במסגרת העשייה הציבורית העשירה וארוכת השנים של שמעון פרס, בולטים חלקו ותרומתו לביטחון ישראל. פרס החל את דרכו בשירות הציבורי הממלכתי במשרד הביטחון. בשנת 1948 היה פרס הממונה על הקשר עם משלחות הרכש בחו"ל ועם התעשייה הצבאית. באפריל 1949, מונה לראש שירותי חיל הים במשרד ועסק בכל נושאי המנהלה, הגיוס, הרכש וההצטיידות של חיל הים.
ביוני 1949 צורף שמעון פרס למשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו-יורק. בשלהי 1950 מונה לעמוד בראש המשלחת וניצח על פעולות הרכש הצבאי בארצות-הברית ובקנדה. בפברואר 1952 הוחזר פרס לארץ ומונה לסגנו של מנכ"ל המשרד, זאב שינד. פרס קיבל אחריות ישירה לאגפי החימוש, האספקה ואגף הנוער והנח"ל.
בספטמבר 1952 מונה שמעון פרס למנכ"ל בפועל של משהב"ט ובדצמבר 1953 מונה פורמאלית למנכ"ל המשרד. פרס כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון משך שבע שנים, עד יולי 1959. בשנות כהונתו כמנכ"ל עסק פרס בארגון מחדש של משרד הביטחון; באיתור מקורות להצטיידות צה"ל בנשק חדיש; בהנחת היסודות לתעשייה האווירית והאלקטרונית והרחבתה של התעשייה הצבאית; בטיפוח המחקר והפיתוח המדעי, לרבות הקמתה של "הרשות לפיתוח אמצעי לחימה" (רפא"ל); ובהקמת הכורים הגרעיניים של ישראל בדימונה ובנחל שורק.
בשנים שקדמו למלחמת סיני הוביל שמעון פרס את כינון היחסים הביטחוניים ההדוקים עם צרפת. הקשרים שרקם עם ראשי הממסד הביטחוני הצרפתי תרמו תרומה מכרעת להתעצמות הצבאית של ישראל, ובכלל זה רכש של מטוסי סילון וטנקי מערכה. בשנת 1956 היה פרס שותף לתאומים המדיניים והביטחוניים עם צרפת לקראת מלחמת סיני. לאחר המלחמה, בשנת 1957, הניח פרס את היסודות לשיתוף פעולה ביטחוני עם מערב-גרמניה, במסגרתו סיפקו הגרמנים לישראל, עד אמצע שנות השישים, מערכות נשק לרבות: מטוסים, מסוקים וטנקים.
בשנת 1959 נבחר שמעון פרס לכנסת ומונה לסגן שר הביטחון, תפקיד בו כיהן עד 1965. בשנים אלו הוביל פרס את המחקר והייצור הביטחוני, ובכלל זה תחילת הייצור העצמי של מטוס ה"פוגה מגיסטר" ושיגורו לחלל של הטיל "שביט", שסימל את כניסת ישראל לתחום חקר החלל.
פועלו של שמעון פרס להקמת התעשייה האווירית בפרט והתעשייה הביטחונית בפרט, התחילה במכתב זה:
להלן מקבץ מסמכים מפועלו לחימוש ישראל. שמעון פרס מבקר בתעשיה האווירית. צילום: דובר צה"ל.
מבצע אנטבה:
בקיץ 1976 היה פרס בין יוזמי מבצע אנטבה, שנקרא "מבצע יונתן", לשחרור חטופי מטוס "אייר פראנס" באוגנדה. לפני שנתיים פרסם ארכיון צה"ל חלופת פתקים בין ראש הממשלה דאז רבין, לבין שר הביטחון פרס. "איך מתחיל מבצע?", כתב פרס באחד המכתבים. "1. אומרים הוא בלתי-אפשרי 2. המועד אינו מתאים 3. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שראיתי ואני רואה עדיין היא 'איך זה מסתיים'. שמעון פרס".
הפתק הראשון נכתב בשעה שמטוסי חיל האוויר כבר חנו בבסיס האווירי בסיני. "מטוסים נשלחו לשארם א-שייח בטרם התקבלה החלטת הממשלה, כדי לקצר זמן, אם הממשלה תאשר את המבצע", אמר פרס לפני שנתיים לוואלה! NEWS. "אמרתי זאת לראש הממשלה, והוא אישר".
