"כבר יומיים תמימים אני מנסה להבין", אמר ראש הממשלה נתניהו לבני שיחו כשישב השבוע בלשכתו בכנסת, "איך בדיוק שורבבתי אל הסיפור של הוועדה למינוי דיינים. כבר אין לי יועצים? עוזרים? אנשי לשכה? מה, זה באמת תיק שצריך ליפול עליי באופן אישי?!"
נתניהו מולל בידו האחת פיסת נייר, לגם מספל מים בוהק בידו השנייה, והוסיף לשפוך את מררתו במסגרת המונולוג הקצר: "אז אוקיי, אני מבין שגפני רוצה לשבת בוועדה שממנה את הדיינים. אני מבין שגם הרב אייכלר מעוניין. רק תגידו לי, איך זה קרה שראש ממשלת ישראל, באחת התקופות הכי קריטיות למדינה, נקלע לצומת בין שני הנציגים הנכבדים הללו? מה, אני בייביסיטר? נהייתי מיישב סכסוכים?"
כך נמשך המונולוג ונמשך, עד שפעמוני הכנסת הזעיקו את נתניהו להיכנס לעוד הצבעת אי אמון במליאה. צרור המשפטים הזה סימן את צניחת האסימון בתודעתו של נתניהו. זה קרה בעיצומו של שבוע עמוס אירועים בזירה הבינלאומית, סביב הסכם הגרעין האיראני ואישורו באו"ם, אבל על הכול האפילו ההתרחשויות מבית בתוך המפלגה החרדית האשכנזית. ראשיתם של המאורעות – בחלופת דברי ברכה ונימוס, המשכם – בגילויי נאיביות מצד ראש הממשלה, וסיומם – באיומים סמויים והעברת אזהרות ומסרים לא נעימים בעליל.
במוצאי שבת לסדר 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ', תלה ביבי את יהבו במידה ניכרת על החברות שקיימת בינו לבין סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, בדרכו להפר את ההסכם הקואליציוני ולהחליט על קיצוץ בקצבאות הילדים ובכספים הקואליציוניים בשונה מרוח ההסכם שחתם מול המפלגות החרדיות. ביבי האמין, משום מה, שסגן השר יבצע עבורו את המשימה, ויסייע לו לצלוח את המשוכה. הווה אומר: ליצמן יחליק את הקיצוץ, וימנע משבר בינו לבין החרדים. נתניהו העניק משקל למוסד החברות הידוע של ליצמן, אבל בה בעת החמיץ את הערמומיות החיננית שמאפיינת את האיש החזק ביהדות התורה. קצבאות הילדים הן הקו האדום של ליצמן.
השיחה במוצאי שבת התאפיינה בנונשלנטיות ליצמנית ידועה. זה היה מסוג השיחות שבהן ליצמן אינו מסגיר את רגשותיו אולם מתכנן היטב את מהלכיו הבאים. כשביבי דחק את ליצמן לקיר וביקש ממנו עזרה בקיצוץ בתקציב המדינה, ליצמן התבצר וסירב להיענות לבקשה. "לא יקרה כלום אם תוותרו קצת", הציע נתניהו. "כולם, כל המפלגות, יצטרכו לוותר על הכספים שלהן. לא רק אתם".
"אתה טועה", ענה ליצמן. "המפלגות האחרות מוותרות על הקצפות והשומנים. אנחנו נדרשים לוותר על הבסיס של החיים שלנו. על קצבאות הילדים".
נתניהו לא נכנע. "אתה חושב שבנט לא יוותר על דברים בסיסיים שחשובים לו?" סנט. "ממש לא", השיב ליצמן, וכאן החל לאבד מעט את שיווי משקלו. "בנט", הסביר, "היה בממשלה הקודמת, ומוסדות החינוך שלו נהנו משפע גדול. אנחנו היינו בגלות".
נתניהו החל לזוע בכיסאו באי נוחות. "אני מבין את המצוקה", אמר נתניהו, "אבל אין לי ברירה. אין לי אפשרות להעביר את התקציב עם הכספים הקואליציוניים".
הנאיביות מול הערמומיות. נתניהו וליצמן (הדס פרוש - פלאש 90)
"אז אין בעיה", הגיב ליצמן, "נלך למועצת". ובעוד הוא אומר זאת, נטל סגן השר את המגבעת ונפנה ללכת. נתניהו, בתמימותו, סבר שהמועצת היא קרש ההצלה. הסולם שבאמצעותו ירד ליצמן מן העץ. הוא לא הבין שהנפנוף במועצת הוא עבורו עמוד תלייה. בשלב הזה, הנאיביות של ביבי לא ידעה גבולות. כה התלהב מהפתרון הגלום בהליכה למועצת, עד ששמר את סודה בינו לבין עצמו, במטרה לא לחשוף את הג'וקר המבריק, את הקלף המנצח שיש לו ביד, שדרכו יצלח את כל משבר התקציב.
ליצמן דוחה אובמה
ואז התפרץ ההוריקן של הוועדה למינוי דיינים. בכנסת שפויה, בממשלה סבירה – ראש הממשלה לא היה נדרש לסוגיות דוגמת מינויים בוועדות למינוי דיינים וקאדים. בלשכה נורמלית, הפקיד הזוטר מסדר את הרשימה, מצליף הסיעה מוודא שחברי הקואליציה אינם מתכוונים להבריז מההצבעה, וחסל סדר בחירות לוועדות הללו. לא כן בממשלת נתניהו הרביעית.
ביבי כמו ביבי, נשאב לקרב הענקים בין יענק'ל ליצמן האגודאי למוישה גפני הדגלאי. בעודו נערך לקרב המאסף מול אובמה, בעודו מנהל את אותה מערכה בינלאומית שבה מעורבים חברי קונגרס וסנאטורים פרו ישראלים המעלים בפניו הצעות שונות לטרפוד הצעת אובמה בבתי הנבחרים – נשטף נתניהו בגל פניות של ליצמן וגפני. שניהם הציגו דרישה אולטימטיבית: ליצמן דרש מנתניהו שיפעיל את כל כובד משקלו לכך שהנציג של סיעת יהדות התורה בוועדה למינוי דיינים יהיה אייכלר ולא חלילה הרב גפני; גפני תבע שהנציג יהיה הוא עצמו, ובשום אופן לא חברו לסיעה – אייכלר.
בתחילה הגיב נתניהו בחיוך. לא קלט את עומק הברוך שאליו נקלע. שהנכבדים יישבו ביניהם בבקשה – זו הרי סיעה עצמאית – ויחליטו מה שיחליטו, אמר נתניהו לנציגי הצדדים. אבל אז, כשהבין ששתי הסיעות הפכו אותו למחותן בעל כורחו בחתונת דמים שמתנהלת ביניהן תוך ששני הצדדים מעלים את כוננות החירום לדרגת שיא – החל הסחף. נתניהו נגרר לתוך האירוע בחובבנות מה, והחליט לצדד בעמדת ליצמן מתוך מחשבה שהדבר יסייע לו לשפר עמדות בישיבת מועצת גדולי התורה האגודאית שתתקיים למחרת. אם יענק'ל, אמר נתניהו בלבו, פותח לי מטרייה רחבה שכזו – אני אעמוד מנגד ואהיה בבחינת שוטה המאבד מה שנותנים לו?
וכך יצאה לה הודעה מטעם לשכת ראש הממשלה ביום ראשון, בשיאו של המתח מול אמריקה, שנראתה כמו מתיחה מוצלחת לפורים. בהודעה הודיעה לשכת ראש הממשלה, שהנציג שבו יבחרו חברי הקואליציה לוועדה למינוי דיינים הוא חבר הכנסת הרב ישראל אייכלר. סוף פסוק. מיד אחר כך נשמעו יללות בקרנות הרחוב: ניצחון נוק-אאוט לאגודת ישראל על דגל התורה. ירושלים החסידית בתפארתה, בני ברק ההמומה בעלבונה.
נקל לתאר את הזעם הקדוש שהתפרץ בכל אחד מחושיו של משה גפני.
