בשן ועין לראש העין: גנץ לחץ על כפתור ההפעלה לסיום דרכו / יוסף טיקוצ'ינסקי

בקרב בני האצולה של המזרח הרחוק בתקופות קדומות, היה קיים מנהג ברברי בשם 'חרקירי', שמשמעותו היתה לשמור על כבודם של הלוחמים ומצביאי הצבא לפחות בעיני עצמם. על פי המנהג, כשמפקד בכיר או לוחם בעל דרגה גבוהה היה נופל בשבי ומבין שהוא ניצב בפני עונש מוות, הוא העדיף ליפול על חרבו ולמנוע משוביו לעשות זאת בטקס ראוותני משפיל.

בתקופתנו אנו, המנהג הברברי נעלם מהעולם אבל רוח הדברים באה בהחלט לידי ביטוי כמטאפורה בעיקר במלחמות פוליטיות. וזה כרגע ההסבר היחיד שקיים להתנהלותה של מפלגת כחול לבן בכלל והתנהלותו של בני גנץ בפרט.

ההצבעה הדרמטית שהתקיימה בצהרי יום רביעי במליאת הכנסת בו הצביעה הכנסת על פיזורה של עצמה, היתה פעולת מנע של גנץ, שהעדיף לסיים את הקריירה הפוליטית שלו בעצמו לפני שנתניהו יעשה לו את זה. שום מפלגה חפצת חיים לא היתה מצביעה על פיזור הכנסת כשמנגד ניצבים הסקרים הצופים לה התרסקות מוחלטת. אבל כשעל כף המאזניים השניה ניצבת הסיטואציה הבלתי אפשרית שיצר נתניהו, בכחול לבן הבינו כי אין להם ברירה וכל מה שנותר זה לפחות לשמור על שאריות הכבוד העצמי.

אין אף אדם בר דעת ברחבי מדינת ישראל, שחושב שהמחלוקת על תקציב המדינה מהותית כל כך, עד כדי כך שאין לשרים ברירה אלא לפרק בגללה את הממשלה וללכת לבחירות. אם התקציב היה הבעיה, כבר מזמן היה ניתן למצוא לה פתרון. אבל כשהליכוד וכחול לבן מדברים על תקציב, הם מתכוונים לרוטציה, כנראה שזה התרגום המילולי המקובל לכך בשפה הפוליטית המדוברת.

כשגנץ הרים את ידו ולחץ על כפתור ההצבעה בעד הצעת החוק לפיזור הכנסת הוא ידע שהוא לוחץ על כפתור ההפעלה שיזניק את ישראל למירוץ בחירות והתהליך יכול להיות כמעט בלתי נמנע, דרך אל חזור. אבל מבחינתו כפתור ההפעלה הזה הוא לא רק למערכת בחירות אלא הכפתור שיזניק אותו לדרך חד סטרית בחזרה לראש העין.

פירורים תוצרת כחול לבן

הכלל הברור ביותר במערכת בחירות הוא שאתה יודע איך אתה נכנס אליה, אבל לעולם לא תדע איך תצא ממנה. בכל מערכת בחירות כל האפשרויות נפתחות מחדש ובבחירות הבאות הדרמות יכולות אף להיות גדולות יותר. לפיד רמז השבוע לגנץ שאולי אפשר לחזור לנקודה בה הפסיקו ולחדש את הגוש החוסם מול נתניהו, אבל גם התקווה הזאת התבדתה מהר מאוד.

לפיד הבהיר את דבריו ואמר כי לראייתו, הדבר הנכון לעשות עכשיו זה שכחול לבן תיכנס תחת יש עתיד והמפלגה תתחדש רק הפעם בסדר הפוך, כשלפיד בראש וגנץ מספר 2. לפיד הסביר בהיגיון שהוא המפלגה הגדולה יותר עם 17 מנדטים לעומת ה-15 של חוסן לישראל, אך יתרה מכך, גנץ כבר הוכיח שהוא חלש וקורס מול הלחצים, המצלמות והמיקרופונים ולכן נכון יהיה שלפיד יוביל את המפלגה.

