חמש שנים לשחרור שליט: מדוע נפל בשבי והאם חשף סוד צבאי לחמאס?

האם גלעד שליט העדיף להיכנע לחמאס ולא להרוג את המחבל? והאם הסגיר סוד צבאי לחמאס? • מגזין JDN בסדרת כתבות, חזרה לימי השחרור

כ' תשרי תשע"ב. בשעה עשר בבוקר העבירו את גלעד שליט מרצועת עזה למצרים, כאשר עוד קודם לכן, שחררה ישראל את הפעימה הראשונה של המחבלים. בשעה 16:55, חזר שליט לבית הוריו במצפה הילה. בכך באו לסיומם 1,941 יום בהם שהה בשבי, במהלכם סערה המדינה ונקרעה בשאלה האם יש לשחררו בכל מחיר. חמש שנים לשחרור, אנו שבים בסדרת כתבות מיוחדת אל ימי השחרור, הצצה אל פעילות המחאה, מה סיפר שליט בחקירה הצבאית, האם הוא זכאי לתואר גיבור ומי אשם בירידה בתמיכה הציבורית בשחרור הילד של כולנו?

חזרה לחקירה הצבאית:

שנה לאחר שחרורו, נחשפו פרטים מחקירתו הצבאית של גלעד שליט. בחקירה של שליט בישראל הוא סיפר את הכול וירד לפרטים קטנים, ציין גורם המצוי בפרטי החקירה. "היה לו חשש שהוא סיפר סודות לחמאס אבל הסבירו לו מהר מאוד שהוא לא מסר אף סוד ופעל נכון מאוד", אמר. הגורם הסביר ששליט היה חייל ממושמע וקפדן, ולכן חשב שכל פרט שיש בידיו עלול לסכן את ביטחון המדינה. "בעיניי הוא בכלל גיבור על הדרך בה הצליח לצלוח את השבי", הוסיף.

יצוין כי הוא לא נחקר מיד, רק לאחר בדיקות על ידי מומחים, שקבעו כי הוא כשיר מבחנה נפשית לחקירה אודות תקופתו בשבי, נפתחה החקירה לה קדמו סדרת התייעצויות של טובי החוקרים במטרה להימנע מפגיעה בשליט. החקירה בישראל מעלה כי הוא לא עבר עינויים קשים בשבי."באחד המקרים מתאר שליט כי חוקריו בתקופה הראשונה של השבי דרשו ממנו להיות תלוי על עמוד עם רגליים באוויר למשך הרבה מאוד זמן כשהוא סובל מהפציעה וכאבים בשכמות", סיפר הגורם.

"השבועיים הראשונים של שליט בשבי עברו תחת חקירות אינטנסיביות, אך לאחר חודשיים הן הלכו ודעכו בהדרגה כשראו ששליט 'לא מספק את הסחורה'". שליט סיפר לחוקרים בישראל כי מעת לעת היו מגיעים אליו למקום המסתור אנשים שנראו כמו דמויות בכירות בחברה הפלסטינית ברצועת עזה. "הם שאלו אותו בעיקר על פוליטיקה והלך הרוח בישראל", סיפר הגורם שמצוי בפרטי החקירה של שליט, "שליט מעולם לא התעניין ממש בפוליטיקה הישראלית, כך שלא ידע לענות להם".

פרומו לסרט החמאס המשחזר את חטיפתו:

"הרקע של גלעד שליט והאופי שלו הקשו מאוד על החקירה שלו בשבי", הסביר הגורם, "העובדה שהוא שבת רעב במהלך השבי הראתה לנו שהוא לא יצר הזדהות עם השובים שלו, הראתה שהיה שם משבר. החשש שמא ינסו לקרב אותו אליהם במהלך תקופת השבי הארוכה מאוד, מתבטל אוטומטית. התיאוריה של סוכן כפול? לא רצינית. האם זה עבר במוחם של אנשי החמאס? אני לא יודע לומר".

