60 שנה אחרי, ונראה כי יותר מכל, מתגעגעים אזרחי ישראל לכושר ההרתעה שגיבשה המדינה הצעירה, אי שם בשנת תשט"ו. המדינה החדשה שנגעה קלות בקצהו של מפרץ אילת התאמצה לבסס את הגישה הימית שהוענקה לה אל ים סוף ומנהיגיה העניקו לחופש השיט מדרום משקל רב ולא חששו מפתיחת מלחמה עם הגדולה שבצבאות ערב במטרה לשמור על חופש הסחר הישראלי.
נתיבי השיט המקשרים בין מפרץ אילת לים סוף מוכרים גם בשם 'מצרי טיראן' ודרכם הועברה התנועה הימית מהמזרח אל חוף אילת. לאמיתו של ענין, קיים נתיב נוסף אל חופי ישראל עבור האניות המגיעות ממזרח, אלא שבתקופת הקמת המדינה לא היה זה דבר של מה בכך להפליג במימיה של ריבונות איסלאמית. כבר בשנת תשי"א מנעה מצרים מספינות ישראליות לעבור בתעלת סואץ ובהמשך אף אסרה על אניות זרות לעבור בתעלה בדרכן לישראל. ישראל, שחששה מפתיחת עימות עם צבאה הגדול של מצרים, הסתפקה במעבר דרך מצרי טיראן אל מפרץ אילת שסיפק פתרון חלקי לבעיה המורכבת.
בתשי"ג הצרה מצרים את רגליה של ישראל והציבה סוללת תותחים בראס נצראני אל מול מצרי טיראן, ובכך נחסם גם נתיב השיט במפרץ אילת. ישראל התלוננה על כך למועצת הביטחון של האו"ם, אך כצפוי, זכתה התלונה למשיכת כתף קרה.
תותחי החוף שהוצבו בראס נצרני וחסמו את מיצרי טיראן לשייט ישראלי
(צילום: אבישי טייכר)בחודש אלול תשי"ד נראתה קרן אור עם השתלטותו של גמאל עבד אל נאצר על מוסדות השלטון במִצרים, ישראל שלחה את האניה 'בת-גלים' לשיט גישוש בתעלה, בתקוה שמצרים תאפשר את המעבר. המתיחות ברה כאשר נודע בארץ כי האנייה נעצרה ואנשי צוותה נכלאו והועמדו למשפט באשמה בדיונית כביכול רצחו שני דייגים מצריים. מאורע הקש ששבר את גב הגמל והביא את קברניטי הצבא להבנה כי הסוגיה לא תיפתר בדרכי שלום, אירע באביב של תשט"ו, אז הורחב הסגר המצרי גם לתחום האווירי ובכך הושלם המצור הדרומי על מדינת ישראל הצעירה.
מתוך ראיה אסטרטגית והבנת הבעייתיות שבמצור על מדינה כה זעירה, החל המטכ"ל בגיבוש תכנית לכיבוש שארם א-שייח ופתיחה בכוח של המְצַרים, אם המאמצים המדיניים לפתיחתם ייכשלו. במהלך כל השנה שלאחר מכן עסקו מטוסי מוסקיטו מטייסת הצילום במיפוי אווירי של חצי-האי סיני, ומפענחים צבאיים ניסו לאתר את צירי התנועה הבודדים לאורכו ולרוחבו של חצי-האי. הצלחתו של מבצע צבאי לכיבוש סיני תלויה בקיומם של נתיבי תעבורה רציפים לכל אורך ורוחב השטח. המפענחים הצליחו למפות ציר תנועה רחב מאילת ועד דהב, והבחינו גם בקיומו של ציר עביר משארם א-שייח צפונה עד למעבר שהירה (מעבר בין הרי הגרניט דרומית לדהב), אך העבירות במעבר ובקטע שאורכו כ-60 ק"מ בין דהב לעין אל-פורטגה (צפון-מערבית לנואיבה) לא הייתה ודאית ברמה שתביא לאישור השתלטות ישראלית על מצרי טיראן. כאן נכנס לתמונה סיור-שטח סודי עליו יתבסס בעתיד מבצע קדש- "מבצע ירקון",הביצוע הוטל על מח"ט גבעתי דאז, חיים בר-לב.
מבצע "ירקון", שיצא לפועל השבוע לפני 60 שנים, היה מבצע החילוץ העמוק ביותר מעבר לקווי האויב שידע צה"ל עד אז והראשון בו הופעלו כוחות אוויר, יבשה וים יחדיו. על-מנת לבחון את מעבר כלי הרכב לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת הוטל על שישה סיירים מגדוד 52 של חטיבת גבעתי לסייר מעבר לקווים במשך שלושה ימים, על-מנת לבחון את עבירות כלי הרכב לאורך הציר הנמשך לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת, בקטע הדרך שבין דהב לעין-אל-פורגתה, בואכה שארם א-שייח'. מטוס דקוטה נועד לשמש כחפ"ק אווירי למבצע, וכן להצניח מכלי מים לסיירים. ששה מטוסי פייפר היו עתידים לפנות את הסיירים בתום המבצע.
המבצע הראשון בו הופעלו כוחות אוויר, יבשה וים יחדיומחלצים בשדה האויב
אימוני צה"ל בכלל וחיל-האוויר בפרט לקראת המבצע נמשכו זמן רב והיו אינטנסיביים במיוחד: טייסי הפייפר תירגלו עבודה בתנאי שטח קשים וללא התקנים מתאימים, וצוות הדקוטה תירגל בעיקר הצנחת מטענים מגובה נמוך.
"לגבי מדינת ישראל של אז", הסביר לימים רס"ן עמנואל (מנו) שקד, אחד הסיירים שהשתתפו במשימה ואשר שימש כסגן מפקד המבצע "נראה המבצע כטירוף של ממש, ודרש העזה גדולה. מדינת ישראל היתה אז בת שבע, חסרת אמצעים ונסיון. הליקופטר עדיין היה בעינינו מטוס דמיוני למחצה, ומטוס הפייפר נחשב לשיא השכלול התעופתי. כל מה שסופר לנו על המשימה העתידה נשמע כפנטזיה".
בכ' בסיון (תשט"ו= 10 ביוני 1955) נערך תדריך בענף מבצעי אוויר, בהשתתפות כל הטייסים, בו ניתנו הוראות להשרדות במקרה של מילוט או נפילה בשבי וחולקו מפות אוויר של נתיב הטיסה. מאוחר יותר באותו היום המריאו הטייסים לאילת במטוסי פייפר חדישים, כשהם מצוידים בשני מכלי דלק, שבאמצעותם ניתן היה להגיע בעת הצורך לשבע שעות טיסה. למחרת, בחום לוהט של 47 מעלות, נחתו המטוסים במנחת ביטבתה, שממנו עמדו להמריא ליעד.
באותה שעה היו הסיירים כבר בעיצומה של משימתם, אליה יצאו בלילה הקודם, בספינת דיג שהפליגה לאילת. בשעה 02:15, בליל ירח מלא, הגיעו הסיירים לקרבת דהב, ומצאו שם מסתור בנקיק של סלע. החפ"ק האווירי במטוס הדקוטה, שהופיע פעמיים ביום – באור ראשון ובאור אחרון – קיים עמם את הקשר החיצוני. אל"מ חיים בר-לב, אז מפקד חטיבה 5 ולימים הרמטכ"ל, שפיקד על המבצע המשולב, היה על הדקוטה, בעוד שחוליית הפיקוד הקדמית, ובה הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה דיין, התמקמה באילת. שתי בעיות קשות הטרידו את החפ"ק ואת הסיירים: האפשרות שהסיירים יתגלו על-ידי בדואים באזור והבעיה החשובה מכולן – בעיית המים. אמנם הסיירים קברו את מכלי המים באדמה כדי לקררם, אך "אחרי חצי שעה אי-אפשר היה לשתות אותם, הם היו לוהטים…" בגלל הקושי בהצנחת מכלים בגובה נמוך מעל הוואדי, נקבע כי מכלי המים יוטלו מגובה של כ-500 רגל, שיטה שהוכיחה את עצמה באימונים. חמישה מכלי מים הוצנחו לעבר הסיירים, אך רק החמישי והאחרון הגיע ליעדו בשלום, ושימש את הסיירים בהמשך המבצע.
"אחרי חצי שעה אי-אפשר היה לשתות את המים..." סיירים בחצי האי סיניבשבת, כ"א בסיון, הגיעו הסיירים לקירבת נואיבה, התחנה האחרונה בדרכם. החשש בחפ"ק מפני גילוי על-ידי הבדואים גבר, והוחלט להקדים את הפינוי. הסיירים החלו להכשיר את מסלול הנחיתה למטוסי הפייפר, שמוקם באיזור שטוח יחסית, בין רכסי הרים הסוגרים עליו משלושה צדדים.
אור ליום המחרת, המריאו מאילת מטוסי הפייפר בשתי שלישיות, כשהם עמוסים בציוד רב, לפינוי הסיירים. טיסת המבנים אל המטרה נמשכה כשעה, ללא אורות ניווט ובדממת אלחוט מוחלטת, שחייבה את הטייסים להישאר צמודים למובילי המבנים. נתיב הטיסה עבר מעל המפרץ עד לחציית החוף, צפונה מדהב.
משימת הפינוי היתה מורכבת וקשה במיוחד בגלל תנאי השטח הקשים, עומק החדירה לשטח מצרים (90 ק"מ), החשיכה והאמצעים הדלים. "מסלול הנחיתה היה בשיפוע של כעשר מעלות, ואת קצה השיפוע סגרו ההרים ממש כמו קיר", תיאר סרן חנוך קרת, מי שהיה מפקד כוח החילוץ, את שלב הנחיתה. "הנחיתה נעשתה בשעת דמדומים, הכל היה חשוך ומאיים. החלטתי לבצע הקפה אחת כדי לבדוק מה יקרה אם הנחיתה לא תצליח. ניסיתי לבחון האם אוכל לפתוח מנוע ולצאת משם. לבסוף החלטתי לבצע גישה לנחיתה ויהי מה".
"את קצה השיפוע סגרו ההרים ממש כמו קיר"בעזרת נר עשן שהדליקו הסיירים, נחתו בזה אחר זה שני המטוסים הראשונים. הטייס השלישי, שלמה ברשצקי, חסר. הסיירים הועלו על המטוסים, ואלה המריאו מיד. כעבור שעה קלה הגיע המבנה השני ונחת. רק אז הופיע הטייס ברשצקי, שאיבד את המבנה שלו במהלך הטיסה והגיע ליעד בכוחות עצמו. ארבעת המטוסים אספו את הסיירים הנותרים מהשטח והמריאו בחזרה הביתה. למידע שנאסף במבצע "ירקון", לפיו הדרך עבירה לכלי רכב מצפון לדרום, היתה חשיבות רבה בתכנונים לקראת מלחמת סיני, כאשר הוטל על חטיבה 9 לנוע בציר זה מאילת דרומה לפתיחת מיצרי טיראן.
מצרי טיראן נותרו פתוחים לתנועת כלי שיט ישראלים עד קרוב למלחמת ששת הימים, אז הוטל המצור מחדש והיווה עילה מצד ישראל לפתיחת המלחמה.
"שיתוף הפעולה מכפיל כוח בזמן אמת"
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה טייסת "הראשונה" השתתפה בלוחמת היבשה, אך פעולה רוחבית זאת של צה"ל הציבה בפניה אתגרים רבים. היא שיתפה פעולה במבצע "ירקון" עם היחידות הלוחמות איתן היא בקשר הדוק במשך השנים וגם עד היום וביניהן יחידות של חיל-הרגלים, ספינות מבצעיות של חיל-הים ויחידות מיוחדות. זאת היא מבצעת על-ידי מתן תמונת מודיעין רחבה ויצירת קשר מבוסס בין צוות המשימה במטוס לכוחות הרלוונטיים הנמצאים בחזית הלחימה.
טייסת "הראשונה" החלה את דרכה כטייסת סיור וקישור למשימות שעיקרן איסוף מודיעין ועבודה מול כוחות הקרקע, הצנחה של אספקה עבורם, העברת הודעות, קישור בין כוחות או תיווך ארטילריה בשנות ה-50, כאשר חלק מהן קיימות עד היום. "הטייסת נמצאת בקשר הדוק עם כל הזרועות עד היום, משתתפת בכל אימון ונלחמת יחד עם כוחות הקרקע", הבהיר רס"ן שי, סגן מפקד הטייסת. "אין דבר כזה שחיל-הים או זרוע היבשה יצאו למבצע מבלי שחיל-האוויר ייקח בו חלק. שיתוף הפעולה הצה"לי חיוני בייחוד בזמן לחימה, כאשר כל זרוע תורמת מיתרונותיה עבור הכלל ואין ספק שזה מכפיל את כוחנו"
"כל זרוע תורמת מיתרונותיה עבור הכלל"
