מן הרגע הראשון להקמת הממשלה ואולי אף קודם לכן, הנחת היסוד של כלל המפלגות הייתה שממשלת האחדות לא תמלא את ימיה. הסכם הרוטציה שנחתם בין הליכוד לכחול לבן נתפס בעיני רבים כמשהו תיאורטי בלבד ואפילו בצמרת הליכוד לא חששו לומר במילים מפורשות, שנתניהו לא באמת ימלא את הבטחתו וימצא את הדרך לפרק את החבילה עוד קודם לכן.
משום כך, ההתייחסות האוטומטית לכל משבר קואליציוני ולכל התרחשות בסדר היום של הכנסת והממשלה, היא התייחסות כאל מקרה שיכול באופן עקרוני להיות הטריגר עליו ירכב ראש הממשלה כדי לפרק את השותפות ולחתור לבחירות.
הסקרים שהתפרסמו רק השבוע ושוב צפו לליכוד 40 מנדטים ולגוש הימין 64 מנדטים, רק חיזקו את התחושה הכללית שנתניהו יעשה הכול כדי למצוא מוצא מהממשלה הפריטטית היצירתית שהקים וינסה לחזור לשלטון באופן מלא, ללא שעון חול הקוצב את סיום כהונתו וללא התחכמויות משפטיות של ניסוחים כמו ראש ממשלה חלופי וסמכויות לא ברורות.
על מצע הנחת היסוד הבסיסית הזאת, הונחו השבוע על סדר יומה של המערכת הפוליטית שתי סוגיות בוערות, שלכאורה אין קשר ישיר ביניהן אבל שתיהן עשויות להיות חלק מהמכלול שימשיך את דרכה של הממשלה ויכריע את גורלה האם פניה לפירוק או להחייאה נוספת, לתוספת זמן עד לגל הבא.
האם יש בכלל מפות?
בראש ובראשונה עסקו כולם גם השבוע בתכנית החלת הריבונות בשטחי יהודה ושומרון, נושא שתופס תאוצה ככל שמתקרב המועד אותו קצב נתניהו להכרזה רשמית על הריבונות. במהלך המושא ומתן הקואליציוני הציב נתניהו את נושא החלת הריבונות ביו"ש בעמדה חשובה יותר מבחינתו מאשר השליטה במערכת המשפט למשל, אחרי שכבר שנה שלמה קודם לכן הוא עושה בסיפוח שימוש מרכזי בקמפיינים שלו.
כעת מתקרב הנושא לרגע האמת ואיתו גוברות התהיות האם זה באמת הולך לקרות. מדהים לחשוב על כך שנושא כל כך מרכזי שראש הממשלה מציב במרכז סדר היום, נתון בערפל כבד כל כך של חוסר בהירות וחוסר ודאות.
נסו לצעוד במסדרונות הכנסת, לעצור מישהו מזדמן, מבכירי השרים ועד אחרון היועצים ולשאול: מה זו בדיוק תכנית הסיפוח? מה הולכים לספח? איך זה יקרה בעצם? כמות התשובות שתקבלו נעה בין משיכת כתף לבין המהום בלתי מחייב. אף אחד לא באמת יודע לומר מה זו התכנית הזו ומה מתכוון נתניהו לעשות בראשון ליולי, בצהרי ט' תמוז.
חוסר הוודאות גרם גם לקרע בתוך הנהגת ההתיישבות עצמה. ראשי הרשויות נחלקו בדעתם האם מה שנתניהו עומד לעשות הוא טוב להם או לא. חלקם הגדול מתאגדים לקמפיין נגד תכנית הסיפוח משום שלדעתם התכנית שנתניהו מחזיק בידיו משאירה שטחים נרחבים להקמת מדינה פלשתינית ובעצם הופכת את המהלך להסכם אוסלו ג'.
מנגד, טוענים האחרים שיש לנצל את ההזדמנות ולקחת מה שאפשר, להחיל ריבונות גם אם מדובר בשטחים קטנים וחלקיים, ואחר כך לראות איך ממשיכים הלאה. הזדמנות היסטורית לא מחמיצים. שני הצדדים מציידים את עצמם במפות ושרטוטים התומכים בשיטתם, אבל איש מהם לא יודע באמת מה מצויר במפות האמיתיות.
בכחול לבן גם הציגו השבוע שתי דעות סותרות. ראשי ההתיישבות משתי הקבוצות הגיעו לפגישה עם בני גנץ אחרי שנתניהו ערך פגישה נפרדת עם כל צד במחלוקת הזאת. גנץ הבהיר לכולם יחד שלא תהיה שום תכנית שאינה מתואמת בפרוטרוט עם הבית הלבן. כלומר: אם להאמין לשר החוץ פומפאו שהזהיר שסיפוח יבוא רק כחלק מתכנית המאה המלאה, אז מתנגדי התכנית צודקים, התכנית כוללת הסכמה ישראלית להקמת מדינה פלשתינית, בלי זה אין סיפוח.
אבל החלק הפיקנטי יותר היה בסיום הפגישה כשאחד מראשי הרשויות הצליח לטענתו לחלץ מגנץ הודאה, שאפילו הוא לא ראה את המפות הנמצאות בידי נתניהו. ולהזכירכם, מדובר בראש ממשלה רזרבי, לא באיזה סגן ראה"מ חסר חשיבות.
בהמשך השבוע, הגיע לישראל אורח מאירופה, שר החוץ הגרמני שהטריח את עצמו לירושלים רק כדי להזהיר ולוודא שאין פגיעה באינטרס הפלשתיני אותו שומרת אירופה בדבקות. השר נפגש עם מקבילו הישראלי גבי אשכנזי ושמע ממנו כמה משפטים מעורפלים, מהם היה ניתן להבין שלא רק שגנץ לא ראה את המפות, אלא יש מצב שבכלל אין עדיין מפות ברורות ונתניהו עצמו עוד לא סגור על מה שהוא הולך לעשות.
המציאות האירונית הזאת יכולה להעלות חיוך מבדר, אבל הבדיחה הזו היא על חשבוננו. כשארץ ישראל סערה לפני 25 שנה סביב הסכמי אוסלו, היו אלה ימים קשים אבל לפחות היתה ודאות מסוימת, כולם ידעו מי נגד מי, מה הולך לקרות ומדוע זה מסוכן. היום, כשראש הממשלה מדבר על מהלך היסטורי באותו קנה מידה לפחות, הוא לא טורח להסביר ואולי הוא אף לא יודע להסביר מה בעצם הולך לקרות.
כך אי אפשר אפילו להתנגד לתכנית, כי כל התנגדות יכולה להיתקל בתשובה הבלתי מחייבת: כשתדעו מה יש בתכנית תבינו שהיא טובה. נו, אז אולי תגלו לנו מה התכנית ונדע לא להתנגד? לא, זה לא קורה. למה? גם את זה לא נדע.
לשמור על קלף הסיפוח
משום כך, כפי שכבר נרמז, נלחש ואף נאמר בקול מהוסס בין היתר מעל במה צנועה זו, הולכת ומתגברת ההערכה לפיה מה עומד לקרות בראשון ליולי זה בעצם כלום היסטורי אחד גדול. הקמפיין של נתניהו במשך שנה וחצי לא עומד להבשיל למהלך מעשי של סיפוח שטחי מולדת והחלת הריבונות עליהם וגם אם כן, זה יהיה חלקי מאוד ולא בסדר גודל המצדיק דרמה גדולה כל כך.
וכאן נשאל את עצמנו את השאלה המתבקשת: איך זה יתכן? איך נתניהו יירד מהעץ הגבוה? התשובה דווקא מאוד פשוטה: נתניהו כבר הכין את כל הסולמות האפשריים לרדת מהעץ. הם כבר מוצבים מוכנים ונכונים, צריך רק להביט סביב ולראות אותם.
אחד המאפיינים הבולטים בהתנהלותו המסורתית של נתניהו הוא שכשהוא מחליט משהו, זה קורה. וכשהוא לא סגור על משהו במאה אחוז, זה לא קורה. אם נתניהו היה באמת רוצה להיכנס להיסטוריה ולהחיל ריבונות הוא היה עושה את זה כבר לפני שנה בערב הבחירות הראשונות כשהכריז על הסכמה אמריקנית לסיפוח בקעת הירדן. בפועל, מספיקה החלטת ממשלה כדי לעשות את זה, לא צריך אפילו הצבעה בכנסת.
אבל אם זה היה קורה אז, היה נתניהו מתמודד עם הסלמה בשטחים מצד אחד ועם קלף פוליטי שהתבזבז מהצד השני. ולכן זה עדיין לא קרה, ולכן זה גם לא ממש יקרה וספר התירוצים כבר ערוך ומודפס.
כשיגיע הראשון ליולי ולא יהיה סיפוח, או שתהיה רק הצהרה חלקית 'פרווה' כלשהי, זה לא יהיה חס וחלילה בגלל שנתניהו לא רצה, אלא בגלל שהאמריקנים התחרטו והתקררו קצת מהנושא (הם לא, הם היו קרים מלכתחילה). זה יהיה בגלל שכחול לבן הפריעו והתנגדו לסיפוח מלא (זה היה ידוע מראש, אז למה הם חלק מהממשלה?), זה יהיה בגלל שראשי הרשויות ביו"ש מתנגדים (למה שיסכימו אם אין להם מושג מה יקרה איתם?) וזה יהיה בגלל לחץ ציבורי בתוך הימין עצמו נגד הקמת מדינה פלשתינית. (מפתיע, ממתי הימין מתנגד למדינה פלשתינית..?).
כשהוקמה ממשלת האחדות המוזרה עם ראש ממשלה מכהן וראש ממשלה רזרבי, כולם שאלו את עצמם איך זה יתכן שנתניהו מסכים לקצוב את הכהונה של עצמו מראש, דבר שהוא לא העז לעשות מעולם, אז זהו שלא. הוא לא באמת התכוון שיהיה סיום לכהונתו, הוא הכין את אחד התירוצים לכך שבסוף לא יתרחש הסיפוח שהוא כל כך הרבה מדבר עליו.
זאת ועוד: באופן אבסורדי לחלוטין, נוצרה קואליציה חסרת תקדים של התנגדות לתכנית הסיפוח. בקואליציה הזאת חברים ארגוני הימין הקיצוניים וראשי ההתיישבות שמתנגדים לכל רעיון של מדינה פלשתינית, ארגוני השמאל הקיצוניים המתנגדים לכל רעיון של סיפוח, יחד איתם הממשל בארה"ב הדורש את תכנית המאה בכללותה וכמובן אירופה המייצגת במערב את הנרטיב הפלשתיני המלא. כל הקצוות הללו התאחדו באופן בלתי מוסבר לדעה אחת מול התכנית הנמצאת בידיו של נתניהו. מישהו היה יכול לצפות מראש את המציאות ההזויה הזאת? נתניהו נגד כל המדינה וכל העולם גם יחד? במצב כזה, כולנו מבינים בדיוק עד כמה הוא יכול לספח אם בכלל.
אחרי שיעבור התאריך המיועד, הנושא ייכנס להקפאה משום שגם הממשל בוושינגטון ייכנס לשנת בחירות ויעדיף לעסוק פחות בענייניה של ישראל, וגם נתניהו וגנץ יגידו שיש כאן מדינה לנהל והם צריכים להידרש לזה ולהתרכז בזה יחד. הגלגלים ימשיכו לנסוע ליעד הבא של נתניהו: פירוק הממשלה לפני כהונתו של גנץ.
באוויר תישאר כמובן ההבטחה הנצחית שתהיה קמפיין הבחירות של נתניהו: עזרו לי לשלוט באופן מלא כדי שאז סוף סוף אוכל להחיל ריבונות על כל שעל ושעל ביו"ש כשאיפת לבנו הטהורה, מבלי שנצטרך להתמודד למרבה הצער עם מתנגדים בלתי צפויים כמו גנץ או טראמפ… זה הקמפיין הבא ואין שום סיבה שנתניהו יבזבז אותו על זוטות כמו החלת ריבונות בפועל.
בג"ץ יסדיר את המשבר
ויחד עם תכנית הריבונות עלה השבוע נושא נוסף, מעניין לעניין באותו עניין שמצטרף גם הוא לפאזל ומכין את התשתית למשבר הבא, כשבג"ץ החליט לבטל את חוק ההסדרה שהתקבל בשלוש קריאות בכנסת כבר לפני שלוש שנים.
דרך אגב, שווה להניח את האצבע על תופעה מעניינת, שפסיקות בג"ץ משתלבות פעמים רבות עם התרחשויות פוליטיות, גם בלי קשר ישיר אבל בתזמון מעניין. כך למשל החלטת בג"ץ שלא להתערב בחוק יסוד הממשלה התפרסמה בעיצומו של הדיון הסוער במליאת הכנסת באותו נושא וגרמה כזכור לקטיעת הדיון ודחיית הקמת הממשלה בכמה ימים.
גם ההחלטה לבטל את חוק ההסדרה אחרי דיון של שלוש שנים, מתפרסמת בדיוק כשנושא הסיפוח מונח חם על השולחן. חוק ההסדרה נועד כזכור להסדיר פיצויים לבעלי קרקעות פלשתינים שעליהן נבנו בתים ישראלים שלא יפונו במסגרת הסדר מדיני, 'תקנת מריש' מודרנית. החוק עצמו עורר זעם בקרב ארגוני שמאל שכינו אותו חוק ההפקעה והנושא מתגלגל בשל כך בבג"ץ כבר שלוש שנים.
ביטול החוק לא משפיע באופן ישיר על החלת הריבונות משום שבכל סיטואציה של החלת ריבונות תידרש ישראל להסדיר את מעמד הקרקעות עליהן נבנו בתים יהודיים שיישארו בשטח ישראל, עם או בלי חוק. אבל התזמון בו בוטל החוק הוא מעניין משום שהוא מעלה שוב את אחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בממשלה הפריטטית: היחס לבג"ץ.
ביטול שרירותי כל כך של חוק בידי בג"ץ מתסיס עוד יותר את סיעות הימין ומקרב את היום בו תחליט הכנסת לחוקק את פסקת ההתגברות. מנגד, כחול לבן דורשת לשמור על כבודו של בג"ץ והיא לא תתן לחוק כזה לעבור. אך ברגע שהנושא שוב עולה לסדר היום, יש לנתניהו הזדמנות פז נוספת להעמיק את המשבר הקואליציוני עד כדי בחירות.
אם נתניהו יצליח להשיג עוד שני ח"כים שיתמכו בפסקת ההתגברות וישלימו את הרוב הדרוש של 61, צפויה כחול לבן להתנגד ואולי אף להגיש הצעת אי אמון בממשלה. באופן טכני תתקשה כחול לבן להפיל את הממשלה וזה גם הדבר האחרון שגנץ רוצה לעשות, אבל אווירת המשבר כבר תהיה באוויר ונתניהו כבר יוכל להשתמש בה ולדחוף את זה הלאה כדי לצאת מהר ובמינימום נזקים למערכת הבחירות הבאה.
אז נכון שעצם המחשבה על בחירות מעוררת כבר תחושת מיאוס וקבס, אבל בשבוע האחרון אף אחד כבר לא נרתע מלומר את המילה הזאת. המציאות יותר הזויה מכל דמיון אפשרי, הרי אף אחד לא תיאר לעצמו ממשלה כזאת מצד אחד, שתתמודד עם קואליציית ימין ושמאל הזויה נגד הסיפוח מצד שני, ומהצד השלישי בג"ץ שממשיך כדרכו להשתולל. המשולש הזה מוביל אותנו שוב ושוב לאותה מסקנה: הדיבור על הסיפוח הוא דיבור פוליטי ולא מעשי, ונתניהו לא באמת יתן לגנץ את כס ראשות הממשלה. המציאות היא אותה מציאות וכל השאר דיבורים באוויר.
קורונה VIP
בשולי סערת הסיפוח שתופסת את סדר היום, הצליחו כמה כותרות לחמוק ממרכז השיח הציבורי ולחסוך מאתנו כמה רגעים של תסכול. וכדי שלא תחמיצו את ההזדמנות להתעצבן, נעשה זאת כאן בקצרה.
באמצע השבוע שעבר, אובחן אחד מעובדי משרד ראה"מ כחיובי לקורונה. במשרד ראה"מ אמרו כי העובד היה בסביבתו של נתניהו אבל לא ברור מתי ועד כמה וכי הנושא ייבדק. יש להניח שהנושא אכן נבדק, אבל אנחנו כבר לא שמענו על כך מאומה. הנושא הושתק, נתניהו מתנהל כרגיל וכך גם השרים ושאר אנשי הצוות שהיו בסביבתו.
בסוף השבוע שעבר אובחן אחד מעוזריו של ח"כ סאמי אבו שחאדה מהרשימה המשותפת כחיובי לקורונה ולכן הח"כ עצמו הפסיק להגיע לכנסת. הוא הלך להיבדק ובתחילת השבוע הוא אובחן בעצמו כחיובי. כאן המקרה היה אף חמור יותר משום שאבו שחאדה השתתף בכל דיוני הוועדות ובכל דיוני המליאה, הוא הסתובב יחד עם עוזרו בין חברי הכנסת הן בתוך חדרי הוועדות והן באולם וביציעים. מאחורי המליאה ממוקמת ה'פרסה', שטח סטרילי שהכניסה אליו מותרת רק לח"כים ועוזריהם וגם שם הסתובב אבו שחאדה.
קצין הכנסת פרסם הנחיה לאסור את הכניסה לבניין הכנסת על כל מי שאינו חיוני ובמקביל לערוך בדיקה במצלמות אחר מסלוליהם של הח"כ ועוזרו. בתגובה, החליטה נשיאות הכנסת לצמצם את הפעילות הפרלמנטרית ולהביא בפני המליאה רק חוקים שיש עליהם הסכמה, כלומר שהקואליציה לא תידרש לגייס בהצבעות עליהם את הרוב הדרוש ובכך לא לייצר הכרח עבור הח"כים להגיע לכנסת.
ובעוד שהכנסת עסוקה בחוקי ההסכמה הללו, התברר גם ששר המדע והטכנולוגיה יזהר שי מכחול לבן, אובחן כחיובי לנגיף. גם הוא הסתובב בבניין הכנסת יחד עם עוזריו שכנראה אחד מהם היה זה שהדביק אותו.
ביקום מקביל, בעולם אחר כמעט, מתנהל משרד הבריאות באופן מאוד ברור ואף קשוח. מוסדות חינוך נסגרים אחרי אבחון של מקרה חיובי אחד, משפחות שלמות במעגלים שניים ושלישיים לחולי קורונה נשלחות לבידוד ללא רחמים, המבחנים האפידמיולוגיים שולחים את כל מי שהיה בסביבת חולי קורונה אפילו בספק, לבידוד מלא עם אכיפה וקנסות.
ההתנהלות הזאת לכשעצמה יכולה להיות נכונה, גדולי ישראל הורו להחמיר בהלכות פיקוח נפש. אבל כל זה לא רלוונטי כשזה מגיע לצמרת. לא ראינו היסטריה סביב נבחרי הציבור שאובחנו חיוביים, לא ראינו שהכנסת נסגרת ולא ראינו עשרות אנשים נשלחים לבידוד כי שהו במסדרונות וסביב המליאה, כפי שהיה צריך להיות.
במקום לסגור את הכנסת, היא עברה לחוקים בהסכמה. פתרון יצירתי למדי שגורם לנו לבדוק האם עדיין לא סיפרו לנו שהמדע גילה שני סוגי חיידקי קורונה, וחברי הכנסת נדבקו כנראה בזן כזה שאינו מדבק, לעומת הזן המדבק הנטפל דווקא לפשוטי העם. אחרת אין הסבר הגיוני להתנהלות השונה כל כך.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
