היום הפיצו כלי התקשורת בישראל סרטון שהפיצו לפני שבוע המורדים הסורים המתעד את הריגת אלי כהן הי"ד • JDN העדיף להימנע מהפצת הסרטון וכעת אומרת אלמנתו כי זה גרם לה לתחושה קשה

ההתבלטות הבסיסית בין זכות הציבור לדעת, הרצון לשווק עוד אייטם שיביא לצפיות רבות, לבין הרצון לשמור על זכויות הפרט ולהימנע מידיעות פוגעניות, קיימות כל העת במערכות החדשות. באתר JDN, ההתלבטות פחות קיימת, שכן אנו מעדיפים מראש את הגישה החרדית כפי הנהוג בעיתונות היומית הכתובה, שזכות הציבור שלא לדעת.

היום, הופץ בכלי התקשורת בישראל סרטון שעלה כבר לפני שבוע לרשת על ידי גוף המזוהה עם המורדים הסוריים. בסרטון, שאורכו דקה ו-40 שניות, נראה המון סורי מתגודד סביב הכיכר בו נתלה כהן ומתבונן בגופתו, שלאחר מכן מוכנסת לארון ומפונה מהמקום.

כשהמצלמה מתקרבת לגופתו של כהן נראה כיתוב בערבית המפרט את הפשעים בהם הואשם. לאחר שנתלה, הועברה גופתו לארון קבורה מעץ, והועלתה למשאית צבאית. בסיום הסרטון נראית המשאית עוזבת את הכיכר, מלווה בשיירת משאיות דומות.

ההתלבטות הייתה רבה. בסופו של דבר הוחלט שלא לפרסם את הסרטון המדובר אצלנו באתר. בהמשך התברר כי מדובר בהחלטה נכונה. אלמנתו של אלי, נדיה, אמרה היום כי הסרטון ששודר בכלי התקשורת, החזיר לה את תחושותיה הקשות.

זה לא פשוט", תיארה כהן את הרגעים הקשים של הצפייה. "גם ככה ביומיום לא קל, אבל כשצצים דברים כאלה, זה פשוט מטריף את הדעת, מטריף את נשמתי". היא הוסיפה: "העצב עכשיו שורר בנשמתנו". האם שווה לצער אותה בשביל מעט רייטינג?

כהן אמרה בעצב כי "חרף התהפוכות שעוברת סוריה, לא מצליחים לגלות איפה אלי נקבר. אני רוצה להאמין שעצמותיו יגיעו לקבורה בארץ ישראל. כשחמותי נפטרה אמרתי שעצוב לי שהיא לא תזכה לקבור את בנה, וכעת אני בגיל שבו אני כבר לא רואה אור בקצה המנהרה, זה מצב קשה מאוד".

"אני רק מקווה שיקום מישהו ויספר איפה אלי קבור, שיביאו אותו. שיהיה פטריוט אחד ויגלה איפה הגופה, שייתן לנו את השקט והנחמה. אם זה ראש הממשלה ואם זה מהמוסד שיילחמו ויביאו את אלי", קראה. "מספיק לנו הייסורים האלה שהוא שם ואנחנו פה. שיקום מישהו ויהיה גיבור, שיחזיר לנו את השקט".

העבודה של אלי כהן במוסד:

תקופת ההכשרה שלו באמ"ן, באגף שכיום מוכר בשם "המוסד", כללה תרגילי חידוד זיכרון, עיקוב והתחמקות, צילום, כולל מיקרופילמים, הסתגלות לשטח ולאוכלוסייה ערבית, לימוד התפילה, הקוראן ומנהגי האסלאם, ביקור במסגדים ואימוץ הניב הסורי. אלי נשלח לעסוק במשימות חשאיות. הוא נבחר לשמש מרגל בסוריה ולצורך כך נבנה לו סיפור כיסוי: הוענק לו השם כאמל אמין ט'אבת וזהות בדויה של איש עסקים שהתגורר בארגנטינה והחליט לשוב למולדתו.

אלי הודיע לנדיה שבמסגרת עבודתו עליו להביא חלקי חילוף לכלי נשק ישראליים. הנסיעה ה"קצרה" שלו לבואנוס איירס נמשכה שמונה חודשים. במהלכם הם התכתבו ונדיה תיארה לו איך סופי בִּתם הבכורה זוחלת, שצמחו לה שיניים ושהיא כבר אומרת "אימא" ו"אבא". לאיש ממכריו לא היה מושג כי הוא עוסק בריגול בשליחות המדינה. אלי נטמע בקהילה הסורית-לבנונית בארגנטינה.