רפש בראש חוצות
כדי להבין את עומק האבסורד, יש לייחד כמה משפטים על המוסד המפואר שמתקרא הוועדה למינוי דיינים. בשני העשורים האחרונים נבחרים הדיינים בישראל לפי בלוק שנקבע על ידי הרוב הקואליציוני בוועדה. כלומר, בוועדה מתרקמת לה קואליציה בין השרים, חברי הכנסת והרבנים החברים בה – סביב רשימת שמות מוסכמת. כל חבר מציג את השמות המועדפים עליו, ולאחר מכן מושג רוב שמצליח להעביר בלוק של דיינים שנבחרים לפי איזון ידוע מראש: שליש אנשי הציונות הדתית, שליש חרדים-אשכנזים ושליש חרדים-ספרדים. כך עשו הוועדות שכיהנו תחת כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים.
משמעותה של השיטה הוותיקה הזו היא, שאין שום משמעות לזהות המוגדרת של חבר כנסת פלוני בתוך הרשימה; ההכרעה מתקבלת לאורך הציר, כשהאיש החזק באמת הוא יו"ר הוועדה, שברצותו מכנס את הוועדה וברצותו נמנע מלעשות זאת. מועדי כינוס הוועדה נקבעים בכפוף לבלוקים שנוצרים מבעוד מועד, מאחורי הקלעים, בין חברי הוועדה, בניווטו של היו"ר וכיד הלוליינות הפוליטית הטובה עליו. כינוס הוועדה הוא אפוא בבחינת הליך פורמלי בלבד.
וכעת לבחירות הקרובות לתפקידי הדיינות: כבר לפני עשרה ימים גובשה רשימת הדיינים המומלצת לוועדה, במסורת השלישים הידועה. הדילים נרקמו, הרשימות אושרו. דרעי, בנט, גפני וגם ליצמן כבר בירכו על המוגמר. הכול נראה היה כהולך למישרין – ואז נפתח הקרב הגדול.
הליך פורמלי בלבד. בית הדין הרבני בירושלים (יוסי זמיר - פלאש 90)
אחרי שכבר גובשה הרשימה ושמות הדיינים היו ידועים לכל, פתאום החליטו שתי הסיעות המרכיבות את יהדות התורה להשתלט על סדר יומן של הממשלה והכנסת. שאלת השאלות היא האם אייכלר יזכה להיות האיש שבהינף ידו תיבחר הרשימה המכובדת, או שתהיה זו דווקא ידו של גפני הליטאי, בבחינת מגלגלים זכות על ידי זכאי.
ליצמן דרש את קיומו של ההסכם הפנימי שנחתם בין הצדדים ערב כינון הקואליציה הנוכחית; גפני תבע את פתיחתו מחדש של ההסכם, כשטענתו בפיו: ההסכם נחתם לפני שאייכלר קיבל את ראשות הוועדה לפניות הציבור. עתה, משקיבל זאת, מן הדין הוא שהתפקיד הנוסף ייפול בידי דגל התורה. אומר ועושה – גפני הגיש מועמדות אישית לתפקיד, כשהוא מתעלם מן העובדה שכבר ישנו מועמד המתמודד מתוך סיעתו וזוכה בתמיכת הקואליציה.
ברור שלאף אחד מן הדיינים המועמדים לא משנה של מי תהיה היד שתאשר סוף-סוף את מינויים, לאחר המתנה של שנים ארוכות. מצדם, שתהיה זו ידו של אורן חזן, של ירון מזוז, או אפילו של ח"כ אבו-מערוף מהרשימה המשותפת. אבל לפוליטיקה יש חוקים משלה. זו הייתה הפעם הראשונה בשבע השנים האחרונות שבה הציפו חברי כנסת חרדים בראש חוצות קרב קטנוני וחסר משמעות, ויצאו למסעות טרף בין כל רשימות הבית כדי לשכנע דרוזים, שמאלנים, חקלאים וקיבוצניקים שחלילה לא יעזו לתמוך בחרדי ששייך לתת-סיעה השותפה.
נסו בבקשה להיכנס לנעליו של השר גלעד ארדן. השר המהוגן הנ"ל משתדל להסתדר עם כל הסיעות בכנסת, בוודאי עם הסיעות החרדיות. באמתחתו תכניות עתידיות, שפסגתן ראשות הממשלה ביום מן הימים. מה לו ולקטטות הפנימיות בין מוישה ליענק'ל? איך בדיוק הוא אמור להיחלץ מהריב שמנהלים ביניהם שני הענקים הללו? על הזיכרון הארוך של ליצמן הוא כבר שמע לא אחת מליברמן ומאחרים. על התקפי הזעם של גפני הוא לא צריך לשמוע: די בטעות אחת מצדו – ותקציב המשרד לביטחון פנים יוקפא עד לאחר חג שמחת תורה תשע"ו. אז מה לו ולצרה הצרורה הזו? איזו הכשרה יש לו להבין מי הוא חבר הוועדה שבקי יותר בהלכות אבן העזר וראוי להסמיך את דייני ישראל לתפקידם?
