ההצעה של הסוחר הספרדי לחברי הקהילה האשכנזיים, לימוד הזכות של הרב ו"שכר שיחה נאה" של הפוליטיקאים • וגם: את מי סבר הרב וולבה שאי אפשר להחזיר בתשובה? / שלמה קוק בטור מיוחד לימי הרחמים והסליחות

1.
בעוד שבעה-עשר יום, יתיישב בורא עולמים על כסא דין. בשעה שישראל יטלו שופרותיהם ויתקעו, יעזוב את כסא הדין וישב על כסא רחמים. אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? שואל הנביא עמוס. אכן, גם בדורנו, ניתן למצוא יהודים יחידי סגולה החרדים לשמע קול השופר ביום הדין, שעה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. אך נדיר למצוא אדם אשר חרדת קול השופר מהווה עבורו סכנת חיים של ממש. עוד יותר נדיר למצוא יהודי שחרדת קול השופר הנשמע בבוקר שגרתי של חודש אלול אגב אמירת מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי' וגלגול התפילין כנהוג בקהילות ישראל – מהווה עבורו סכנת חיים.

אחד היה אברהם, הלא הוא הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שיום פטירתו ה-81 צוין בשבוע שעבר. "בימיו האחרונים", מספר הרב יהודה ברייטקופף, רב קהילת 'חסדי נפתלי' בירושלים, "הרב שהה בבית הבראה בקרית משה בירושלים. ערב ראש חודש אלול, הבחינו בני המשפחה כי הרב שרוי בהתרגשות גדולה וסופר את השעות לקראת קול השופר שישמע למחרת בבוקר לאחר תפילת שחרית.

"נועצו בני המשפחה ברופאו האישי של הרב. הרופא, שהכירו היטב, הכריע: 'אם הרב ישמע את התקיעות – ליבו לא יעמוד בכך…'

"ניסו בני-המשפחה לטכס עצה כיצד להביא את הגזירה לאוזני הרב. בסוף הכריעו להסביר לו כי היות ורוב תושבי השכונה אינם שומרי מצוות, הם מתנגדים לתקיעת שופר בשעת בוקר מוקדמת, ואף עלולים להיבהל מהקול. הרב קיבל עליו את הדין בצער, אך נכנע לדעתם בשל הקפדתו על 'בין אדם לחברו': 'אם זה נגד רצון השכנים, אין ברירה'…

"למרות רצונו העז, הרב לא זכה לשמוע את תקיעת השופר מחשש שהדבר יפגע בבריאותו, אך כעבור יומיים, ב-ג' אלול, הסתלק לבית עולמו והותיר את הדור אבל מיותם…"

אלול!

2.
מוצאי שבת בבית-הכנסת 'קהל חסידים' בשכונת כפר גנים בפתח-תקווה. אחד המתפללים, אסף כהן, חבר בורסת היהלומים ושותף לכל דבר שבקדושה, פונה לאחיו האשכנזים בהצעה מקורית: "קומו באשמורת הבוקר לסליחות. אני מוכן לעבור מבית לבית בעלות השחר, ולהעיר אתכם. אם תחוו את חווית הסליחות שלנו בחודש אלול – לא תוכלו לוותר על זה. דמיינו לעצמכם את המחזה: ספרדים ואשכנזים יעמדו ביחד, ישירו 'עננו' ויבקשו סליחה. אני מבטיח", הוסיף, "להגיש ארוחת בוקר מפנקת לאחר התפילה, לכל מי שיקום".

רב הקהילה, רבי צבי-יהודה לאו, משיב לעומתו בנימה מחויכת: "החבר'ה האשכנזים כאן משתוקקים לקום לפנות בוקר יחד עם אחיהם בני עדות המזרח. כה עזה היא תשוקתם לאמירת הסליחות, שהם פוקחים עיניים בעלות השחר, אך כובשים את 'יצרם', עוצמים את העיניים וחוזרים לישון לשלושה שבועות נוספים, כדי לקיים מנהג אבותיהם להתחיל באמירת הסליחות במוצאי השבת האחרונה שקודם ראש השנה"…

"אבל", מציע הרב לאו, "גם אם מנהג אבותינו בידינו לייקר את 'במוצאי מנוחה', אמירת הסליחות של אחינו בני עדות המזרח, מחייבת גם אותנו. כדאי גם לנו לנצל את השעות הטהורות שחלל האוויר אפוף ניחוח הסליחות – ולהקדים את ההשכמה אפילו בכמה דקות, ללמוד משהו, לומר תהילים, אפילו רק לקרוא את התפילה של ר' אלימלך מליז'ענסק".

