וכששמע שמדווחים בדרמטיות בקול ישראל על רכב שנוסע נגד כיוון התנועה – הוא הפטיר: 'אדם אחד? יש מאות שנוסעים ממול! וגם עלינו, העיתונאים, יש מי שאומר שאיבדנו את הבלמים והפכנו למפלגה בפני עצמה עם סדר יום פוליטי שדוהרת לכיוון אחד, ללא כל הוגנות ויושרה מבחינת הפוקוס והפרופורציות והפנס שאנו מאירים לכיוון אחד בלבד. נכון, לא ממש נעים.

אבל לנו יש נחמה אחת. כולנו נוסעים נגד כיוון התנועה. כולנו נמצאים בקריסה הזאת. עוד יבוא יום ויסופר הסיפור המתוסבך, כיצד קרה מצב שבו ראש ממשלת ישראל נוסע להיאבק ולבלום ברגע האחרון את אישור ההסדר בין איראן לאמריקה – והעיתונות הישראלית הציבה את עצמה כגיבורת האומה ונלחמה בחירוף נפש כדי שעם ישראל יעסוק בעריכת ספירת מלאי לכיסאות הגן בבלפור, כדי שאיש לא יסטה מהנושא האמיתי חלילה.

בתקווה שבשבעה עשר למרץ ננצח אחת ולתמיד. עייפנו ממלחמות.

אמר השדרן הטרחן: 

הנה כי כן, כשבאו לעולם תחנות הרדיו החרדיות, אמרנו: כאן ישודרו תורה ואגדה, ושירה ודברי רבנים ותרבות חרדית והווי רוחני. וגם קצת אקטואליה כמידת הצורך.

אבל בסופו של דבר ובגבור התחרות, נשאבנו למנהרה דביקה של אקטואליה ופוליטיקה עד אין סוף. והנה ליצמן עולה וגפני יורד. ושוב ליצמן, ואז מרגי היקר ונסים זאב החביב, ואיזי סורוצקין המפתיע, ובכל ראיון מצטברות פנינים על פנינים. כל אחד שואל בתורו ובטון השמור לו – 'איפה הכסף'. הם עושים זאת בעשרה ראיונות שבועיים שזוכים להם הרב משה גפני והרב מאיר פרוש, שחוזרים על אותם מסרים שקופים ללא לאות.

וכך, לאט לאט הופכים כל מעוזי התורה והתרבות היהודית לבסיסים מנוצחים במלחמת דמים רווית תבוסות, עוד מעוז ועוד מעוז. כל רצועה תורנית נכבשת על ידי תכנית פוליטית חדשה ועוד חדשות אחרות. המחנק הזה תופס כל חלקה טובה, כי אין מה לעשות – אנחנו חייבים לייצר שתים עשרה שעות של פוליטיקה נון סטופ. וכך תזכו לשמוע שוב את ליצמן שואל בתחכום הפולני 'איפה הכסף', ואחריו יעלה ויבוא גפני שיגיד דברים באופן חד משמעי. ואם לא תבינו זאת בתחילת היום – תבינו זאת בסופו. ואם לא תספיק פעם אחת – תהיה פעם נוספת, ושלישית, ורביעית, עד בלי די, ועד שבראש שלכם יסתובבו אינספור ליצמנים וגפנים בגדלים שונים, כשהם שואלים 'איפה הכסף' וצועקים על פלוני ומתריעים נגד פלמוני בקול רועם וזועם.

בזו התקופה נבוא אליכם בכל ורסיה אפשרית. נבוא בצמדים, נבוא כיחידים. נבוא בקול רועם, נבוא בקול שקט.  נבוא בצדקנות מעושה, נבוא ביושרה מופגנת. נספר לכם כמה כולנו באים להעצים ולשמור ולאהוב ולחבק את את שארית הפליטה. נציג את עצמנו כתמימים ומבקשי טוב. והנה שוב הרב ליצמן על הקו, והנה הוא שוב שואל איפה הכסף של לפיד, ואנחנו שואלים אותו מה תעשה כשתחזור למשרד הבריאות.

וכל זה ביום רגיל. בימים מיוחדים ניתן לכם ג'סטה: נעלה את הפוליטיקאים ונערער את שיווי משקלם לאחר שנטיח ראשים האחד בשני. ואז, עם קצף על השפתיים נשיר ונרקוד וננסה להרגיע את הפוליטיקאים שאנחנו בעצמנו קוממנו והרגזנו עד לסף אובדן שליטה. אלה יופתעו מהאמבוש בשידור, אבל הנה הרווחנו עוד קטטת רחוב מניבת רייטינג.

בספרד זה עבד עם מלחמות השוורים. בימי מייסדה המנוח של רשת אופטיקה מסוימת ששבר את השוק לפני שמשקפיים הפכו למוצר צריכה בסיסי, זה עבד עם קרבות האגרוף. והיום, יש קרבות טרנדיים וקלאסיים של דמויות ציבוריות הנקלעות בחצי טעות לפונדק אחד ומטיחות בוץ האחת בראש השנייה לקול צהלת ההמון שמספק רייטינג טרי ורענן.

אז נכון, אוטוטו הבחירות עוברות, ואז ליצמן ירד מעשרים ראיונות ביום לשלושה, ואת מוזס היקר נצטרך לשמוע רק שש פעמים בשבוע, אבל עדיין, בכל פעם נלווה את זה בכותרות של פרסום ראשון ובלעדי ומיוחד ואחד ויחיד. תמיד נצליח להרעים בקולנו ולפתוח משדרים בדרמטיות כאילו פרצנו כעת לשער האריות, גם אם מדובר באירועים שאין יותר איזוטריים מהם.

ובעיקר, נמלא את האוויר בדחס אקטואליה דביקה, ונהיה אתכם הלאה בבחירות הבאות: אם לא לכנסת, אז לרשויות המקומיות. ואם לא לרשויות, אז לוועד הבית. ואם לא לוועד הבית, אז לגבאות בתי כנסת. ואם לא לבתי כנסת, אז למאבקים במודיעין עילית ובאלעד. העיקר שנצליח להדיר את רגליהם של הרבנים ואנשי התרבות היהודית מרצועות השידור, והבאנו ליצמן אחד גדול עליכם.

טוב. שוב פרוש על הקו. צהריים טובים הרב פרוש!