וכך, לאט-לאט, כל חברי הכנסת קלטו בשיחות הנכנסות שלהם הודעות דחופות מצד חברי אגודת ישראל ודגל התורה, שבהן נתבקשו לסור ללשכותיהם מיד עם הגעתם לכנסת, שכן אירוע חירום עומד לפניהם.
האמבוש של גפני
המעשה הבא אולי יספר את הסיפור כולו: בבוקר יום שני הגיע בוז'י הרצוג לעוד יום עבודה בכנסת. הרצוג, שלאט לאט מבטיח את מקומו כפוליטיקאי החְנון שפנוי לכל ריקוד פוליטי קצר מועד במרכז המליאה עם כל מצורע וזב ויהיה טעמו אשר יהיה – גילה לפתע שאת המקום של איתן כבל ברשימת השיחות הנכנסות שלו מחליף מוישה גפני.
תחילה התחמק; סדר יום ארוך לפניו. משראה שהשיחות הולכות ונערמות, ענה בוז'י לטלפון. גפני ביקש פגישה ומיד. הרצוג נבוך: אני מתחיל עכשיו ישיבת סיעה, אמר. אבל גפני בשלו: אז נשב מיד לאחר ישיבת הסיעה. הרצוג, שלא הבין על מה הסער, הציע שעה נוחה יותר, אולי בערב. "מיד לאחר ישיבת הסיעה יש הצבעה חשובה במליאה, ככה שאין לי שום דקה פנויה. שום דבר לא בוער", הסביר לגפני.
אבל לא איש כגפני ישתוק על העלבון. מיד בתום ישיבת הסיעה, הופתע הרצוג לגלות אורח בפתח חדר המפלגה. ניחשתם נכון: מדובר במוישה גפני. אפשר לדבר דקה? שאל גפני, אך לא ציפה לתגובה: הוא פשוט משך את הרצוג פנימה, חזרה לחדר. השניים התיישבו לשיחה שהייתה קצרה – אך בעיקר מצולמת. הלוקש שנמכר להרצוג בפעם העשרים בשנה האחרונה הכיל רכיבי אשליה שלפיה החרדים מבקשים לבדוק אופציה להצטרף לממשלת החלומות שלו במחיר מציאה של חצי גרוש. רק יתמוך במועמד הנכון לוועדת הדיינים – ועד סוף השנה האזרחית הבאה עלינו לטובה יישב כבר בלשכה ברחוב קפלן. בקיצור, סחורה חמה במחיר חיסול.
לוקש שנמכר בפעם העשרים. הרצוג וגפני, השבועבוז'י טרם הספיק להכיל את התרגשותו, וכבר נפנה גפני לצאת מן החדר, לא לפני שווידא שהתמונה המנציחה את הפגישה הספונטנית כבר מופצת בתפוצת נאט"ו ומגיעה לעיניים הנכונות. עכשיו נראה את ביבי הגיבור, סינן גפני לעצמו בסיפוק גדול.
כעבור שעה קלה הבין הרצוג שלא רק ראש הממשלה נפל בפח של הקרב ההרואי, קרב הבופור החרדי – אלא גם הוא בין הנופלים על מזבח המריבה על הזכות למנות דיינים בישראל. לזעמו לא היה גבול. מי שעמד לידו שמע אותו מתפרץ בזעם, ואומר בקולו הייחודי: איזו מין התנהגות זאת? פשוט חרפה.
בשיחת מזנון עם כותב השורות ניסו חכמי הבית, ואחמד טיבי בראשם, להבין את שורשי המאבק. גם הסיעות הערביות עורבו בקרב הגדול – כאשר החלוקה שהסתמנה היא שאיימן עודה יתמוך באייכלר בעוד שטיבי יעזור לגפני.
"ברור שיש פה איזה גרעין אסטרטגי", הסביר לי טיבי, "הרי מדובר באנשים חכמים. לא סתם יוצאים למלחמה כזאת באמצע הקיץ. מלחמת ענבי זעם אינה מתרחשת על לא דבר", ניתח באופן קר. אז מה הסיפור פה? על מה הרעש הגדול?".
כדי להבין את גודל האבסורד, צריך לזכור שמקדמת דנא השתדלו המפלגות המייצגות את הציבור החרדי להתנהל באופן זהיר בנושאים הרגישים ביותר. מקצבאות ילדים ועד גיוס, ממעמד עולם הישיבות ועד לחלוקת כיבודים – תמיד טרחו הצדדים שהמחלוקות שתמיד היו, יתחילו ויסתיימו בתוך הבית פנימה, מבלי שתשזפן עיניים זרות. אין תקדים למצב שבו נציגים חרדיים גייסו תמיכה חיצונית לצרכי מלחמה פנימית.
אחד מנאמני גפני ניסה להיות מליץ יושר באומרו לי השבוע: "אלה לא חברי הכנסת, אלה גדולי התורה". לא התאפקתי. שאלתי אותו, איך זה שכל ההישגים הגדולים בתקציבים ובמינויים נזקפים באופן תדיר בביטאוני הסיעות לזכותם של חברי הכנסת המהוללים ולא לסייעתא דשמיא ולראייתם הבהירה של גדולי התורה, ואילו כשמגיעים מדרשי פליאה שאני מוכן לשים את נפשי בכפי ולהעריך באופן הברור ביותר שהורתם ולידתם במוחם הקודח של הפוליטיקאים – פתאום תולים זאת הפוליטיקאים בגדולי התורה? משהו כאן לא הגיוני.
דרוש דיין נורבגי
מאיזה צד שלא תסתכלו על זה, אין שום דרך להקל ראש ברגעי המבוכה שנראו השבוע בכנסת. הנה תמיהה שהעלו השבוע חברי כנסת, ועדיין לא נמצא לה מענה: להיכן הלכה לאיבוד חכמת הח"כים מיהדות התורה הידועים כפקחים וכממולחים ביותר בכנסת? האם אין גבול למידת ההעסקה של סיעות הבית השכנות בנושאי מחלוקת פנים חרדיים? והלא חלוקת הקשב בניהול המדינה – עם כל הכבוד לצרכים של הציבור החרדי – אינה מוקדשת עשרים וארבע שעות רק אלינו, הציבור החרדי. אז מי הוא זה שמצפה שהמדינה תהיה מרותקת אחת לארבע שעות לאירוע חרדי נוסף של עוד קרב מכוער בין נציגינו? האם מישהו לא שם את לבו לכך שבהתנהלות הזו הוא שומט את היכולת להשפיע באמת כשהזאבים יעמדו בשערי העיירה ואז נזדקק באמת לגלגלי הצלה ממפלגות אחרות? ועל כגון דא נאמר: משיב חכמים אחור.
בן הזוג של הוועדה למינוי דיינים, היה החוק הנורבגי, שאף סביבו סערו מוסדות תבל. לא נלאה אתכם בשורשי המערכה הנ"ל, שבמסגרתה חייב כל אחד ואחד מהנציגים לומר בכל יום ויום מה עשיתי היום למען חזרתו של יעקב אשר לכנסת במסגרת החוק הנורבגי המורחב והמעודכן. אבל ברור שיש מחיר להשתטות ולרגעי ההשפלה האלה, במיוחד כשהם נעשים על רגע של כיבודים ומינויים פרסונליים, ולא על נושאים שהם נשמת אפה של היהדות החרדיות.
"מה עשיתי היום למען חזרתו?"... יעקב אשר (נועם ריבקין-פנטון - פלאש 90)
מרוב שהמאבק סביב ועדת הדיינים והחוק הנורבגי התערבבו זה בזה, שאל השבוע אחד מחברי הבית האם לא ניתן ליישב את שני המשברים יחד באמצעות מינוי דיין נורבגי, ובא לציון גואל.
עד המדינה בדרך
בחזרה לנתניהו.
