הם הביטו זה בזה והחוו קידה קלה איש לרעהו. הביטו בחשד- מה זה בזה. מישבו בתחנת רכבת. ישבו וחיכו. חיכו וישבו. זה שקוע בספרו, וזה- במסמכיו ובכליו.
לבסוף – ההמתנה השתלמה. הרכבת הגיעה. הם עלו על סיפונה. הביטו כה וכה והבינו כי אין מנוס מלשבת זה מול זה. הרופא המלומד והמשכיל כיבד את הרב והתיישב רק לאחר שסיים את התארגנותו. הרב הביט בו, ושתק.
הרופא, שתמיד סבל מרגשי נחיתות קשים מול הרב הבז לו במבטו החודר, ניצל את ההזדמנות הנדירה 'להחכים' את רב העיר: "נו, מה שלומכם רבי?"
שלומי טוב, ברוך השם השיבו הרב קצרות. ולאחר שתיקה קצרה נוספת שאל: ומה מעשיך בימים אלו, הד"ר סרצ'יק? עברו חודשים רבים מאז ראיתי אתכם בפעם האחרונה בבית הכנסת…
הרופא המלומד והמשכיל הסמיק עד לתנוכי אוזניו, אחר התעשת:
רבי, אמנם נראה אני בעיניו כמודרני, אך איש חסד אני, אמר הרופא.
כך? השיבו הרב, מהורהר.
אכן, ענה הרופא, ומעשה שהיה כך היה:
לפני חודש הוזמנתי לבקר את האלמנה החולה בקצה העיר. ואיבחנתי כי היא חייבת ליטול תרופה יקרה של ממש. מתוך התחשבות במצבה- הורדתי עבורה את מחיר התרופה ב 10%!
כך? השיב הרב, גם אני עשיתי כן.
השתומם הרופא ושתק.
כעבור מספר דקות התנער הרופא וניסה לחלץ מהרב מחמאה, שוב.
רבי- אמר הרופא- אמנם אינני יהודי אורתודוכסי, אך איש חסד אני! לפני שבועיים הוזמנתי לבקר את מושקה בעל הקרעטשמע, וכשראיתי את מצבו לא גביתי מאומה עבור הביקור. רק עבור התרופות הנצרכות לרפואתו.
זכית במצווה יקרה וחשובה! ענהו הרב-אך גם אני עשיתי כך.
השתומם הרופא ותהה בליבו: וממתי הרב נעשה רופא המבקר ומטפל בחולים?
כיוון שכך, נאלץ הרופא לספר את מעשה החסד הגדול שלו, נחוש לחלץ מהרב הקשיש מחמאה והכרה בעליונותו.
רבי- אמר הרופא- הסכיתו ושמעו את המעשה מהשבוע האחרון.
הוזמנתי לבקר אצל יענק'ל בוזז'ינסקי, המלמד דרדקי, וכי ידעתם שימיו ספורים?
אכן… גנח הרב מעומק לב, שמוע שמעתי ונצטערתי עד מאוד.
כתפיו של הרופא גבהו קמעא וקולו גבר מעט: ביקרתי אותו רבי, והיות ולמדתי רפואה בברלין, הכרתי תרופה חדשנית לטיפול במחלתו אפילו בשלב כה מתקדם! וכבוד הרב יתקשה להאמין.. אך טיפלתי בו חינם אין כסף! הענקתי לו תרופות יקרות ונדירות, ואפילו מימנתי מכספי עוזר צמוד שיטפל בו במסירות עד שיחלים! וכעת- קולו של הרופא עלה עוד ורעד בהתרגשות- הוא הולך ומבריא! אתמול אף ירד לראשונה ממיטתו מזה ימים רבים! וכי מה תאמרו לזה, רבי?
זכות גדולה זכית, לאט הרב, ואף אני עשיתי כן…
בשלב זה כלו קיציו של הרופא. הוא המתין עד שהרכבת תעבור את הסיבוב הידוע ונעמד, אחז בידית הכסא ורשף: איך אתם עשיתם כן?? איך יכולתם לגמול חסדים כאלו? והלא לא למדתם רפואה כלל!!
חייך הרב וענה: גם אני כן. כששואלים אותי למעשיי – אני מספר בקול גדול על מעשיי הטובים, ורק עליהם…
נזכרתי בסיפור הזה בימים אלו, כאשר כל כלי התקשורת מעלים על נס ומהללים את פועליו המפוארים והצלחותיו הכבירים של יהודי מסויים משועי המדינה שהלך לעולמו בימים אלו- לאחר שזכה באריכות ימים מופלגת ב"ה, ומצניעים הצנע היטב כל בדל עובדה לא נוחה בהקשר אליו. ואף אני מסכים עם דברי השבח שנאמרים עליו, ואכן זכויות רבות (מאוד!) זכה אותו יהודי. אך דבר אחד ברור עלינו לזכור:
יש ב"ה יהודים ישישים לא פחות אשר עדיין חיים איתנו לאוי"ט, הראויים 'קצת יותר' להערכה ולחיקוי…
ואם כבר מעלים על נס אגדות וסיפורים מופלאים מימי הקמת מפעלי הטקסטיל הפורחים בנגב- אפשר גם להיזכר במרביצי תורה, אשר נאבקו קשות באותם ימים על כל ילד יהודי, לבל יאבד חלילה וחס….
ולנסות להשקיע קצת מאמץ: איך אנחנו יכולים ללכת בעקבותיהם?
איך אנחנו יכולים לקדש את שמו יתברך? איך אנחנו יכולים להיות 'נציגים' ו'דיפלומטים בכירים' ו'מדינאים דגולים' ולמשוך את לבבם של הרחוקים מתורה ויראת שמיים?
אז אין לכך תשובה אחת ברורה. העיקר- לשים לב לכך! לחשוב על זה…
וזה הכל ליום זה.
כתיבה וחתימה טובה לכולנו, לכל כלל ישראל. (גם לאלו שעדיין לא זכו לגלוש כאן!)