"נשארתי כמעט לבד בממשלה בדעתי שצריך לשחרר את החטופים במבצע צבאי", סיפר אז פרס. "תמך בי רק חיים צדוק -שר המשפטים. אמרו שיש להיכנע לחוטפים. הם רצו מאה אנשים שלהם, ואני אמרתי שאסור להיענות להם. שזו לא אופציה. הקמנו צוות קצינים צעירים שנקרא 'צוות הפנטזיות שלי' והם תמכו במבצע".
לדבריו, "היה מתח גדול מאד, הרי זה לא משחק ילדים. החבר'ה הצעירים (קציני סיירת מטכ"ל ו"צוות הפנטזיות") היו בטוחים בעצמם ואני קיבלתי ביטחון מהם". פרס הוסיף: "ידעתי את כל התירוצים לא לצאת למבצע, אבל אמרתי, הדרך היחידה הפתוחה היחידה היא רק מבצע צבאי, כי עם אנשים כמו שיש לנו, בורכנו בדור יוצא מן הכלל ואני נושא בלבי את גאוותם ואת גבורתם".
פרס ציין כי בזמן ההכנות למבצע הוא נזכר שלשליט אוגנדה, אידי אמין, היה בעבר עוזר ישראלי, "בורקה". "הזמנתי אותו כדי שיתאר אותו", סיפר פרס. "הוא סיפר עליו שני דברים שעשו עלי רושם: הראשון הוא שאמו אמרה לו: 'בני, אל תהרוג יהודים, אתה תשלם על כך ביוקר', והדבר השני – שאיפתו הגדולה לקבל פרס נובל. אמרתי לבורקה: 'אמור לו שהוא יזכה בפרס נובל ושיזכור דברי אמו'. בורקה היה איתו בקשר ודיבר אתו".
מהמידע שנאסף לפני המבצע התברר כי אמין יצא למאוריציוס לוועידה פאן-אפריקנית. "לקראת יום שישי, כשראינו שאידי אמין לא חזר, התכנית התגבשה יותר ויותר", שחזר פרס. הוא העביר אז פתק לרבין, יום לפני המבצע: "יצחק, השכלול האחרון בתכנון: במקום כלי רכב של השדה – ירד מרצדס גדול + דגלים. אידי אמין חוזר הביתה ממאוריציוס. אינני יודע אם זה אפשרי אבל מעניין. ש"פ". רבין ענה בפתק נוסף: "1. מתי חוזר אידי אמין ממאוריציוס? למה מרצדס? יצחק".
להלן תיעוד מכתבים ששלח פרס אודות מבצע אנטבה. באדיבות ארכיון צה"ל.
הניסיון למזרח תיכון חדש ופגישות עם מנהיגים ערבים:
באתר מגזין הימין "מידה" נכתב על שמעון פרס כי בראיונות עמו נהג שמעון פרס לומר שהוא מקווה להיזכר בזכות דימונה ואוסלו. דימונה – הלוא היא יכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל (על פי מקורות זרים), שעליה החליט בן גוריון, ושמעון פרס היה בין אדריכליה הראשיים; באוסלו הכוונה להסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף, ששר החוץ פרס היה מאדריכליו וזכה בזכותו בפרס נובל לשלום.
בדברים אלה ביקש פרס ליצור זיקה תודעתית בין דימונה ואוסלו, כשני מרכיבים של ביטחון ושלום. על פי התזה שלו, ההרתעה הגרעינית היא המרכיב המרכזי בביטחון ישראל והיא הגורם המרכזי שיביא לשלום. ההרתעה הגרעינית היא הגורם להשלמה הערבית עם עובדת קיומה של ישראל ועם אי היכולת להשמידה, והתובנה הזאת תביא אותם לנכונות לשלום עם ישראל. היכולת הגרעינית, האמין פרס, מאפשרת לישראל לוותר על מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים, ובראשם גבולות בני הגנה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.
אוסלו היא שם קוד לתהליך הוויתורים הישראליים מרחיקי הלכת לפלסטינים. פרס היה המאמין הגדול בתהליך הזה. בניגוד לספקנות הרבה של רבין, פרס נשאר אופטימי והאמין בתהליך גם לאחר שכישלונו היה ברור לכל. בשובו לישראל מטקס החתימה בבית הלבן, הכריז פרס: "תמו מאה שנות טרור". הוא באמת האמין בכך. ודומה שהוא המשיך להאמין בכך גם ככל שהטרור הסלים בעקבות אוסלו, והגיע לממדים חסרי תקדים.
כשאנו בוחנים, בפרספקטיבה של שנת 2016, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין ספק בתרומה האדירה של דימונה לביטחון ישראל ולהרתעה מפני ניסיונות להשמדת ישראל ובהיותה מרכיב מרכזי והכרחי בהגנה על המדינה. דימונה היא כנראה תרומתו הגדולה ביותר של פרס למדינת ישראל.
אולם ביכולת גרעינית יש סכנות רבות. יכולת כזאת חייבת להיות אך ורק נשק יום הדין, ששימוש בו מוצדק רק במצב של סכנה מוחשית לעצם קיומה של ישראל. במילים אחרות, מטרת היכולת הגרעינית היא למנוע, באמצעות הרתעה, הגעה למצב שיאלץ את ישראל שימוש בה. לכן, מדיניות המסתמכת על היכולת הזאת כמשענת אופרטיבית להגנה על המדינה, היא מדיניות ביטחון הרפתקנית. כדי להימנע מהרפתקה כזאת, אסור למדינה לוותר על המרכיבים הקונבנציונליים להגנתה – צבא קונבנציונלי חזק וגבולות בני הגנה. ויתור על גבולות בני הגנה, בהסתמך על היכולת הגרעינית, הוא הרפתקה ביטחונית מסוכנת.
ביקורו האחרון של שמעון פרס בקריה למחקר גרעיני נגב (קמ"ג). הביקור התקיים ב- 1 באוקטובר 2014. צילום: הוועדה לאנרגיה אטומית
שלושת זוכי פרס נובל לשלום לשנת 1994. מימין לשמאל, ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס ויו"ר אש"ף יאסר עראפת מחזיקים בפרסי הנובל לשלום שהוענקו להם באוסלו שבנורווגיה (צילום: יעקב סער, לע"מ)
טקס חתימת חוזה השלום הישראלי ירדני במסוף הערבה ליד אילת. חותמים על הסכמי השלום הישראלי ירדני מימין לשמאל, שר החוץ הרוסי אנדרה קוזירב, שר החוץ שמעון פרס ומזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר. מגיש את מסמכי ההסכם אליקים רובינשטיין. 1994. (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
פגישה עם נשיא מצרים, חוסני מובארכ.
ביקור חוסיין מלך ירדן בישראל. בצילום, מימין ראש הממשלה שמעון פרס וחוסיין מלך ירדן בזמן טיסתם במסוק לבית גבריאל ליד העיר טבריה. 1996 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
ביקור חוסיין מלך ירדן בישראל. ראש הממשלה (מימין) שמעון פרס בטקס ממלכתי שנערך לכבוד חוסיין מלך ירדן בנמל התעופה שדה דב. 1996 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
ביקור ראש הממשלה שמעון פרס בעומאן. בצילום ראש הממשלה והסולטאן קאבוס בן סעיד אל סעיד יורדים במדרגות הארמון בעיר סללה. 1996 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
ביקור נשיא מצרים אנואר סאדת בבאר שבע. בצילום, חיבוק בין נשיא מצרים אנואר סאדת לח"כ שמעון פרס, בפגישה בבאר שבע. 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
פגישת ראש הממשלה שמעון פרס עם חסו השני מלך מרוקו, בבית ההארחה הרשמי למרגלות הרי האטלס. 1986 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)
ביקור ראש הממשלה שמעון פרס בקאטר. בצילום, ראש הממשלה נפרד מהאמיר חאמד בן חליפא אל טאני, בפתח הארמון בעיר דוחה. 1996 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
שיחת עבודה בין יו"ר הרשות הפלשתינאית יאסר עראפת (משמאל) ושר החוץ שמעון פרס, בפריז, צרפת. 1994 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
