"בכל מה שקשור למחבלים שובתי הרעב בכלא הישראלי, אני מציע לאמץ את גישת מרגרט תאצ'ר", כתב בשעה האחרונה שר הביטחון אביגדור ליברמן, "בנוסף, אני מקווה לראות במהרה את חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת, ואת השייח' ראאד סלאח, מצטרפים לאותה שביתת רעב בלי להישבר ובלי לאכול עופות בלילה". במשפט אחד סיכם ליברמן את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי רק בכוח ובלי כניעה, ניתן לעמוד מול ניסיונות הסחטנות של המחבלים השובתים רעב.
אך לפני הסקירה ההיסטורית, תחילה למתרחש כעת בישראל: כמה מאות מהמחבלים הכלואים בבתי הכלא בישראל הודיעו ביום ראשון השבוע רשמית על פתיחת שביתת רעב ללא הגבלת זמן. משירות בתי הסוהר נמסר כי נגד האסירים שישבתו רעב יינקטו מיד צעדים משמעתיים, וכי בהתאם למדיניות השר לביטחון פנים שב"ס אינו מנהל משא ומתן עם האסירים. "לשב"ס יש ניסיון רב בהתמודדות עם שביתות רעב ויש לו יכולת ואמצעים להתמודד ולהכיל אותה", נמסר משירות בתי הסוהר. "שב"ס נערך מראש לאפשרות של שביתה, בתיאום עם גורמים נוספים, ובהם צה"ל, משרד הבריאות, מתפ"ש, שב"כ, משטרה ועוד. אסירים שיחליטו לשבות ייאלצו לשאת בתוצאות החמורות. שביתה וצעדי מחאה הן פעולות לא חוקיות וייענו בענישה בלתי מתפשרת".
מי שעומד בראש המאבק שהוביל לשביתה הוא מרואן ברגותי. מסמך הדרישות של האסירים כולל דרישה עיקרית ששב"ס יתקין באגפים טלפונים ציבוריים, בדומה לטלפונים שמותקנים עבור אסירים פליליים. הדרישה השנייה מכוונת גם לצלב האדום, והיא השבת נוהל של שני ביקורים בחודש של בני משפחות האסירים. לפני תשעה חודשים צמצם הצלב האדום את ביקורי המשפחות לפעם בחודש במקום פעמיים, ככל הנראה בעקבות בעיות פיננסיות. הצלב האדום מממן את הבאת בני המשפחות באוטובוסים מהגדה המערבית ומרצועת עזה לבתי הכלא. במסגרת סוגיית הביקורים, דורשים האסירים כי ישראל לא תמנע מאף בן משפחה מדרגה ראשונה או שנייה לבקר אותם ותסיר מניעה ביטחונית – אם יש כזאת – רק לצורך הביקור. בנוסף הם דורשים להגדיל את זמן הביקור מ-45 דקות לשעה וחצי.
שביתה פוליטית בשל סכסוך פנים פלסטיני
השר לביטחון פנים, גלעד ארדן בחן בחודשים האחרונים את מוכנות הגורמים לשביתה, לרבות דיונים עם צה"ל ומשרד הבריאות כדי להיעזר בשירותים רפואיים שיינתנו לשב"ס וימנעו את הצורך להוציא את שובתי הרעב לבתי חולים אזרחיים כפי שמחייבות הנחיות משרד הבריאות. במסגרת היערכות זו הורה ארדן על הקמת בית חולים שדה מחוץ לכלא קציעות שייתן מענה לשובתי הרעב ובכך יימנע פינוי אסירים לבתי חולים אזרחיים. ארדן הנחה גם את שב"ס להעביר את יחידות ההתערבות של שירות בתי הסוהר בסמוך לבתי הכלא שבהם שוהים שובתי הרעב, לבצע חיפושים אינטנסיביים מוגברים בימים הקרובים כדי למנוע כל תקשורת בלתי חוקית של האסירים ולבצע העברות של האסירים השובתים בין בתי הכלא בהתאם לשיקול דעת של שב"ס.
לדברי ארדן, "השביתה שמוביל ברגותי מונעת ממניעים פוליטיים פנים-פלסטיניים ולכן כוללת דרישות בלתי סבירות בקשר לתנאי האסירים. הנחיתי את שב"ס לפעול בכל דרך אפשרית בכדי להכיל את השביתה בתוך כתלי בתי הכלא ואת משטרת ישראל להיערך למתן כל סיוע נדרש לשב"ס בכל תרחיש שעלול להתפתח". לא רק בישראל טוענים כי מדובר בשביתה פוליטית. גם בתוך הפתח יש ביקורת לגבי השביתה בשל ההערכה שברגותי עושה אותה ממניעים אינטרסנטיים כדי לצבור כוח. ברגותי מוחה בחודשים האחרונים על כך שהוא ומחנהו הורחקו ממוקדי הכוח אחרי הוועידה השביעית של הפתח שבה הוא זכה במקום הראשון ברשימה.
בהנהגת הרשות הפלסטינית נשמעה בימים האחרונים ביקורת נגד ברגותי משום שברמאללה סבורים שהוא החליט על שביתת הרעב מתוך אינטרס שנועד לחזק את מעמדו הציבורי אחרי שהורחק ממוקד קבלת ההחלטות בפתח, עם סיומה של הוועידה שביעית של הארגון שהתקיימה לפני יותר מחודשיים. ברגותי ציפה להיבחר לסגן יו"ר הפתח, אך אבו מאזן בחר במחמוד אל-עאלול. לפיכך נשמעו רק קולות מעטים ברמאללה בימים האחרונים שהביעו תמיכה בשביתת הרעב. אבו מאזן גם יודע שהסלמה בשטח לא תשרת את האינטרס שלו לפני הפסגה המתוכננת בינו לבין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב-3 במאי. הוא פרסם אתמול הודעה שבה קרא לקהילה הבינלאומית להתערב כדי להציל את חייהם של האסירים, אך נמנע מלנקוב בשמו של ברגותי עצמו.
1,187 – זה מספר האסירים הפלסטינים שפתחו בשביתת רעב בבתי הכלא בישראל, מרביתם משויכים לפתח ולחזית העממית. חמאס הודיע שיתמוך בשביתה אולם לא הצטרף אליה למעט חלק מהאסירים בכלא הדרים – שם נמצא גם ברגותי. מספר האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל עומד על 6,500, בערך מחציתם משויכים לפתח, כך שיותר מחצי מאסירי פתח לא לוקחים בכלל חלק בשביתה. האם ברגותי צריך להיות מאוכזב מכך? על פניו כן, אבל לא מן הנמנע שעם הזמן יקפצו על העגלה אסירים נוספים שיבקשו להיות חלק מההצלחה ואז התמונה עשויה להשתנות.
מהי גישת מרגרט תאצ'ר?
כנזכר בפתח הכתבה, ליברמן הציע לאמץ את גישת אשת הברזל של בריטניה. במה דברים אמורים? אריק גרינשטיין מזכיר באתר מידה כי זה היה אחד המבחנים הקשים והמהותיים ביותר בתקופת כהונתה של מרגרט תאצ'ר. המאבק המדובר התחולל באגף H שבכלא 'מייז' השוכן בצפונה של אירלנד, בין ממשלתה של אשת הברזל לבין הלאומנים האירים. למעשה, תאצ'ר, שעלתה לשלטון בשנת 1979, קיבלה את הצרות בירושה. המחלוקת ניטשה סביב העובדה שהבריטים סרבו בתוקף להכיר באסירי האגף כאסירים פוליטיים ולהעניק להם פריבילגיות המגיעות לאסירים מן הסוג הזה, והגדירה אותם כ"פושעים" מן המניין.
את אש המרד הצית בשנת 1976 אסיר צעיר, חבר בארגון הטרור האירי (IRA), בשם קיירן נוגנט, שנשלח לשלוש שנות מאסר לאחר שגנב רכב. נוגנט סרב ללבוש את מדי הכלא והכריז מיד כי סוהרי הכלא יאלצו "למסמר אותם לגבי". בשנת 1978, לאחר שמניין האסירים המוחים עלה ל-300 והממשלה הבריטית סירבה להתפשר, קצרה הדרך להתפרעות אלימה. עימות שהתרחש בין אחד האסירים לסוהר, נגמר בהשלכתו של הראשון לבידוד ובחרושת שמועות על כך שהוכה נמרצות בתהליך. אסירי האגף הגיבו בניפוץ הריהוט בתאים, ובתגובה הותיר אותם בית הכלא להתבוסס בלכלוך שלהם, ללא אפשרות לפנות את מהסירים שחולקו להם.
מנקודה זו הלך העימות והתעצם, עד לשיא של שביתות הרעב בשנת 1981, שהסתיימו במותם של עשרה אסירים אירים. מחוץ לתאי הכלא הגבירו הרפובליקנים האירים את המאבק באמצעים תקשורתיים, במטרה לגייס את הציבור לצידם. במקביל, באוקטובר 1980 פתחו שבעה אסירים בשביתת רעב ודרשו הכרה מצד הממשל הבריטי במעמדם הפוליטי. משמעות הדבר היא שהאסירים יוכלו ללבוש בגדים משלהם, להימנע מעבודות הכלא, להתרועע עם אסירים אחרים בחופשיות ועוד. המהלך נעשה כנראה בהשראת תנועת האסירים בארצות-הברית שפעלה בין 1960 ל-1980, אתגרה את מערכת הכליאה והובילה לבסוף לשיפור תנאיהם.
ראש הממשלה הטרייה מרגרט תאצ'ר הכירה מיד בעובדה שהדרך שבה תנהל את המשבר שלפניה תקרין גם על מעמדה הבינלאומי. מזכיר מדינת צפון אירלנד עדכן את הקבינט בדבר השביתה, והביע חשש כי בעקבותיה תגבר פעילות הטרור, אך למרות הסכנות הממשל הבריטי הבין כי מדובר במקרה קלאסי של מדרון חלקלק. השביתה אגב, הגבירה את זרם המימון ל-IRA מקבוצות התומכות בארגון בארצות-הברית. וכמו בישראל של ימינו, באותה העת דעת הקהל בבריטניה הייתה נגד הענקת מעמד פוליטי לאסירים, בעיקר לאלו שהיו מעורבים במעשי רצח. ההחלטה של תאצ'ר הייתה סוחפת וחד-משמעית. אי-נקיטת פעולה תוביל לסיום השביתה. יש להבהיר, קבעה, כי בשום אופן לא יוצע לאסירים מעמד מיוחד מטעם הממשלה. מבחינתה, האסירים הללו היו בראש ובראשונה רוצחים ומפירי סדר וחוק, ושיקול זה גבר על כל השאר.
לאורך הזמן ההפגנות בצפון אירלנד נמשכו, אך המשטרה המקומית שלטה במצב. עד ה-18 בדצמבר 1980, ביום ה-53 לשביתה, שישה מתוך השובתים כבר הגיעו למצב שבו הם יסבלו מנזק בלתי הפיך. אחד השובתים, שון מק'נה, סרב לקבל טיפול וכמעט והתעוור. נראה היה שהמצב הולך לכיוון אחד בלבד: מוות ודאי של אחד האסירים בשבוע הקרוב. בדאונינג סטריט התעורר החשש שאירוע כזה יעורר אלימות ושפיכות דמים בצפון אירלנד. תאצ'ר הסבירה כי הממשלה הציעה לשובתים לשקול ויתורים מסוימים במידה ויחדלו באופן מידי, "אך הממשלה לא יכולה למנוע מהם למות אם הם כל כך מתעקשים". עוד היא הוסיפה כי עד כה לא הופעל עליה לחץ בינלאומי לבצע ויתורים. למרבה הנוחות, באותו יום האסירים חדלו משביתתם בעקבות בקשת הארכיבישוף של אירלנד.
ב-3 במרץ 1981 נפתח הסבב השני עם הכרזתו של האסיר בובי סאנדס על שביתת רעב. עד סוף חודש אפריל מצבו הידרדר מאוד והמתח התעצם, כאשר בשלב זה כבר נכחו לא פחות מ-400 עיתונאים זרים בבלפאסט במטרה לסקר את האירוע. עתה התפתחו מהומות אלימות בעיר דרי, שטופלו, כך על-פי הממשלה הבריטית, ב"צורה יוצאת מן הכלל, תוך ש[המשטרה] מפגינה סבלנות גדולה תחת פרובוקציות אלימות ושימוש מינימלי בכוח". ב-5 במאי, בובי סאנדס מת. באותו יום הגיבה תאצ'ר בבית הנבחרים הבריטי ואמרה ש"מר סאנדס היה פושע מורשע. הוא בחר להתאבד. זו הייתה בחירה שהארגון שלו לא איפשר לרבים מקורבנותיו". העיתונות גיבתה את החלטתה של אשת הברזל. הטיימס הלונדוני כתב כי "בכך שסרבה להיכנע לסחיטה של מר סאנדס, הממשלה הבריטית אינה נושאת באחריות למותו… יש רק רוצח אחד לבובי סאנדס והוא בובי סאנדס".
האירים, באופן טבעי, הגיבו במחאה וזעם, והטילו את האחריות על הממשלה. בפריז התרחשה תהלוכת מחאה; הבית העליון של הודו עמד דקת דומיה לזכרו של סאנדס; ופצצות הושלכו על מבנים בריטיים במילאן, ליסבון וטולוז. התגובות מרחבי העולם הביעו תדהמה מהמדיניות של תאצ'ר, אך היא לא התרגשה והבינה כי כניעה לסאנדס הייתה מציירת אותה כמנהיגה חלשה. תשעה אסירים נוספים מתו לפני שה-IRA הכריז על סיום השביתה, ב-3 לאוקטובר 1981. לא עברו שלושה ימים ותאצ'ר הורתה להתיר לאסירים ללבוש את בגדיהם ולשפר את תנאי יצירת הקשר שלהם עם בני משפחותיהם.
שני הצדדים ראו את עצמם כמנצחים. הכוח הפוליטי של הרפובליקנים האירים גבר וכך גם זרם התרומות לתנועה הלאומנית. ממשלת בריטניה יכלה לומר כי עמדה כראוי בפני הפעלת טרור ולחצים. אך ברור שהשלכות הההתנהלות הבריטית זיכו את תאצ'ר בהרבה יותר מאשר ניצחון מקומי. אשת הברזל הוכיחה את עצמה ברמה בינלאומית, והבהירה כי מדיניות פנים לא תושפע מלחץ תקשורתי ובינלאומי, ולא תשתנה באופן לא דמוקרטי.
הדוגמה הישראלית והמבוכה של ברגותי
בסיום הודעתו כתב ליברמן בעוקצנות מה: "אני מקווה לראות במהרה את חברי הכנסת מטעם הרשימה המשותפת, ואת השייח' ראאד סלאח, מצטרפים לאותה שביתת רעב בלי להישבר ובלי לאכול עופות בלילה", בכך הוא מזכיר את שאירע כאשר בשנת 2004 פצחו כ-1,500 אסירים ביטחוניים בשביתה שכזו, על מנת להשיג שורה של הקלות בתנאי הכליאה שלהם. למרות החשש מהידרדרות המצב, הודיע השר לביטחון פנים דאז צחי הנגבי כי מצדו "האסירים יכולים לשבות רעב עד מוות". במסיבת עיתונאים שנערכה אז, הודיע יעקב גנות, נציב שירות בתי הסוהר, כי "כניעה לדרישות האסירים בשביתות קודמות רק חיזקה את מעמדם של המחבלים". לאחר מכן, כך תאר רן בנימיני ב'העין השביעית', פתח שירות בתי הסוהר במערכה מתוחכמת:
המערכה השנייה התנהלה בזמן ימי השביתה: שערי בתי-הכלא נפתחו בפני כלי תקשורת מהארץ ומהעולם, כולל מדינות ערביות. בשב"ס שמחו לשחרר לעיתונאים תמונות של מרוואן ברגותי, האסיר הבטחוני מספר 1, אוכל בתיאבון, ועדכנו את העיתונאים מדי יום כמה אסירים הפסיקו את השביתה. כדי ליצור תנאים נוחים למלחמה הפסיכולוגית הוצאו מתאיהם של האסירים השובתים מכשירי הרדיו והטלוויזיה, והופסקה חלוקת העיתונים. הסוהרים מצאו דרכים מקוריות ליצור לחץ על השובתים ולתת להם תחושה שהם הפראיירים היחידים שעוד רעבים: עיתונים עם תמונות של ברגותי "נשכחו" פה ושם בבתי-הכלא, סוהרים שחררו "פליטות פה" בשיחות "אקראיות", וגם עורכי-הדין בתמימותם(?) דאגו לעדכן את לקוחותיהם על ההתפתחויות. הימים חלפו, הרחוב הפלסטיני ודעת-הקהל בעולם לא יצאו מגדרם ויותר ויותר אסירים נשברו וחזרו לאכול. לאחר כשלושה שבועות הופסקה שביתת הרעב כליל, בלי שנענו דרישותיהם העיקריות של האסירים…
על השב"ס להכין גם דו"ח על אי השבת גופות השובתים עד לתאריך שבו הוחלט לשחררם מהכלא.