בעוד ראש הממשלה מתבשר והולך על ידיעות לא משמחות סביב המתרחש בפרשת מעונות ראש הממשלה, הידיעה על כינוס מועצת גדולי התורה הייתה עבורו בבחינת מים קרים על נפש עייפה. אולי כאן המקום לכתוב זאת בפעם הראשונה, בזהירות הראויה: לא ראש הממשלה ולא רעייתו חשודים בעברות פליליות הקשורות להוצאות המעונות בבלפור ובקיסריה. בוודאי לא בשלב זה. ישנה דמות מנהלית מרכזית שכל החיצים מובילים אליה. הוא זה שיצטרך לתת את התשובות לחוקרים על ההוצאות החריגות והמשונות במעונות ראש הממשלה.
אלא ששמועות בלתי רשמיות שהגיעו לאוזניהם של בני הזוג נתניהו מדברות על מגעים שמנהלת אותה דמות מול הרשויות, לשם גיבוש הסכם עד מדינה, ולפיו ימסור האיש מידע מפליל על הזוג המלכותי ובתמורה ייחלץ מגזר דינו. מוסד עד המדינה הנו מפוקפק מקדמת דנא, אבל הפך להיות נשק לגיטימי במלחמת הישרדות של אנשים, גם מתוך המיינסטרים בחברה הישראלית. מסור את ראשו של הזולת והצל את עצמך.
שאלת השאלות היא האם יש בידי האיש מידעים חדשים ובעייתיים שיעבירו את האש הפלילית על ראשה של משפחת נתניהו. אבל דבר אחד ברור: יש לו יכולת להדיר שינה מעיניהם של בני הזוג, וזאת בשל ההיכרות רבת השנים איתם, והעובדה שאורח חייהם מוכר לו לכל פרטיו. אנו מאמינים שנידרש בזמן הקרוב לשמועות על אותם המגעים שהנ"ל מנהל, ושמובאים כאן בפרסום ראשון.
אל הצרה הזו, הצטרפה צרת אי שיתוף הפעולה של ליצמן במזימת אי החזרת הקצבאות, שתוארה בראשית הטור. גדולי האדמו"רים שהסבו השבוע סביב שולחן אחד יחד עם חברי הכנסת של אגודת ישראל, התרשמו בהחלט מן ההישגים שהציגו הנציגים החרדיים. זו הפעם הראשונה שבה מצטרפים חברי הכנסת מאגודת ישראל לישיבתם של גדולי התורה, כשהאדמו"רים מקשים והם עונים. בסוף אותה ישיבה, לאחר שיצאה הודעה שלפיה מועצת גדולי התורה מגבה את הדרישה לקיום מלא של ההסכם הקואליציוני – נתניהו חש מרומה. רק עכשיו הבין, שלאיומי הח"כים יש פלומבה של כשרות. זה לא נתניהו נגד ליצמן; זה נתניהו נגד ההנהגה הרוחנית של אגודת ישראל. המשמעות המידית של הפרת ההוראה היא פירוק הקואליציה.
נתניהו ביקש לשוחח עם ליצמן בדחיפות, ובשיחה דרש לקבל הבהרות. "ביבי, זה כבר לא בידי", השיב לו ר' יענק'ל.
"מה הבעיה?" אמר ביבי, "אז תכנס את המועצת בפעם השנייה ותסביר להם שאין מנוס". ליצמן לא ענה, אלא חייך את חיוכו הערמומי. השיחה הסתיימה בלא כלום.
בשעות אחר הצהריים של יום שלישי, ביבי כבר שינה את הטון. בקולו כבר הייתה חרטה על ה'הלוך-ילך' שניהל מול המפלגות החרדיות. בשיחה שקיים עם שניים מבכירי לשכתו, אמר נתניהו את המשפט התמוה הבא: "החרדים מתעקשים ללכת לבחירות שכותרתן מתן כספים קואליציוניים לחרדים? אין בעיה. אם הם ממש רוצים, בסוף השנה האזרחית נלך לבחירות על התקציב שלא יעבור. ואז נראה אותם. אני כבר לא רודף יותר אחרי אף אחד" – אמר נתניהו, ופרש לעשות חשבון נפש אישי סביב השאלה המייסרת הבאה: איך הוא נופל – בפעם השנייה בתוך חודש – מול אמון עיוור שנתן במפלגה חרדית.
(צילום התמונה הראשית: יונתן זינדל – פלאש 90)