הגורם שמצוי בפרטי החקירה הסביר כי "מהר מאוד אתה מבין שגלעד שליט אמנם היה נראה רזה מאוד וכחוש לאחר שלא אכל כמו שצריך ולא ראה אור יום במלוא מובן המילה, אך הוא הפגין עוצמה נפשית גדולה מאוד. היה לו חוסן נפשי וזה מה שהציל אותו בשבי". הגורם סיפר כי "היחס אליו היה פחות אלים ממה שניתן לחשוב על יחס לשבוי. גלעד שליט היה בתנאים מאוד מיוחדים. הלחץ הבינלאומי לשחרורו לא חלחל לתוך המערכת שהחזיקה אותו בשבי. הוא היה חשוף לרדיו וטלוויזיה. ברגעים מסוימים היו נוהגים להעביר לו ערוץ כשזה לא מצא חן בעיניהם. הוא ידע מה קורה סביבו, אבל זה לא השפיע עליו".

An ultra orthodox man walks by a sign reading the number 994, which is the amount of days Israeli soldier Gilad Shalit has been held captive by the Hamas. Outgoing Prime Minister Ehud Olmert announced on Sunday that the government would decide on the following day on a deal to secure the release of abducted Israeli soldier Gilad Shalit. March 15, 2009. Photo by Kobi Gideon/Flash 90 *** Local Caption *** ???? ???? ???? ???? ??? ??? ?????? ??????? ????

מנגד, הפרשן בן כספית טוען בספרו החמקן, כי בשיחות שקיים עם הפסיכולוגים שטיפלו בו לאחר ששב ארצה, הביע גלעד שליט חשש מהתחקיר המבצעי. שליט ידע ממה הוא חושש. הוא הכיר מקרוב את נסיבות נפילתו בשבי. הוא ידע שתפארתו של צה"ל לא תהיה על מה שאירע שם, באותו לילה. הוא ידע שלא מילא את תפקידו כלוחם קרבי בצה"ל ולא עשה את המינימום על מנת למנוע את חטיפתו.

לטענתו, הוא ידע שבעצם הסגיר את עצמו, נפל בשבי בלי לירות כדור, למרות שיכול למנוע את האירוע כולו בקלות יחסית. שליט חשש מאוד מהפגישה עם חוקריו. בניגוד למקרים אחרים של נפילה בשבי או חטיפה, צה"ל טיפל בשליט בכפפות של משי. החייל הפך ל"ילד של כולנו" ושנות היעדרותו נצרבו בנשמה הלאומית, מה שסחף גם את הצבא.

הסיפור שתקראו בעמודים הללו הוא סיפורו של שליט. זוהי הגרסה שלו, כפי שסיפר אותה לחוקריו בצה"ל. הוא חשש, כאמור, מהמפגש איתם. הוא התבייש במה שעמד לספר להם. אבל הוא עשה את זה בגילוי לב מעורר כבוד. הוא לא הסתיר מהם פרטים. הוא הודה שכשל. הוא הכיר בכך שלא מילא את תפקידו. הוא אמר את זה במודעות מלאה ולא מתוך לחץ או כפייה. שליט ניחן בזיכרון פנומנלי. הוא ידע בדיוק מה עבר עליו בכל יום מימי הכלא, מתי עבר ממקום למקום, היכן היה, מה אכל, מה עשה ומה קרה.

כך שחזר גלעד שליט בחקירותיו את פרטי האירוע. גרסת שליט, כמעט במלואה (למעט השמטות צנזורה נדרשות) כפי שכתב בן כספית בספרו החמקן, כאשר פרק זה התפרסם בעיתון מעריב. "התקיפה של המחבלים התרחשה זמן קצר אחרי מה שמכונה בצה"ל "כוננות עם שחר". צוות הטנק של שליט שבר שמירה. במהלך הלילה, ישנים אנשי הצוות לסירוגין – שניים ישנים ושניים ערים. בעלות השחר, כולם אמורים להיות ערים, ישובים בתאיהם, מוכנים לקרב. בשלב זה מתבצעת בדיקת קשר מול שאר הכוחות בשטח ומול החמ"ל, כולם מדווחים שהם מוכנים. זוהי "כוננות עם שחר". כך גם היה צריך לנהוג צוות הטנק של שליט.