אכן, מנהג ישראל – תורה, וכל אחד ידבק במנהגי אבותיו, אך קריאתו של חבר הקהילה, עוררה בי אהבה ישנה לסליחות המזרחיות, ולתפילה המזרחית בכלל. מנהג עשיתי לי – ואני ממליץ עליו בחום לעשרת קוראיי האשכנזים הנאמנים – לומר סליחות לפחות לילה אחד במהלך אלול בנוסח הספרדי. מומלץ בחום לעשות זאת ברחבת הכותל המערבי או בישיבת 'אור החיים' של הרב אלבז, אבל ניתן לעשות זאת גם בבית הכנסת השכונתי. זה מעורר את הלב והנשמה. אני שומע את החרוזים הפותחים את הסליחות "בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים, שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים, רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים" – וצמרמורת אוחזת בי. וכשהציבור מתחיל באמירת שלוש-עשרה מידות בניגון כובש לבבות – הלב נמס. וכשההמונים שרים 'אדון הסליחות', אי אפשר שלא להצטרף. והכל נאמר במתינות וללא דילוגים 'כמנהג הישיבות'. ככה מבקשים סליחה!

כך כתבתי מעל במה זו לפני כשנתיים: ישנם רגעים בהם אתה מתמלא 'קנאת סופרים' בעבודת האלוקים הפשוטה והתמימה של אחינו בני עדות המזרח. אחד הגדולים שבהם הוא הרגע בו נשמעת שירת הרבבות בפיוט 'אדון הסליחות', מפי מאות אלפי יהודים, קרובים ורחוקים, בלילה האחרון לפני יום הכיפורים, תחת שמי הכותל המערבי.

ויש גם את הרגעים הקטנים, הפשוטים; עבור בני עדות המזרח הם שגרה, אבל עבור אשכנזים שכמותנו הם בגדר חוויה עילאית. אצל רוב מניין ובניין של בני עדות המזרח, בעל-התפילה לא מעז לבלוע את המילים. כל מילה, בהטעמה, ולעתים במנגינה. הציבור כולו שותף לתפילת ה'חזרה': עונים "עליהם השלום", מוסיפים "לברכה", מקנחים "בקרוב", והשיא הראשון נרשם ב'קדושה', אותה מנגנים המתפללים בצוותא במנגינה ערבה. תפילת ה'חזרה' הופכת תפילת יום חול שגרתית לתפילה חגיגית מלאת כיסופים.

3.
לאחר מלחמת ששת הימים, באווירת הניסים והנפלאות, חש המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל ב'הארה' מיוחדת שפתחה את הלבבות הרחוקים להתקרב לאביהם שבשמים. הוא סגר את הספרים בבית-המדרש ויצא למסע בין בסיסי צה"ל וקיבוצים חילוניים, שם התקבל, במפתיע, בזרועות פתוחות. הוא נשא דברים חוצבי להבות בענייני אמונה, שהיוו בסיס לשובם של מאות בעלי-תשובה.

נלהב עד מאד, שב הרב וולבה מהמסע הרוחני שקיים בקרב העם שבשדות ושיתף את תלמידיו במסקנותיו: "בתקופה הזו הגעתי למסקנה שאפשר להחזיר כל יהודי בתשובה, חוץ מאת חברי-הכנסת"…

חמישים שנה לאחר מכן, מסתבר, כי גם חברי-הכנסת מסוגלים להתקרב.

ככל שאנו קרבים לימי התשובה, ניתן לזהות את בני-עמנו מתקרבים למקורות, ואפילו את הפוליטיקאים שבהם.

לשר החינוך נפתלי בנט נפלה השבוע 'פליטת פה' חיובית, במסגרתה חשף מה הוא באמת חושב על תורת ישראל. "לימודי יהדות והצטיינות בהם, חשובים יותר ממתמטיקה ומדעים", אמר האח-לשעבר של יאיר לפיד. "גם כמעצמת הייטק, יצואני ידע וחידושים לעולם, עלינו להיות מעצמה רוחנית ולייצא רעיונות רוחניים לכל העולם. ככה נשוב להיות אור לגויים. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

בתגובה, זכה למתקפה תקשורתית חריפה. "אחרי שדחף את תלמידי ישראל לעשות בגרות 5 יחידות במתמטיקה, שר החינוך הבהיר כי בראש סדר העדיפויות נמצאים לימודי היהדות". היו גם מי שטענו כי בנט מתנועע עם כיוון הרוח והוא לא באמת מתכוון לדברים, אך מה רע בכך, ומתוך שלא לשמה – בא לשמה.

אחריו התייצב שר הביטחון, אביגדור ליברמן, שנאם בנושא דת ומדינה: "אני מתנגד בתוקף לעמדה של לפיד להפריד דת ממדינה. זה יגרום למלחמת אחים. צריך להפריד רק בין דת לפוליטיקה". ליברמן בא לתקוף, סיפר כי הוא מאמין ב"חיה ותן לחיות", אך בין מילותיו גילה כי "אשתי דתיה, ואני צם בתשעה באב וביום הכיפורים".

נכון שתשובה אמיתית דורשת "שינוי מעשים" ולא מסתפקת באמירות יפות, אך בוודאי אין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה.

ואם הם, הפוליטיקאים והציניקנים, 'חוזרים בתשובה', מה אנו נאמר?

טורו של הסופר שלמה קוק מתפרסם במגזין 'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות דתית'