הוא הכיר את מנהיגיה והצטייד במכתבי המלצה, שעתידים היו לסייע לו לחדור למוקדי השלטון בדמשק. "מהנסיעה הזו אלי הגיע גבר אחר לגמרי," אמרה נדיה, "עם שפם, עלה במשקל. הוא חזר עם ביטחון עצמי מאוד גבוה ואני שמחתי. ראיתי שהוא אוהב את מה שהוא עושה, שהוא ממצה את היכולות שלו. זה היה נראה כאילו לשם הוא רצה להגיע כל חייו".

באוגוסט 1961 עזב אלי את ארגנטינה. בזמן חופשתו בישראל נפטר אביו, ומיד לאחר השבעה הוא נאלץ להיפרד ממשפחתו. מכריו היו סבורים שהוא איש עסקים שנוסע לגיחות עסקיות בחו"ל. בינואר 1962 הפליג מאיטליה לבֵירות בדרכו לדמשק. על סיפון האונייה התחבר אלי למהגר אחר ששב אף הוא למולדת ובאמצעותו התחיל לטוות קשרים בקרב האליטה הסורית. במברקו הראשון מדמשק דיווח אלי על ברית הנרקמת בין סוריה לעיראק. בהמשך העביר ידיעות בדבר עסקאות נשק ותגבור כוחות בצבא הסורי.

במרס 1962, לאחר ביקור בארץ, הוא שב לדמשק והמשיך במשימת החדירה לצמרת הפוליטית הסורית. באותם חודשים התחוללה הפיכה צבאית בסוריה ומפלגת הבעת' עלתה לשלטון. רבים מאנשי המפתח במפלגה היו מכרים וידידים של כאמל ת'אבת, הלוא הוא אלי כהן, ומכאן החלה נסיקתו אל תוך לוע הארי והתקרבותו למעגל מקבלי ההחלטות בסוריה.

במהלך שנות שירותו העביר אלי לידי מפעיליו בארץ מעל מאה מברקים, שהכילו מידע חשוב ביותר לביטחון ישראל. המידע כלל חומר מדיני וצבאי רגיש, דיווחים על מוקדי הכוח, מינויים ויחסים פנים מפלגתיים, תוכניות, עסקאות, אופן שיתוף הפעולה עם המשטר הסובייטי, פריסת הצבא, ביצוריו וסדרי הכוחות בכלל וברמת הגולן בפרט. אלי יצר מפות עם תרשימים מדויקים של מצבורי הדלק של הצבא הסורי ודיווח על תנועות המטוסים.

בינתיים נולדה בִּתו השנייה עירית ובאוקטובר 1964 שב אלי כהן לארץ לקראת לידת בנו השלישי, שי. באותה תקופה החלו הסורים לקדם את התוכניות להטיית מי הירדן על מנת לפגוע באספקת המים הסדירה לישראל ולגרום למשבר גדול. בשובו לדמשק, באחד הנשפים של האליטה הסורית החדשה, הוא דובב את הקבלן שהיה אמון על בניית מתקן ההטיה. בזכות הפרטים שדלה ממנו והעביר לארץ, הצליח צה"ל לתקוף את המתקן ביעילות באמצעות טנקים ומטוסים ולהשמיד את כל הציוד הסורי שהיה מיועד להטיית מקורות הירדן, עד כי לא ניתן היה לשקמו. הסורים ניסו ליזום חבלות במפעל המוביל הארצי הישראלי באמצעות חוליות חבלה פלשתינאיות, אולם צה"ל הצליח לסכל גם מזימה זו הודות למידע שסיפק אלי.

כפעיל במפלגה, מנאמני הנשיא אמין אל-חאפט', שיתפו אותו קציני צבא בכירים במידע רגיש וחיוני והזמינו אותו לסיורים בבסיסים, במטרה לקדם את הקריירה שלהם. לפעמים סמכו עליו כל כך עד שמסרו לו פרטים על טעויות צבאיות מביכות שאפילו נשיא סוריה בעצמו לא שמע עליהן.

למידע שהעביר אלי על הטנקים, המטוסים והתותחים החדשים שרכשו הסורים ועל פריסת הצבא בגולן, הייתה השפעה מכרעת על ניצחון ישראל בזירה הצפונית במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר מותו. עצתו לסורים לנטוע עצי איקליפטוס למטרות הסוואה סביב ביצוריהם ברמה, סייעה לכוחותינו לאתרם במדויק. לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל דאז, אמר כי מעשיו של אלי כהן חסכו את חייהם של חטיבות רבות של חיילים, והמידע שסיפק הביא לניצחון הגדול במלחמה.

במהלך אותן שנים גידלה נדיה לבדה את שלושת ילדיהם. "מסעותיו העסקיים" לחו"ל הלכו והתרבו ונמשכו תקופות ארוכות יותר ויותר. ביקורי המולדת של אלי בארץ היו מבחינתם של נדיה והילדים רגעים קצרים של חסד, שהסתיימו בעצב גדול ובגעגועים צורבים. נדיה סיפרה: "הוא נהג לשבת בבית ימים ולילות ולפענח מפות. הוא התאמץ לראות במפות מבנים זעירים ומהם לדלות מסגדים, בניינים, מגרשי כדורגל ומגרשי כדורסל. כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי: 'את יודעת שאני בן אדם סקרן'. הוא באמת היה כזה. ואני האמנתי ועדיין לא הבנתי".

כך נחשף אלי כהן:

זו הייתה אחת התקופות המתוחות ביותר בתולדות הסכסוך הסורי-ישראלי והערבי-ישראלי. לאור הפגיעה המדויקת של צה"ל במתקנים עוד לפני תחילת העבודות להטיית מי הירדן, החלו לחשוד בסוריה כי פועלת בקרבם חפרפרת.

בינואר 1965 הגיע לסוריה מברית המועצות ציוד מעקב מתקדם לגילוי שידורי רדיו. לצורך פעולת ההתקנה ואיפוס התדרים, הוחלט על דממת אלחוט כלל ארצית ב-7 בינואר. מבין פרטי המידע הרבים שלהם נחשף כהן, נעדר פרט חשוב זה. כתוצאה מכך הצליחו אמצעי האיתור של מומחי התקשורת הסובייטים שפעלו בסוריה להתביית על אות השידור שבקע מהמשדר שבדירתו.

ב-24 בינואר 1965 הודיעה סוריה באופן רשמי על חשיפת המרגל אלי כהן. לאחר שעבר מסכת עינויים קשים וחקירות שנמשכו כחודש, החל משפטו ב-22 בפברואר. המשפט התנהל מול בית דין צבאי ובדלתיים סגורות. השופט האשים אותו בבגידה, שכן כל הצמרת הסורית ראתה בו ערבי. אלי כהן מצידו השיב: "אני לא בוגד, אני שליח". "מה המדינה שלך, ישראל? הרי אתה מצרי. המדינה שלך היא מצרים," הטיח בו השופט. חמישה חודשים לאחר שנתפס בידי כוחות הביטחון הסורים, נתלה אלי כהן לעיני כול בכיכר מרג'ה בלב דמשק.

לפני הוצאתו להורג הותר לו להיפגש עם הרב נסים אנדיבו-כהן, הרב הראשי של קהילת יהודי דמשק, שחיזק את רוחו והתפלל איתו את התפילות המקובלות במעמד זה. הרב העיד כי פגש אדם שבור, ועם זאת נחוש, שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו. לאחר שאמר "קדיש" לעילוי נשמת אביו, משאלתו האחרונה הייתה לכתוב מכתב פרידה לאשתו ולילדיו: "נדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו… יום יבוא וילדיי יהיו גאים בי. ולך נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו. בנושא זה את חופשייה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להסתכל על העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי".

רב-סרן אלי כהן נפל בפעילות מבצעית והועלה לגרדום בדמשק ביום ט"ז באייר תשכ"ה (18.5.1965). בן ארבעים ואחת היה בנפלו. הותיר אחריו רעיה – נדיה, שלושה ילדים – סופי, עירית ושי; אם – סופיה, ושבעה אחים ואחיות – אודט, מוריס, עזרא, שרה, ציון אפרים ואברהם . לאחר מותו הועלה לדרגת סגן-אלוף. בחלקת הנעדרים בבית העלמין הצבאי שעל הר הרצל בירושלים הוצבה לזכרו מצבה. עד היום מסרבים הסורים לדון בהשבת עצמותיו.

גיסו של אלי כהן, הסופר סמי מיכאל, אחיה של נדיה, אמר כי אלי כהן הוא גדול הסוכנים הישראלים הידועים, ומעלליו הזינו ועודם מזינים את דמיונם של אנשים רבים. "הוא היה גיבור שמסר את נפשו בשירות מדינתו, והעם חב לזכרו חוב גדול על תרומתו לביטחון".

ראש הממשלה יצחק רבין אמר בעצרת לזכר אלי כהן: "… גם אחרי שלושים שנה חיה אגדת אלי כהן בתוכנו… לוחם המודיעין בארץ יעד, שונה מכל לוחם אחר. הוא בודד, הוא לבד, הוא גם החייל והוא גם המפקד. הוא היועץ של עצמו, והוא גם המוציא לפועל… רחוק מן הבית, הוא רחוק מבני משפחתו שאהב. תמיד אלמוני, תמיד בזהות שאולה. ואסור לו לטעות… אלי כהן היה בודד בדמשק. הוא עבד לבד, אכל לבד וישן לבד. ישב בחשכת הלילה אל מכשיר הקשר וכרה אוזניו. הסתכל על סביבותיו במשך היום, ופקח עיניו… אין שיעור לתודה שמדינת ישראל חבה להם. אלי כהן היה מהטובים שבחבורה, מאלה שהידיעות אשר העבירו לישראל אפשרו לנו לדעת, ואפשרו לנו גם לפעול…"