במציאות, רק אחד מבין ארבעת אנשי הצוות היה ער. השאר ישנו שנת ישרים. הנהג בתא הנהג, התותחן (שליט) בתא התותחן, הטען־קשר בתאו, והמפקד בצריח המפקד. אגב, הנהג והטען-קשר התחלפו במקומות. הטען ישן בתא הנהג, ולהפך. חובה להוסיף כאן, גם מניסיון אישי: חלק גדול מצוותי הטנקים נוהגים לחפף את "כוננות עם שחר". בשביל מה שכולם יתעוררו? מספיק אחד. אם יקרה משהו, הוא כבר יעיר אותם. הרי בסך הכול מדובר בפרוצדורה של כמה שניות, כי כולם בתוך הטנק בכל מקרה. שליט היה מה שנהוג לכנות בצבא "ראש קטן". הוא יצא לפעילות מבצעית בלי לדעת מה מתרחש סביבו. מה טיבה של הגזרה, איפה האויב נמצא. הוא נכח בישיבות ובתדריכים שלפני היציאה למשימה, אבל לא התעמק בפרטים. הוא היה בסך הכול איש צוות, וסמך על המפקד.

אם היה מקשיב לדברי המ"פ של הגזרה, שהעביר תדריכים מפורטים לפני הפעולה, היה יודע שיש התרעה מפורשת של שב"כ על חשש לחדירה של חמאס, אולי באמצעות מנהרה, וניסיון לחטוף חייל. יכול להיות שהיה יודע שסביבו – בטווח הגעה של כמה דקות – היו כוחות שהזעקתם הייתה יכולה לשנות את תמונת הקרב ולמנוע את החטיפה. בתדריך שלפני הפעולה צוין במפורש היכן יושב או שוכב כל מארב בשטח, מהי צורת ההיערכות ועוד. מאתיים מטר מהטנק של שליט, סמוך לגדר, היה במהלך הלילה כוח של "יהלום", יחידה של הנדסה קרבית. אל"מ אבי פלד, המפקד הבכיר בגזרה, שהיה קצר בכוח אדם, רצה לגבות את צוותי הטנקים שפוזרו במארבים בשטח ולעבות את המערך, הוא קושש את צוות ה"יהלום" מהנדסה קרבית, שני צוותים שאותם קיבל כטובה אישית.

הצוותים התקפלו מהשטח חצי שעה לפני ההתקפה על הטנק של שליט. היה אפשר להזעיק אותם, הם היו בקרבת מקום. אבל כדי להזעיק אותם היה צריך לדעת שהם קיימים, שהם זמינים. שליט לא היה ערני כשהאינפורמציה הזאת סופקה. "לא הקשבתי", הודה בתחקיר, "המפקד הקשיב, זה מספיק, סמכתי עליו". כשהתחיל האירוע עצמו, הוא, כאמור, ישן על הכיסא שלו, כיסא תותחן, במעבה הטנק. הנשק האישי שלו היה מונח על הרצפה מתחתיו. הוא לא חבש את קסדת הטנקיסטים, ה"ג'נטקס". האפוד הקרבי שלו היה תלוי על המשענת של הכיסא, ואילו השכפ"ץ היה עליו.

A handcuffed supporter seats next to a paint showing Israeli soldier Gilad Shalit during a protest outside the residence of Prime Minister Ehud Olmert in Jerusalem calling for the release of Israeli soldier Gilad Shalit March 8, 2009. Shalit was abducted by Palestinian gunmen from Gaza during a cross-border raid in June 2006. Photo by Olivier Fitoussi /FLASH90 *** Local Caption *** ???? ???? ??? ????? ??????

בדיעבד, שני אלה, האפוד והשכפ"ץ, הצילו את חייו. שליט הלך לישון על כיסא התותחן בשעה 4:35 לפנות בוקר. עד אז הוא שמר, בעמדת המפקד. עכשיו החליף אותו אחד מחברי הצוות והוא ירד לכיסא התותחן לישון. 25 דקות אחר כך שליט התעורר מקול הנפץ של פגיעת רקטת אר־פי־ג'י בטנק. הוא הרים ראש למעלה וראה את מפקד הטנק, המ"מ, סגן חנן ברק, יחד עם סמ"ר פאבל סלוצקר, הטען־קשר, יוצאים במהירות מהטנק. הוא הבחין רק ברגליהם הנעלמות בחוץ.

