"חזבאללה הוא חלק גדול מהעם הלבנוני… כל עוד ישראל כובשת אדמה, וחושקת באוצרות הטבע של לבנון, וכל עוד אין לצבא לבנון די כוח לעמוד בפני ישראל, הנשק הזה (שבידי חזבאללה) חיוני, בהיותו משלים את פעולת הצבא ולא סותר אותה … נשק חזבאללה אינו סותר את פרויקט המדינה… אלא הוא חלק עיקרי בהגנה על לבנון".
את הדברים אמר נשיא לבנון, מישל עוון, בראיון לכלי תקשורת מצרי. גם שר הביטחון, אביגדור ליברמן אמר לאחרונה, בישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שהאבחנה בין כוחות חיזבאללה לצבא לבנון היטשטשה מאוד בשנים האחרונות, כמו האבחנה בין הארגון עצמו (שפעיל בלבנון גם במישור הפוליטי) לבין המדינה הריבונית בה הוא שוכן.
הנחת העבודה בצה"ל היא כי במלחמת לבנון השלישית צבא לבנון ייטול חלק פעיל ויפעל תחת פיקוד חיזבאללה כנגד ישראל, או יבצע מטלות שחיזבאללה יטיל עליו במסגרת המערכה. חיזבאללה נתפס היום, גם על ידי דרגי השלטון בלבנון, כחלק מהתשתית המזויינת החיונית להגנת המדינה. הנשיא הטרי, מישל עאון, אמר את הדברים לאחרונה בראיונות שהעניק לכלי תקשורת ערביים. הצטרפותו של צבא לבנון ללחימה לצד חיזבאללה במלחמה הבאה לא תשנה את משוואת יחסי הכוחות, הנוטה בבירור לטובת ישראל, אבל יכולה להקרין על אופי המלחמה וצורתה.
החלטת מועצת הביטחון 1701, שהתקבלה בתום מלחמת לבנון השנייה, הגדירה את ממשלת לבנון ואת צבאה כאחראים לקיום ההחלטה בשטחם, ציינה את התקפת חזיבאללה על ישראל ב-12 ביולי 2006 כאירוע שהצית את פעולות האיבה, ויצרה הבחנה בין המדינה וממשלתה, כגורמים לגיטימיים בקהילה הבינלאומית, לבין חיזבאללה, כארגון תת-מדינתי חמוש, שנשקו, שאינו כפוף לממשלה, מפר החלטות או"ם, הסכמים מדיניים והחלטות ממשלתו.
במאמר שפירסם המכון למחקרי ביטחון לאומי נכתב כי בשנים שחלפו מאז ניכר, כי הארגון השיעי, בסיועה של איראן, עלה במידותיו ובעוצמתו על המדינה שבתוכה צמח ועל צבאה: הטיל חיתתו על ממשלת לבנון, כולל בהפעלת כוחו הצבאי נגדה במאי 2008, נטרל את משטר הפיקוח של צבא לבנון ויוניפי"ל בדרום לבנון, רוקן את הקריאות לפירוז הדרום מתוכן וחימש אותו באופן נרחב, בנה תשתית צבאית רחבת היקף ברחבי לבנון, עיצב מדיניות חוץ ובטחון עצמאית, שמקורה בטהראן, כגון ביציאתו ללחימה בסוריה, השתלב בממשלה והעמיק השפעתו על צבאה, ולאחרונה השלים מהלכיו במינוי הנשיא עוון, לאחר שנים, שבהן שיתק את תהליך המינוי. דברי הנשיא, שהובאו למעלה, מהווים אפוא תעודת הכשר פורמלית וממלכתית למעמדו המוכר של חיזבאללה, אליבא דממשלת לבנון הרשמית, והישג ציבורי ומדיני עבור הארגון, אשר גם מאמציו בסוריה הוכתרו, בשלב זה, בהצלחה יחסית.
ברם, לצד ההישג לחיזבאללה, מגלמים הדברים גם מחירים והשלכות שליליות לארגון עצמו וללבנון כמדינה. עבור ישראל, מהווה ההצהרה הסרת לוט וקריעת מסכה רשמיות מעל מציאות לבנונית ידועה ומוכרת, שהמקובלות הדיפלומטיות במערב נוהגות לטשטש. כאשר מכריז נשיא לבנון בריש גלי, כי חיזבאללה, ארגון טרור מוכר במדינות רבות, הנו חלק רשמי מהגנת לבנון, הוא מבטל את האבחנה, המאולצת מלכתחילה, בין המדינה, הריבונית לכאורה, לבין צבא חיזבאללה, שהוא זרועה של איראן בלבנון. בכך נוטל נשיא לבנון רשמית אחריות על כל פעולות חיבאללה, כולל כנגד ישראל, ועל ההשלכות, שינבעו מכך על כלל תושבי לבנון ושטחה. זאת, על אף שלממשלת לבנון אין אפשרות ממשית לשלוט על החלטות הארגון ומדיניותו.
הפרשן בן כספית מתאר כי האירוע החשוב ביותר של מלחמת לבנון השנייה [2006] היה שיחת הטלפון שהתקיימה עם פתיחתה בין ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ליועצת לביטחון לאומי של הנשיא בוש, קונדוליזה רייס. בלבנון שלטה אז ממשלתו של פואד סניורה, ורייס נתנה לאולמרט "אור ירוק" לתקוף את חיזבאללה, אך ביקשה ממנו שלא לפגוע בתשתיות הלאומיות של לבנון כדי שממשלתו הפרו-מערבית של סניורה תשרוד.
אולמרט הסכים. הסכמתו נתפסת בדיעבד כאירוע שגרם למלחמה להימשך זמן רב יחסית ולהסתיים ללא הכרעה. אם צה"ל וחיל האוויר היו מחריבים בימיה הראשונים של המלחמה תשתיות לבנוניות חיוניות, הממשלה הלבנונית הייתה כנראה מפעילה לחץ על חיזבאללה להפסיק לשגר רקטות לעבר ישראל בשלב מוקדם הרבה יותר.
11 שנה חלפו מאז, והמציאות השתנתה: בשיחותיו של שר הביטחון אביגדור ליברמן בוושינגטון בשבוע שעבר, הוקדש חלק נכבד מהזמן למלחמת לבנון השלישית שיכולה לפרוץ בכל רגע נתון. המלחמה הזו, על פי גורמי ביטחון ישראלים בכירים, צריכה להיראות אחרת לגמרי, להימשך הרבה פחות זמן ולדחוס יכולות הרס גדולות בהרבה אל תוך יחידות זמן מועטות.
מכיוון שהיטשטש מאוד ההבדל בין חיזבאללה ללבנון גופא, הרס המדינה אמור להוות איום מרתיע מבחינתו של נסראללה. הוא לא יוכל עוד להסתתר מאחורי השלטון המרכזי, מכיוון שהוא-הוא השלטון המרכזי. כדי לבצע את זה, תזדקק ישראל לאישור מוקדם אמריקאי. על פי גורמים ביטחוניים ישראלים, האישור הזה התקבל, או יתקבל בעתיד הקרוב. אם ישראל אכן תצא למסע הרס אגרסיבי של התשתיות הלבנוניות בסיבוב הבא היא תזדקק למטריה אווירית של הממשל האמריקאי, שתאפשר לה חופש פעולה לפחות בימים הראשונים.
אם במלחמת לבנון השנייה לצה"ל לא היו מטרות לתקיפה לאחר כמה ימים, לאור העובדה שלוחמי חיזבאללה נמנעו ממגע ישיר עם לוחמי צה"ל, הרי שהפעם המדינה כולה תהיה מטרה אסטרטגית: יופצצו תחנות כוח, שדות תעופה, מחלפים וכבישים מרכזיים, מפעלים חשובים, ייהרסו כל בסיסי צבא לבנון וכלי הרכב המשוריינים שלו, וכו' במצב הדברים, מעריכים בצה"ל שהמערכה הבאה תהיה קצרה יותר והרסנית יותר.
מתי תפרוץ המלחמה הזו? בישראל מעריכים כי בטווח הנראה לעין, אין לנסראללה סיבות לחיכוך עם ישראל. כל עוד חלק משמעותי מכוחותיו פרוס ומותש בסוריה, אומרים בצה"ל, נסראללה ישתדל להימנע מהתנגשות עם ישראל. יחד עם זאת, האיתותים המתקבלים מביירות בחודשים האחרונים מעידים כי סבלנותו של נסראללה מתחילה לפקוע. כללי המשחק החדשים שהנהיגה ישראל בשנים האחרונות, לפי מקורות זרים, לפיהם היא תוקפת בחופשיות שיירות נשק העושות דרכן לכיוונו מסוריה, אינם מקובלים עליו.
כך, תוך שהוא מגדיל כוחו הצבאי והארגוני, הגיע חזבאללה בהדרגה למתיחת-יתר של תפישתו האסטרטגית, ואיבד בזה אחר זה את נכסיו הקודמים: את יתרון הקוטן, החשאיות והזריזות של ארגון גרילה; את מעמדו כמגן לבנון בחזית ההתנגדות כנגד ישראל, שאותו החליף בשדות הקרב בסוריה; את חופש הפעולה המבצעי מול ישראל, שממנו נהנה עד 2006; את המגן האנושי של אוכלוסיית העדה השיעית על נכסיו הצבאיים; את הפסאדה המתעתעת של ממשלת לבנון הלגיטימית, ככסות להפרותיו ולמעמדו העצמאי בלבנון; ולבסוף, את המחיצה השימושית, שבין המציאות בשטח, המוכרת לעוסקים בעובדות, לבין המציאות המדומיינת, שעליה מבוסס עיקר השיח הדיפלומטי הבינלאומי בנושא לבנון. אולם, למציאות הרגלים משלה, להבקיע את המחיצה ולנפץ את עולמות הדמיון והבדותות. דברי נשיא לבנון הם רק סדק ראשון.