אבל בחוסן לישראל לא מוכנים אפילו לשמוע על זה. גנץ הוא הרמטכ"ל בדימוס היוקרתי שהובא במיוחד במאמצים גדולים על ידי גוש 'רק לא ביבי' כדי ליצור מועמד נוצץ שיביא מנדטים ויכריע את הכף. מבחינתם, לפיד כבר נמצא במערכת והגיע לשיא כוחו ואין שום סיבה שהוא יהיה הבשורה שתהפוך את התמונה הפוליטית על פיה.

אם ההתקוטטות הזאת בין ניצולי כחול לבן תמשיך כך, אין סיכוי שהם ירוצו יחד בבחירות הקרובות והמשמעות המיידית היא ניצחון חד משמעי לנתניהו. הדרך היחידה למנוע מנתניהו להקים ממשלה היא להקים גוש נגדי גדול שיצליח להגיע ל-61. וכשמפלגות שנמצאות תחת הקטגוריה של 'רק לא ביבי' רצות בנפרד, הן יכולות להגיע למספר חד ספרתי או אולי אפילו דו ספרתי של מנדטים, אבל גם אז עדיין לא יהיה בכוחן להקים ממשלה בגלל אותם שיקולים קטנוניים של מי בראש.

במצב כזה, כל מה שנותר לנתניהו לעשות זה לזנב בנחשלים ולסגור דילים עם כמה מהמפלגות הקטנות הללו וכך להקים לו ממשלה רחבה, חזקה ויציבה. ומשכך, הטעות של גנץ ולפיד תהיה להמשיך ולהתקוטט ולא להגיע להסכמה על ריצה משותפת שגם כך אין לה מידי הרבה סיכוי לנצח, אך אם קיים בעולם איזשהו סיכוי, זה רק בצורה הזאת.

וכל זמן שזה המצב וגנץ ולפיד טרם הגיעו להסכמות, ממשיכה כחול לבן לצלול בסקרים ולתת לגנץ את כל הסיבות דווקא להיאחז בכסא ולא ללכת לבחירות, כדי למשוך כמה שיותר זמן ובינתיים להציל מה שאפשר. מבחינת גנץ, כל רעיון אחר שאינו המשך דרכה של הממשלה הנוכחית, פירושו גזר דין מוות פוליטי עליו ועל רוב חברי מפלגתו.

אז למה אם כן הוא היה זה שמיהר השבוע לקדם בעיזוז וברוב מרץ את הצעת החוק לפיזור הממשלה? הרי המהלך הזה חסר כל היגיון, התשובה היחידה לכך היא שגנץ נמצא באותה סיטואציה בה היו אותם לוחמי אצולה בתקופות קדומות. הוא רואה את נתניהו מתנהג בו כשובה בשבוי, כגנרל מנצח באחרון חיילי האויב ולאט לאט הוא הפנים שאין לו ברירה.

Alex Kolomoisky/POOL

הימים שחולפים במהירות מאיצים את שעון החול ומורידים מעל הפרק כל רעיון שעוד היה ניתן לבצע כדי להמשיך את הממשלה. בעוד שלושה שבועות יהיה המועד האחרון להעברת תקציב מדינה וכשזה לא יקרה, הכנסת תתפזר אוטומטית.

נתניהו מצדו מתנהל באדישות ובשוויון נפש כאילו כל זה לא נוגע אליו. הוא ממשיך לגלגל עיניים ולעשות קולות של טיפול בקורונה כשהוא משגר חיוך אכזרי לגנץ ומציג אותו כמי שעוסק רק בפוליטיקה קטנה. בכחול לבן מביטים בבעתה בנעשה וקולטים שנתניהו מתכוון פשוט לתת לכנסת להתפזר, כך הוא משאיר את ידיו נקיות ומציג אותם כאשמים.

האפשרות האחרונה שנותרה היא להגיע כעת לפשרה כלשהי עם נתניהו על התקציב, בהנחה שביבי יהיה נחמד מספיק ובאדיבות של מנצחים יושיט להם איזשהו סולם של כבוד לרדת מהעץ והממשלה תמשיך איכשהו הלאה. אבל המשמעות של פשרה כזו היא שכחול לבן בעצם מעניקים לנתניהו את האפשרות להשתמש בתחנת היציאה האחרונה שלו ולפרק את הממשלה בהמשך במועד שיהיה יותר נוח עבורו.

כל פשרה שתושג, תדחה את מועד העברת תקציב 2021 לכמה חודשים קדימה, ואז יוכל נתניהו ליצור מחלוקת חדשה סביב התקציב הזה ובגינה לפזר את הכנסת. כחול לבן מתעקשים שתקציב 2021 יעבור כבר היום בדיוק מהסיבה הזאת, כדי שלנתניהו לא יהיו יותר תירוצים לחמוק מהרוטציה ולפרק את הממשלה.

כלפי חוץ עדיין נעשים מאמצים להגיע לאיזושהי הבנה בין הליכוד לכחול לבן על מתווה תקציב ובכך לבלום את המשך חקיקת חוק פיזור הכנסת, למנוע בחירות מידיות ולדחות את הקץ עוד קצת. אבל גם אם המאמצים הללו יבשילו למשהו מעשי, מבחינת כחול לבן המטרה לא הושגה כי עדיין יש לנתניהו את האפשרות להשתמש בתקציב כדי לגרש אותם בהמשך. כך שאת הסוף הפוליטי שלהם רואים בכחול לבן בכל מקרה. הוא מתקרב אליהם בצעדי ענק בניגוד לרצונם, כבר אין להם הרבה ברירה ואין להם איך למנוע את זה.

גם בכחול לבן עצמה לא האמינו שגנץ יגלה פתאום אומץ ויחליט באמת לעמוד מאחורי האיומים שלו נגד הליכוד. בכחול לבן לא הכירו את עמוד השדרה שגנץ חשף השבוע בנאומו החריף נגד נתניהו. גם אנשיו שלו היו בטוחים שהוא ימשיך להיכנע לליכוד ולהגיע לפשרה על כל דבר, העיקר לשרוד.

אבל גנץ עשה את הבלתי ייאמן ולא ממקום של כח אלא ממקום של אין ברירה, של השלמה עם המציאות, של הפנמה שהסיפור אכן נגמר. ואם כבר הוא נגמר, עדיך לעשות זאת בדרך של כבוד, לשמור קצת על התדמית, על שאריות הכבוד העצמי ולהיות זה שמוביל וצועד אל ההפסד בראש מורם.

על ימין שהוא שמאל

המציאות הזאת יצרה מצב הזוי בו נתניהו ממשיך לשלוט ללא מיצרים לא בגלל שיש לו בהכרח מה למכור אלא בגלל שפשוט אין מי שיעמוד נגדו. מה שהיה כאן 15 שנה זה מה שקורה גם היום. נתניהו הוא כמו הילד החזק מכיתה ח' שנותר לבדו במגרש המשחקים עם החלשים שבילדי כיתה א' ולכן הוא מנצח אותם בכל משחק פעם אחר פעם. האם זה מעמיד אותו במקום של כבוד? כנראה שבעיניו כן.

מה שיותר מגוחך בסיטואציה הזו הוא שנתניהו עדיין משתמש בקמפיינים שלו במסע הפחדה מפני השמאל המסוכן והחלש. כל מי שלא מיישר איתו קו הופך לשמאל. זה גם מה ששמענו השבוע שוב ושוב ממנו ומיועציו שבנט חובר לשמאל, שליברמן כבר מזמן חבר לשמאל, ושגנץ ולפיד הם – הם השמאל עצמו.