"גלעד, צא מהטנק", צעק אליו סגן ברק. מלמטה, מכיוון תא הנהג, שמעו את קולו של רב"ט רועי אמיתי, שהתעורר אף הוא משנתו, צועק "חנן, חנן", אבל חנן כבר לא ענה. הוא וסלוצקר בחוץ. הפקודה לעזוב את הטנק הייתה מנוגדת להוראות המבצעיות. פגז אר־פי־ג'י אינו מסב נזק משמעותי לטנק מרכבה סימן 3. זוהי מכה קלה בכנף. כן, זה יוצר הלם וזעזוע, בכל זאת, בטנק פוגעת רקטה, אבל בפועל לא הייתה סיבה לנטוש את הטנק, הוא לא בער, הרקטה חדרה לטנק אך גרמה לנזק מינימלי, כל המערכות פעלו, הצוות לא נפגע.

בסוף האירוע, אחרי שהכול נגמר, הגיע טכנאי של חיל החימוש לטנק, הניע אותו ונסע. הטנק של גלעד שליט היה יכול להמשיך להילחם. טנק כזה הוא מכונת מלחמה אדירה. יש בו תותח יעיל, מדויק ומהיר, יש בו שלושה מקלעי מא"ג קטלניים, טעונים ומוכנים לפעולה בלחיצת הדק, יש בו עוד לא מעט אמצעי לחימה משוכללים. אבל הצוות נטש.

אני לא בא אליהם בטענות. תחת אש ובסערת הקרב אנשים עושים שגיאות, אנשים לא תמיד צמודים להוראות, זה קרה וקורה ויקרה בכל מלחמות ישראל. זה היה שיקול הדעת באותה דקה, בסופו של דבר, שיקול הדעת הזה עלה לחנן ברק ולפאבל סלוצקר בחייהם. שני ההרוגים מהטנק של שליט, ששמם מוכר הרבה פחות לעם ישראל משמו של השבוי, מסרו את נפשם על הגנתנו. שליט נשאל על ידי הקצינים שתחקרו אותו אם יצא מהטנק. "לא, לא יצאתי", השיב. "למה?", שאלו אותו. "כי הטנק נראה לי מקום בטוח יותר משם, בחוץ", ענה. "בחוץ מסוכן. בפנים מוגן".

מיד עם יציאתם של ברק וסלוצקר, שמע שליט צרורות של אש מנשק קל. אלה היו הצרורות שפגעו בשני הנוטשים והרגו אותם. הם נפלו מהטנק לקרקע. שליט שמע את נפילתם. השתרר שקט. שליט הבין ששני חבריו לצוות, כולל המפקד, נהרגו או נפגעו קשה. רב"ט רועי אמיתי, שישן בזמן האירוע בתא הנהג, נלכד בתאו. שליט הבין שהוא לבד. הוא החליט להישאר בטנק. לא לצאת ולהילחם. היו לו הרבה אופציות להילחם. היה לו "מקלע מקביל", המופעל על ידי התותחן מבלי שיש צורך להוציא ראש החוצה. הוא היה יכול לשחרר כמה צרורות מהמקביל ולייצר רושם שהטנק חי ונלחם. אבל הוא המשיך לשבת בכיסאו ולייחל לטוב.

בחוץ, באותו זמן, היו בסך הכול שני מחבלים. חוליית המחבלים שחדרה במהלך האירוע לישראל מנתה בסך הכול שבעה אנשים. שניים מהם תקפו עמדה של צה"ל, פצעו כמה חיילים וניסו להימלט. הם נהרגו. עוד שלושה מחבלים תקפו נגמ"ש של צה"ל, שעמד ריק הרחק משם. עוד שניים תקפו את הטנק של שליט. אם הצוות היה נשאר בתוך הטנק, אפשר היה לחסל אותם בקלות. ללא מאמץ. גם שליט, לאחר שנותר לבדו, היה יכול לעשות את זה.

"אל תירה, אל תירה"

עכשיו שליט ישב על הכיסא של התותחן, בעומק הצריח, והתפלל שזה כבר ייגמר. ואז הגיע לטנק אחד המחבלים, התקרב, והשחיל אל תוך הצריח, דרך צריח המפקד, שניים או שלושה רימוני רסס. שליט לא זכר את פיצוץ הרימונים, אבל זכר מצוין את העשן. השכפ"ץ והאפוד שלו, שתלויים על משענת כיסא התותחן, ספגו את רוב הרסיסים. משענת הכיסא מחוררת לגמרי. שליט עצמו, בדרך נס, נפצע קל. רסיס במרפק ורסיס בישבן. הוא היה מפוחד, המום. הוא נשאר בטנק, עד שכעבור דקה או שתיים העשן התפשט בתוך הצריח ושליט התקשה לנשום. הוא החליט, סוף סוף, לצאת. הוא יצא בידיים ריקות. את הנשק, אמ-16 מקוצר, רובה יעיל וקטלני, הוא השאיר על רצפת הצריח. בשפתם של הלוחמים הקרביים, קוראים לזה הפקרת נשק. ועוד בסערת הקרב.

לו היה לוקח איתו את הנשק ויוצא החוצה, היה רואה את המחבל מתקרב לטנק ומנסה להתחיל לטפס עליו. הוא היה יכול לחסל אותו בקלות. אבל שליט לא היה ב"מוד" של לחימה. לא צריך לשפוט אותו על כך, אבל אלו הן העובדות. זה מה שהוא עצמו סיפר לחוקריו. מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם הייתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שליט לא ירה כדור. אגב, השחלת רימוני הרסס לתוך הטנק מערערת את התפיסה שלפיה הפעולה בוצעה על מנת לחטוף חייל. מי שרוצה לחטוף חייל לא זורק רימון לתוך הטנק שבו יושב החייל. המחבלים רצו להרוג, לגרום נזק ולהסתלק. שליט שרד איכשהו את הרימונים ויצא. הוא הוציא ראש החוצה וראה, לזוועתו, את המחבל מתחיל לטפס על הטנק בחזית, מכיוון "הסכין", הפרונט המפורסם של המרכבה.

לצורך טיפוס, זקוק המטפס לשתי ידיו. הנשק האישי של המחבל, קלצ'ניקוב, תלוי ב"הצלב" מאחורי גבו. בשלב הזה, הוא מטרת דמות נוחה וקרובה. שליט, שניצב בכיפת המפקד השולטת על כל השטח, רואה בעצם את המחבל השני, לא את זה שזרק את הרימונים, שנמצא בצד אחר של הטנק. המחבל, בשלב הזה, לא ראה אותו כלל. שליט יכול להושיט את יד ימינו 10 ס"מ הצדה, לאחוז במקלע המא"ג של המפקד, להסיט אותו לכיוון המחבל ולסחוט את ההדק. המחבל היה נקרע לגזרים בתוך שניות. מא"ג זה דבר שאתם לא רוצים שיירה עליכם. קצב האש שלו רצחני. סחיטת ההדק קלה ומהירה. אבל שליט לא עשה את זה. הוא לא עשה דבר. סביר להניח שצרור של מא"ג, שהיה מחסל את המחבל המטפס על הטנק, היה מביא להימלטותו של חברו, זה שזרק את הרימונים. גם אם לא, לשליט היה יתרון מכריע על המחבל. הוא היה בתוך טנק עם שלושה מקלעים ותותח, והמחבל לא.

"לא חשבת לירות במחבל?", נשאל שליט בתחקיר. "לא", ענה, "הייתי מבולבל לגמרי. לא חשבתי על כלום. הייתי בהלם". שתי שניות אחר כך הבחין המחבל בשליט, ניצב מעליו, על כיפת המפקד. שליט צעק למחבל "אל תירה, אל תירה", בעברית. המחבל הבין ששליט מסגיר את עצמו. הוא הושיט יד אחורנית והעביר את הקלצ'ניקוב לידיו, כיוון את הנשק לשליט ואמר לו בערבית: "בוא איתי". שליט ירד מהטנק, רועד כולו. המחבל כיוון אליו את הקלצ'ניקוב. "תעל" (בוא), הוא אמר לו. המחבל השני הצטרף. שניהם ידעו שנפל בחלקם הפרס הגדול. חייל ישראלי חי, אך לא בועט. הפרס שחמאס חולם עליו שנים ארוכות. הנה זה כאן, איתם.

השלושה, שליט ושני שוביו, מיהרו בחזרה לגדר המערכת. בשעה 5:21 לפנות בוקר הם פוצצו את הרשת התלתלית של גדר הגבול ויצרו מנהרה קטנה תחתיה. שליט מיהר איתם לאורך כל הדרך. הוא לא ניסה לעכב, לא להרוויח זמן, עד שיבוא הטנק הנוסף, עד שתגיע תגבורת, עד שיקרה משהו. הוא פשוט נגרר, רץ איתם לגדר, מחבל אחד זחל מתחת לרשת ולתלתלית והורה לשליט לבוא בעקבותיו. שליט זחל גם הוא. הם סימנו לו: "מהר, מהר", והוא ציית ומיהר. השכפ"ץ שלו נמצא לאחר האירוע תלוי על הגדר התלתלית, כנראה הוריד אותו כדי לנוע מהר יותר. אחרי מעבר הגדר, הם מיהרו פנימה, בכל המהירות, בכל הכוח. טנק של צה"ל הגיע, עמדת תצפית של צה"ל זיהתה את השלושה, אבל לא ניתן אישור לירי. עוד לא היה ידוע שחייל נחטף. הם כבר היו מעל קילומטר בעומק השטח הפלסטיני. בשלב הזה הטנק התחיל לירות, אבל רק אש מקלעים.

לא התקבל אישור לירי כבד. המקלעים החטיאו. שליט ושוביו הגיעו לקו הבתים הראשון. חיכה להם שם טרקטור, הם עלו עליו, אחר כך החליפו למכונית, וממנה לעוד אחת. בדרך הם הפשיטו את שליט ממדיו והלבישו אותו בבגדים אזרחיים. שליט בידיהם. חמש וחצי שנות שבי מתחילות. סיפורו של שליט הוא מחדל קשה. גם של צוות הטנק, גם של שליט עצמו, גם של המודיעין, בעיקר השב"כי, שלא הצליח לעלות על עקבותיו יותר מחמש שנים. שני לוחמים נפלו בקרב, על הגנת המדינה. הם לא פעלו באופן אופטימלי, אבל ההיסטוריה של צה"ל מלאה מאות מקרים מהסוג הזה. ככה זה במלחמות.

IDF handout photo Israeli soldier Gilad Schalit speaks to his parents on the phone soon after being released from captivity on October 18, 2011. Schalit was moved into Egypt from captivity in Gaza in a prisoner swap deal including hundreds of Palestinian prisoners to be freed in return for Shalit. Gilad Shalit has been held in captivity by Hamas militants since June 2006. Photo by IDF Spokesperson/FLASH90 *** Local Caption *** ???? ????

לטענת בן כספית: שליט עצמו הסגיר את עצמו למחבלים ללא קרב. גם אליו אין לבוא בטענות. זו תגובה אנושית. הייתי טנקיסט, מפקד טנק, אין לי מושג איך הייתי נוהג במקומו. יכול להיות שהייתי נוהג כמוהו. "אל תדון אדם", נכתב, "עד שתגיע למקומו", ואין כאן ניסיון לדון אותו. הוא כבר נדון ליותר מחמש שנות מאסר. מצד שני, כדאי שנדע את הנסיבות של האירוע הרע הזה. צריך להפיק מהן לקחים. יהיו עוד אירועים כאלה בעתיד, צריך לקוות שייגמרו אחרת.

מדינת ישראל שילמה מחיר כבד, קשה מנשוא, כדי להחזיר אותו הביתה. הסיפור שלו לא יילמד בשיעורי מורשת קרב. שליט מודע לזה. יש כאלה שחושבים שזה היופי של העניין, שמכאן שאובה עוצמתה של ישראל, מהדאגה הזאת לכל חייל באשר הוא, עד הסוף, כולל הכול. אני לא נמנה עם הסבורים כך. מצד שני, אין ספק שאין עוד מדינה בעולם שיודעת לעשות דברים כאלה ולהשקיע את תעצומות הנפש האלה בכל חייל באשר הוא. ועדיין, לצד השמחה והחגיגה, צריך להיות גם חשבון נפש. גם מצדה של המדינה, ומצדו של הצבא, וגם אצל שליט.

אם הייתי שליט, הייתי מקדיש משהו ממרצי ומזמני לפעילות התנדבותית כזו או אחרת למען המדינה. משהו סמלי, שיבטא הכרת תודה למדינה ששעבדה כמה מהאינטרסים האסטרטגיים החיוניים ביותר שלה, כדי להחזיר אותו הביתה. סתם, בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה עוד יקרה. אבל קודם שימצה את החופש. זה באמת מגיע לו. גיבור הוא לא, אבל הוא הלא־גיבור שלנו", מסיים בן כספית.

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *