לקראת מהלך מדיני? שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, חושף הערב כי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הביע נכונות לאמץ את יוזמת השלום הערבית. "היוזמה כוללת את כל הנושאים של הקשרים בין ישראל למדינות ערב ובתוכן גם פלסטין. אין צורך להציג תיקונים שלה, ואם נסכים כולם כי המסמך הזה מקובל הוא יכול להוות בסיס איתן להמשך המשא ומתן. מה שחשוב היא התפתחות התהליך והצעדים שצריך לקיים כדי להתקדם לכיוון הסדר פלסטיני-ישראלי וערבי-ישראלי", אמר לברוב בסיום פגישתו עם שר החוץ הפלסטיני.
לברוב הוסיף: "יש מקום לאופטימיות במיוחד לאור העובדה שראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו הזכיר במהלך שיחתו עם פוטין את יוזמת השלום הערבית מספר פעמים והבהיר כי היא בסיס מקובל לכולם כדי להמשיך במאמצים. אני לא שמעתי שום דרישה מצד בנימין נתניהו לעשות שינויים ביוזמה הערבית".
בלשכת נתניהו דוחים את דברי לברוב וטוענים כי הנושא כלל לא עלה על הפרק במהלך הפגישה.
אלא שדבריו של לברוב מתאימים מאוד לרוח הנושבת לאחרונה מכיוונו של נתניהו ולאמירות שמשמיעים גורמים מדיניים שונים. ביום ראשון דיווחנו כי בראיון לכלי תקשורת במצרים דיבר א-סיסי בשבח הסכמי השלום שחתמה ארצו עם ישראל לפני 40 שנה ואמר כי "הם הניבו תוצאות טובות, תוצאות כבירות". בהמשך הוסיף הנשיא המצרי כי "הסכם בין ישראל לפלסטינים נמצא בהישג יד".
יצוין כי א-סיסי נחשב לבעל ברית מובהק של ישראל ונתניה, כשרק לפני שבועיים – כשעוד דובר על כניסה של 'המחנה הציוני' לקואליציה – נטען כי הוא עתיד להוביל מהלך שלום אזורי.
בתוך כך, מקורבו של ראש הממשלה ומנהל לשכתו לשעבר, נתן אשל, מדבר מפורשות על כוונותיו של נתניהו לקדם פתרון מדיני ומאשים את השמאל בניסיונות לטרפוד המהלך. "מאז הסכמי אוסלו האומללים, שהביאו עלינו אלפי הרוגים, השמאל חולם על תהליך מדיני ועל הסכמים אזוריים — ולא מצליח להגשים את חלומו. והטרגדיה הגדולה היא, שכאשר יש מי שכן יכול לקדם מהלכים מדיניים ומוכן להרחיק לכת כדי להגשים את חלומו של השמאל — מי שעוצר אותו הוא השמאל", כתב אשל במאמר שהתפרסם ביום שישי האחרון ב'הארץ'.
אשל מוסיף: "כנראה שהשנאה לראש הממשלה שלנו כה עזה, שהשאיפה להפריע לו בניסיונו לפתוח במהלך מדיני גוברת על החלום הגדול, וכך אנו שומעים דמויות בכירות במחנה הציוני מחליפות את הסיסמה "רק לא ביבי" ב"רק לא בוז'י" ולמעשה — ב"רק לא שלום".
רק הימין ורק בנימין נתניהו מסוגלים לקדם את התהליך המדיני, ועובדה זו ידועה לשמאל, אבל המטרה — המלחמה בבנימין נתניהו (ובמשפחתו) — חשובה לו יותר".
עוד כותב אשל: כדי להוביל את המהלך צריך הליכוד לצרף אליו, בנוסף למחנה הציוני, מפלגה ימנית. לצערנו, נפתלי בנט, שנישא על כתפי הימין הקיצוני, אינו מוכן לשתף פעולה עם המהלך הזה, ולעזרתנו באו חברי הכנסת של ישראל ביתנו והצטרפו לקואליציה, בעיקר כדי לקדם את רעיון שתי המדינות כחלק מפתרון שיהיה מורכב מהכרה במדינה היהודית והבטחת ביטחונה, ומסיום הסכסוך עם העולם הערבי".
"וכאן הגענו לשברו של החלום, לטרגדיה. מחנה השלום — בליווי התזמורת התקשורתית, שמורכבת מפוליטיקאים בעלי אינטרסים אישיים, וכאלה שזה שנים לא בוחלים בשום דרך כדי לנסות ולהפיל את נתניהו — הוא זה שנלחם במי שמנסים להגשים את חלומו, בסגנון תמות נפשי עם פלשתים.
אם מחנה השמאל לא יכיר בגודל השעה ולא יצטרף לקואליציה, ההיסטוריה לא תשכח ולא תסלח", מסיים אשל את המאמר.
