סערת פיטורי מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר בידי ראש הממשלה ושר התקשורת הנכנס, בנימין נתניהו, העלתה שוב לראש הכותרות את המאבק המתנהל בערוצים גלויים וסמויים בין נתניהו לחלקים בתקשורת הישראלית.
שוק התקשורת בארץ מצוי מזה זמן רב במשבר עמוק ומתמשך. העיתונות המודפסת נפגעה קשות מהוצאתו לאור של החינמון המזוהה עם נתניהו, 'ישראל היום', אשר הוריד את מספר המנויים של העיתונים הגדולים וגרם לצלילה של מחירי הפרסום. גורלם של שני ערוצי החדשות המסחריים לוט בערפל, כאשר בגדול שבהם (2) קיימת בעלות משותפת ומורכבת האמורה להתפצל בתוך מספר שנים, ומצבו הפיננסי של הקטן מבין השניים (10), קשה מאוד וחובותיו מסתכמים בעשרות מיליוני שקלים.
את ערוץ 10 – הביקורתי מאוד כלפי ראש הממשלה, אם כי ענייני ומקצועי יותר מידיעות אחרונות – מחזיק נתניהו תלוי בין שמים לארץ במשך תקופה ארוכה. כל הבקשות לרישיון מחודש ולהקלה בתנאים הנוקשים נדחו בלך ושוב בהוראה ישירה מלשכת נתניהו, ומדי פעם אושרו לפרקי זמן קצרים בלבד, מה שהשאיר את כלי התקשורת הגדול בסכנת סגירה תמידית.
קרא עוד:
[postim]
ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית והתקשורתית היא, שנתניהו מעוניין לקדם הקמת ערוץ חדשות שלישי במימונו של פטרונו, המיליארדר היהודי-אמריקני שלדון אדלסון, בדומה למודל 'ישראל היום'. מהלך כזה יגרום בוודאות לקריסתו הסופית של ערוץ 10 ולביטול הפיצול המתוכנן של ערוץ 2, מה שיותיר את הערוץ החדש שיפעל בשירות ראש הממשלה, כאחד משני כלי התקשורת המרכזיים במדינה.
'פטרונו של נתניהו'. שלדון אדלסון (צילום: מיכל פטאל - פלאש 90)
החינמון שמפרק ומרכיב ממשלות
מקורבי נתניהו ופוליטיקאים ואנשי תקשורת שעבדו עמו בעבר, יודעים לספר כי תפיסתו לגבי כוחה של התקשורת גובלת באובססיה, מאז תבוסתו המשפילה בבחירות 1999, שלדעתו נבעה מהקמפיין האגרסיבי שהובילה נגדו התקשורת.
הלקח נלמד היטב, וכצעד ראשון לפני חזרתו לשלטון ב-2009 החל פטרונו אדלסון להוציא לאור את 'ישראל היום', המהלל ומשבח את תוקף גדולתו של ראש הממשלה על בסיס יומי, תוקף בחריפות את מתנגדיו ונמנע כמעט לחלוטין מכל דבר ביקורת עליו, על ממשלתו ועל משפחתו.
לחינמון – שהפך בינתיים לעיתון הנקרא ביותר בישראל – היה חלק חשוב בפירוק הממשלה הקודמת ואפילו בהצלחתו המדהימה של נתניהו בבחירות האחרונות. נתניהו החליט לפרק את הממשלה הרעועה, בה יחסי האמון בין השותפים היו קלושים עד בלתי קיימים, משום שרוב סיעות הקואליציה שלו תמכו בחוק שיזם ח"כ איתן כבל ממפלגת העבודה, ואשר היה צפוי להגביל את תפוצתו של העיתון. מבחינתו של נתניהו, החוק נועד כדי לפגוע בו באופן אישי.
ציניקנים טענו לאחר פירוק הממשלה כי ההחלטה כלל לא היתה אמוציונלית, אלא מדובר בהוראה ישירה של 'הבוס' – שלדון אדלסון, אשר חשש לפגיעה באינטרסים הכלכליים ובכוח ההשפעה שלו על הציבוריות הישראלית.
תרומתו של 'ישראל היום' לניצחון הליכוד בבחירות, נבעה מכך שבקרבות הבוץ הנמוכים שניהל העיתון מול 'ידיעות אחרונות' של נוני מוזס, העוין את ראש הממשלה, מוסס את אמינותו העיתונאית של זה האחרון והוריד לשפל חסר תקדים את האמון הציבורי במילה הכתובה. ל'ישראל היום' לא היה מה להפסיד, מכיוון שמלכתחילה אמינותו היתה נמוכה, אולם 'ידיעות אחרונות' ספג מכה קשה מאוד, ממנה לא התאושש.
אויב בנפש. מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס (צילום: רוני שיצר - פלאש 90)
הביזיון: שר התקשורת, שר במשרד התקשורת ושר בלי תיק בתחום התקשורת
בתחילת המשא והמתן הקואליציוני הודיעו נציגי הליכוד לשותפות העתידיות כי תיק התקשורת אינו פתוח למו"מ והוא יישאר בידי הליכוד. בכל ארבעת ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו מופיע סעיף מיוחד המחייב את המפלגות לתמוך ללא סייג בכל רפורמה שירצה לקדם שר התקשורת. בסופו של דבר התברר כי 'שר התקשורת' המיועד הוא נתניהו בעצמו, ומקורבו ונאמנו ח"כ אופיר אקוניס מונה ל'שר במשרד התקשורת', הכפוף ישירות לשר התקשורת נתניהו.
מינויו התמוה של אקוניס ל'שר במשרד התקשורת' (מינוי שהשתנה לאחר מכן פורמלית ל'שר בלי תיק', עקב אילוצים משפטיים), גרם לתדהמה של ממש במערכת הפוליטית והתקשורתית. אם על נאמנו האולטימטיבי לא סומך נתניהו להפקיד בידיו את המשרד, הוא בוודאי מתכנן מהלכים דרמטיים שיזעזעו את שוק התקשורת ויעניקו בידיו שליטה משמעותית יותר על דעת הקהל הישראלית.
סאגת אבי ברגר-בזק-שאול אלוביץ-גלעד ארדן, רק ממחישה את הדריכות של נתניהו כלפי כל שינוי בשוק התקשורת ללא אישורו ופיקוחו הצמוד. גם אם אין מדובר כאן בפלילים ובניגוד עניינים כפי שטוענים באופוזיציה, עצם העובדה שזהו הדבר הדחוף הראשון שנתניהו מצא לנכון לטפל בו בכהונתו הרביעית, אומרת דרשני ומעלה תהיות קשות לגבי עתידה של העיתונות החופשית בישראל.
(צילום התמונה הראשית: מרים אלסטר – פלאש 90)