למעשה עם יד על הלב צריך לומר את האמת, אין היום במדינת ישראל שום שמאל וגם אם יש הוא בטח לא מפחיד. השאריות היחידות שנותרו מהשמאל המיתולוגי מנסות לשרוד או להמציא את עצמן מחדש במחוזות הצרים של מרצ שמחזיקה את עצמה בכוח סביב אחוז החסימה.
מפלגת העבודה שהיתה סמל השמאל כבר מזמן מתה ולא נספרת אפילו בסקרים. עמיר פרץ עצמו כבר רמז השבוע על המשך דרכו עליה הוא טרם החליט האם תהיה בכיוון ההתמודדות על נשיאות המדינה או חבירה למסגרת פוליטית אחרת.

יש עתיד מחזיקה אמנם מצביעי שמאל שנשארו ללא בית פוליטי אבל המפלגה במהותה אינה שמאל. היא אנטי חרדית מאוד, היא אנטי דתית ואנטי מתנחלית במידה מסוימת אבל אפילו לפיד נמנע מהצהרות חד משמעיות על כלכלה סוציאליסטית או על שתי מדינות כאידיאל, משום שיש קהל לא מבוטל בקרב מצביעיו שלא יאהב לשמוע את זה. כך ששמאל מוצהר הוא בוודאי לא.

כחול לבן היא בכלל חסרת זהות והשבוע גם נשמעו בה מריבות קולניות בין חבריה שהתווכחו עם עצמם האם המפלגה היא ימין, שמאל או מרכז. גם שם אין עמדה חד משמעית ומי שעוד נותר במקום ריאלי במפלגה לא משמיע דעות פוליטיות מובהקות כל כך, ולו רק מתוקף העובדה שבקרב המצביעים אין קהל שיצרוך את הסחורה הזאת, אין קהל שזה מעניין אותו.

צילום: פלאש 90

כך שלמעשה השמאל כבר לא קיים היום. אין היום אף מפלגה שמאלנית או אג'נדה שמאלנית כלשהי שמאיימת על הליכוד או על הימין. כשנתניהו קרא לגנץ שמאל חלש הוא צדק אולי במילה חלש, הוא בוודאי טעה במילה שמאל. אין באופוזיציה היום שום גורם שמאל, בטח לא כזה שצריך להכריז עליו מלחמה ולהזהיר את אזרחי ישראל מפני סכנתו הנוראה.

ולצידם של כל אלה בספסלי האופוזיציה יושבים ליברמן, בנט ואנשיהם, שהם דווקא כן משמיעים דעות פוליטיות מאוד ברורות והן שייכות כבר לצד הימני המאוד מובהק. ליברמן שונא ערבים מוצהר שלא מוכן לדבר עם הח"כים הערבים ומקפיד להזכיר שהם תומכי טרור, הוא תומך בהכרעת חמאס וכיבוש עזה והוא נוקט קו מאוד מיליטנטי נגד כל הסדר מדיני.

בנט נמצא היום באותה מפלגה עם סמוטריץ', הם נציגי ההתיישבות שיעשו הכל כדי להחיל ריבונות ביו"ש ולסכל את פתרון שתי המדינות, אין צורך להכביר במילים על ימניותם של חברי ימינה גם של אלה הנחשבים פחות קיצוניים. אם יש נציגות לימין המתנחלי היא נמצאת בימינה ולא בשום מפלגה אחרת.

ומי שניצב מולם זה הליכוד, זה נתניהו שאמנם הביא הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות ערב ועל כך מגיע לו כל הקרדיט באמת ובתמים. מה ששלו – שלו. אבל יחד עם זאת, זה אותו נתניהו שבינתיים חתם על עסקת מאה פרו ימנית שבתוכה מסתתרת הסכמה על הקמת מדינה פלשתינית בעתיד, זה נתניהו שחשב שלא נשים לב שהוא ויתר בשקט על החלת הריבונות שהיתה הדגל המרכזי שלו כשביקש את קולות הימין וגם קיבל, ומה זה אם לא הפרת הבטחת בחירות?

זה אותו נתניהו שמעביר מידי חודש כסף לחמאס במקום להכניע אותו, זה אותו נתניהו שחתם על הסכמה לעסקאות נשק מתקדם בין ארה"ב למדינות המפרץ ובכך הכניס את האזור כולו למירוץ חימוש מסוכן, גם הסכמי השלום הללו הם דבר חיובי ועצום לכשעצמו, אבל הם לא בהכרח מהלך ימני שניתן בגינו לצבוע את הליכוד בצבעי ימין.

לגנץ לא נותרה ברירה

אם ננסה לסדר את הלוח באופן אמיתי ונעמיד את כולם בשורה אחת, נבין שנתניהו הוא איש מרכז לכל דבר וענין והוא יותר קרוב מהותית לגנץ ולפיד מאשר לבנט, סמוטריץ' וליברמן. לא ברור באיזו זכות הוא הופך את עצמו לסמן ימני מובהק כל כך. ולכן זה מגוחך עד כאב כשהוא מנהל קמפיין במונחים של ימין ושמאל. איזה ימין אתה בדיוק ומי זה השמאל שאתה מזהיר מפניו?

מישהו צריך לקום ולצעוק את האמת הזאת אחת ולתמיד, להסיר את מסכת השקר הזאת ולומר במילים ברורות: ביבי הוא לא ימין, גנץ, לפיד, בנט וליברמן הם לא שמאל. נקודה.

המערכת הפוליטית בנויה מכן ביבי או לא ביבי וזה הכל. אין שום צידוק בעולם לכך שביבי ישרטט מפה ויקבע שהוא הימין, כל מי שהולך איתו הוא ימין, וכל מי שלא – מיד הופך לשמאל. זה די מלחיץ לחשוב על כך שנתניהו מכנה את ליברמן ובנט ככאלה ש"חוברים לשמאל" ואנחנו לא מתפוצצים מצחוק. אם אנחנו לא מגחכים על כך, זה אומר משהו עלינו ועל השקר שהתרגלנו לצרוך.

Miriam Alster/FLASH90

ועד כמה התרגלנו לצרוך את השקר הזה? יעידו על כך הסקרים שפורסמו בשבוע האחרון. למעלה מחצי מאזרחי מדינת ישראל סבורים שנתניהו אשם בגרירת ישראל לבחירות למרות שהוא מנסה לטפול זאת על גנץ, רוב מוחץ של המשיבים לסקרים אמרו שנתניהו לא מטפל נכון במשבר הקורונה והם מודאגים ממצבם הכלכלי, אבל יחד עם זאת ממשיכה מפלגת הליכוד לשמור על מספר המנדטים שלה. חישוב גס של המספרים הכלליים מלמד שיש אחוז לא מבוטל של אזרחים שאמנם מביעים ביקורת על נתניהו אבל ממשיכים להצביע לו בכל זאת, וזה רק בגלל האווירה שהוא מצליח לייצר כשהוא מצייר מפה של ימין ושמאל ומשכנע את כולם איפה הטובים נמצאים ואיפה הרעים.

כך הגיעה ישראל למצבה הנוכחי, למצב ההזוי שבו מפלגת הליכוד שהפרה ראשונה את ההסכם הקואליציוני בכך שלא העבירה תקציב דו שנתי, מצליחה לגרום לגנץ להתאבד פוליטית כדי לא להיות מוצא להורג פוליטית. הגוש שזוכה לשם גוש השמאל למרות שכבר אין לו שום קשר לשמאל, לא מצליח לבנות את עצמו מול כח התעמולה האדיר שמפעילה המפלגה שקוראת לעצמה ימין וגם לה אין סיבה להתהדר בתואר הזה.

רק התעמולה הזאת היא זו שיצרה את המצב בו לגנץ אין ברירה אלא לקבל החלטה האם לבחור בגרוע או בגרוע יותר. כשגנץ הושיט השבוע את אצבעו לכפתור ההפעלה של המהלך הבלתי הפיך והצביע בעד פיזור הכנסת, הוא חרץ את גורלו מתוך הבנה שאין לו ברירה, השיח שנתניהו יצר כאן בשנים האחרונות סיכל כל אופציה אחרת למציאות פוליטית שנתניהו אינו זה שמוביל אותה וגנץ היה הקרבן התורן שלה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן