האוירה החגיגית בעקבות הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה לא מצליחה לרומם מעט את הדכדוך האופף את הקהילה היהודית הדועכת במדינה.
"שלושה יהודים וגבאי הגיעו ביום שישי האחרון בשעות הצהריים לבית הכנסת הגדול ביותר באיסטנבול, נווה שלום. לאחר הערכת מצב קצרה החליטו שלא ניתן לפתוח את המקום לתפילות השבת כי אין מניין. "פעם היה לנו מניין אפילו בימי חול", סיפר האחראי על בית הכנסת, שחשש מפרסום שמו. "בשבתות היו תמיד 30–40 יהודים טורקים שהיו מגיעים להתפלל ואליהם היו מצטרפים ישראלים שבאו לבלות בעיר, היה פה שמח ומרגש. אבל היום זה מוזיאון", הוסיף בעצב", מתאר כתב 'הארץ', יניב קובוביץ', שביקר במקום.
קובוביץ ראיין שורה של חברי קהילה שהעידו בפניו על "העשור השחור" אותו היא חווה לאחר שנים ארוכות של שגשוג ויציבות. חברי הקהילה, שהעדיפו להתראיין בשמות בדויים מפחד השלטונות, מדברים בפירוש על האנטישמיות שהחלה להרים ראש בקרב אזרחי המדינה.
"אנחנו לא פוחדים באופן מיוחד מהטרור של דאעש והכורדים, הוא מופנה כלפי כל האזרחים הטורקים. הבעיה היא עם השכן שלנו מלמעלה, עם הילדים של השכנים שגדלנו אתם באותה השכונה, והיום הם ניזונים מהסתה פרועה ומגלים כלפינו וכלפי הילדים שלנו אנטישמיות ושנאה. הבעיה שלנו היא בבית הספר, במועדונים, ובסופר, לא במלחמה מול דאעש", אומר אחד מהם. ואילו חברו מוסיף: "צריך לזכור שההסכם הוא לא ביני לבין השכן שלי, ולא בין הילד שלי לחבורת צעירים שעלולים לתקוף אותו במועדון או בבית הספר".
יצוין כי לפני מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה כ–150 אלף בני אדם. מספר זה קטן בכמחצית אחרי המלחמה, אז היגרו רבים לאירופה ולארצות הברית. בעשור האחרון, מאז עלייתה לשלטון של מפלגת "הצדק והפיתוח" האיסלאמית בראשות נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, הצטמצמה הקהילה מ–19,500 בני אדם בשנת 2005, לכ–17 אלף בשנה שעברה. לפי הערכות של גורמים שונים בקהילה, בין אלף לאלפיים יהודים נוספים עזבו מאז.
אחד מחברי הקהילה הפנה אצבע מאשימה לנשיא ארדואן. "ההנהגה מתעלמת מהסתה פרועה נגד יהודים במדינה ומאפשרת אותה, גם אם ארדואן עצמו לא עשה זאת בגלוי. תמיד אסור היה להסתובב עם סממנים חיצוניים של יהדות בטורקיה, אבל העדפנו להתעלם כי התפרנסנו יפה. יהודי לא הולך עם כיפה אף פעם, רק הרב הראשי הולך עם כובע, כי מכירים אותו, הוא סמל. יהודים הולכים לבית הכנסת ורק כשהם נכנסים לתפילה הם שמים את הכיפה. בעבר זה היה מתוך הבנה שאנחנו במדינה מוסלמית ואין סיבה ליצור מצב לא נוח או לפתוח פתח לשאלות, היום זה כבר מהפחד שתתוקף".
עוד בנושא:
כשמדברים על ההסתה מביאים חברי הקהילה דוגמאות רבות לפוליטיקאים בכירים, אנשי תרבות ועוד שהשמיעו וכתבו אמירות אנטישמיות מובהקות כלפי היהודים.
"יש הוראה ברורה לאנשי הקהילה לא להתראיין ולא לדבר, כי זה עדין מאוד, כל מלה יכולה להתפרש כאן לא נכון. ומבחינת היהודים שחיים כאן, יכולות להיות לזה השלכות חמורות. גם ראש הקהילה יהיה זהיר ביותר בנוגע לביקורת על ארדואן ועל המצב בטורקיה. יש לו אחריות לשלומם של אנשי הקהילה. מדובר במשימה לא פשוטה בימים האלה, תבינו אותנו", הם אומרים.
ומה בנוגע לעליה לארץ? אחד המרואיינים משיב: "היום אני בן 54. הייתי רוצה, עד גיל 60, לעלות לישראל. אבל כל עוד ארגיש שאני יכול לנהל את החיים שלי בטורקיה – אשאר. לפחות בשלב הזה אנחנו מצליחים לשמור על שגרה ולהתפרנס, למרות הכל. אבל הילדים שלי זה משהו אחר לגמרי. לדעתי, לילדים שלי אין היום מה לחפש בטורקיה, אני גם לא יכול להיות ערב לביטחונם".
אחרים הסבירו את הבעיתיות שבצעד כזה: "יש תפיסה שהיהודים בתפוצות עשירים ויכולים יום אחד פשוט למכור את הרכוש שלהם ולהוציא את המזוודות עם הכסף מתחת למיטה, לבוא לישראל ולחיות בעושר. אבל מקור הסיפורים האלה הוא קודם כל באנטישמיות בחו"ל. הם תפסו אפילו בישראל. המשפחה שלי בישראל כל הזמן אומרת לי 'תבוא, אתה תהיה מלך', אבל זה רחוק מהאמת. הקהילה היהודית בטורקיה מתפרנסת, חלק טוב יותר וחלק פחות, אבל לרוב היהודים פה אין הון שיכול להבטיח להם עתיד טוב יותר בישראל. אנשים לא יגידו את זה בפה מלא, אבל שיקולים של כסף מחזיקים רבים מהם בטורקיה".
בנוסף, "היום רוב הצעירים רוצים להגיע לקנדה, או לבחון את האפשרות לקבל דרכון ספרדי ולחיות באירופה. הצעירים שלנו יודעים שגם בישראל לא קל מבחינה כלכלית, וזה נושא שחשוב להם מאוד. הם ציונים וישראל חשובה להם, אבל אם הם כבר נאלצים לעזוב את המדינה שגדלו בה כל חייהם, הם רוצים גם להבטיח את ביטחונם הכלכלי".
עוד בנושא:
