סיפורה של העיר הסורית חלב, יהיה כנראה סיפורה של סוריה ועיראק ומדינות נוספות שבהן לנשיא הרוסי פוטין יהיה רצון ועניין להתערב. עד 20 ינואר 2017, כל זה יהיה רק חצי אחד של הסיפור. כניסת טראמפ לכהונתו כנשיא ארה״ב, תהווה כנראה את החצי השני.
כשהחליט פוטין שחלב תיפול בידי אסד (ואיראן וחיזבאללה) הוא לא חסך מאמצים ופצצות, כדי שכל מורד וכל אזרח חף מפשע בעיר חלב יבין זאת מידי יום. הפצצות השטיח של המטוסים הרוסיים ואלפי החיילים של צבא אסד, כשלצידם המיליציה השיעית שהקימה איראן ומחבלי החיזבאללה, לא הותירו למורדים ולאזרחים כל סיכוי. הקרבות לא תמו לפני שבוצעו הזוועות בתושבי העיר.
ואז, ברגע אחד, הובהר שוב מיהו בעל הבית האמיתי בסוריה. פוטין הרים את שרביטו וציווה על כל הלוחמים והמחבלים בחלב לנצור את האש ולאפשר לתושבים לעזוב את העיר שבה חיו הם ואבותיהם. תם פרק בהיסטוריה החלבית וגרוש חלב יצא לדרך בפיקוח רוסי ובביצוע שיעי- סורי.
הקרב הבא על אידליב יהיה קצר יותר ככל הנראה. כולם, ובעיקר המורדים והתושבים שבעיר, מבינים כי מרגע שהרוסים מחליטים להפציץ את העיר על תושביה, אפילו האו״ם ( שהינו ארגון ״חכם על קטנים ו/או חלשים״ ), לא יכול לעצור אותם. מועצת הביטחון פשוט בכיס שלהם.
פוטין שאג, אסד לא יירא, אלא רק יירה עוד, ביחד עם האיראנים ושליחיהם.
מי שממקד את מבטו במה שמתרחש בסוריה בלבד ואינו מזהה את המגמה הנגזרת מכך לגבי מדינות וזירות אחרות במזרח התיכון, מפספס את העתיד. אחרי ה 20 בינואר, העתיד יתקרב אלינו. שני המנהיגים של שתי המעצמות הצבאיות הגדולות בעולם, לא יוותרו על ההזדמנות שנפלה בידיהם: עיצוב מחדש של המדינות והגבולות באזור השסוע המייצר כל כך הרבה נפט אך גם כל כך הרבה צרות לעולם.
מודל סייקס – פיקו, שחילק את האזור לפני 100 שנה בשלהי מלחמת העולם הראשונה , מעשה ידי המעצמות של אז, בריטניה וצרפת, הוא זה שיעמוד לנגד עיניהם של פוטין וטראמפ. פרס נובל עבור פוטין יהווה תחליף הולם לתביעות אפשריות בהאג, ועבור טראמפ, זו תהיה ההזדמנות להוכיח שיש חיים ( כלומר יש נובל… ) אחרי אובאמה.
כאן מדינת ישראל נכנסת לתמונה ובעיקר הקברניטים. חשוב, בעצם קריטי, שלא נשאיר את הזירה לשני המנהיגים. טבעם של מנהיגי מעצמות שיבתרו את המזרח התיכון עם גרזן גדול, עבה וכבד. מדינת ישראל קטנת הממדים, עלולה ליפול בין השבבים של מדינות ענקיות בשטח והאוכלוסין שסביבנו. לכן מול פוטין וטראמפ, חייבים לעמוד על המשמר.
ישראל נותרה יציבה ואף שגשגה בשש שנות ״האביב הערבי״ שהיו סביבנו וטרם הסתיימו. אנו רק בסופה של ההתחלה, ושני המנהיגים של המעצמות עשויים לנסות ולקפוץ אל התחלת הסוף באמצעות הפעלת כוחם. חלוקה שתקפח אותנו רק בגלל שאנו קטנים ולא מעורבים ביצירת הבלאגן במזה״ת הערבי אך גם לא בהרגעתו, עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים למדינה.
כבר עתה קריטי כי נבהיר לשניים את האינטרסים שלנו, בשטחי ארץ ישראל בכלל ובאיו״ש בפרט. זו העת להגביר את הערנות ולחזק את הידידות מול שני המנהיגים, זה שכבר כאן וזה שייכנס לתמונה בחודש הבא. בכל בלגאן יש גם הזדמנויות, חשוב שננצל אותן לביצור עתידנו באזור עד לטראמפיקו- פוטיניקו הבא.
לאיראן וגרורותיה בסוריה ובאזור נבהיר חזור והבהר, לא נאפשר לכם לנצל את המטריה הרוסית שקבלתם בסוריה כדי לבנות יכולות פגיעה משופרות בישראל. אנחנו אולי לא במשחק של הגדולים בעולם, אך אנו מאד בזה של הגדולים באזור. והגודל לא קובע כאן!
מאמרו של ח"כ אבי דיכטר, יו"ר וועדת חוץ וביטחון של הכנסת.
