מרבית היהודים העדיפו לנקום בצורר הנאצי על ידי הקמת משפחה ובניית העם היהודי מחדש, אך היו גם שהעדיפו לנקום על ידי הרג כמה שיותר גרמנים • סיפורם של "הנוקמים"

לבושים במדי הצבא הבריטי, התארגנה בקרב חיילי החטיבה השנייה של הבריגדה היהודית קבוצה שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". המטרה: להרוג כמה שיותר גרמנים נאציים. האמצעי: רעל בכמות אדירה. הכישלון: ככל הידוע, אף נאצי לא נהרג. מדוע?

מרבית היהודים נקמו בצורר הנאצי על ידי עשיית פעולות המנוגדות למטרתו של היטלר ימ"ש. הוא ביקש להשמיד את העם הנבחר, אך היהודים מיהרו להשתקם עם סיום מלחמת העולם השנייה, הקימו משפחות לתפארת והביאו להמשך הדורות ולתפארת העם היהודי. אך היו גם שביקשו לראות דם. נקמה פיזית. היו אלו "הנוקמים".

יוסף הרמץ, היה ממנהיגי הקבוצה הקיצונית ביותר. הם שמו להם למטרה להביא להרג המוני של נאצים בעזרת הרעלה המונית. כיום, בגיל 91 הוא יושב בביתו בתל אביב ואומר בשבוע האחרון בראיון לסוכנות הידיעות AP כי הוא אינו מתחרט על דבר שעשה, למעט על שנכשל וככל הידוע לא הצליח להרוג אף נאצי.

התכנית הראשונית הייתה נועזת. ביוזמתו של אבא קובנר, הרעיון היה להרעיל את אספקת המים לנירנברג מה שעלול היה לגרום למותם של מאות אלפים. עם זאת, היו הסתייגויות רבות לכך גם בקרב "הנוקמים" עצמם. חלקם חשבו כי הרג של גרמנים חפים מפשע יפגע בתמיכה הבינלאומית בהקמתה של מדינת ישראל. כך או כך, כשקובנר הפליג לאירופה עם הרעל, הוא עורר חשד אצל הרשויות הבריטיות ונאלץ לזרוק מעבר לסיפון בטרם נעצר.

לאחר המכה שספגה התכנית, הם עברו לאופציה שנייה, מבצע מוגבל יותר שכוון נגד הנאצים הגרועים ביותר. תחת מעטה חשאיות מצאו חברי הקבוצה עבודה במאפיה שסיפקה לחם למחנה השבויים "סטאלג 13" בלנגוואסר, שליד נירנברג. הם המתינו להזדמנות שלהם לפגוע באלפי אנשי אס-אס שהוחזקו על ידי האמריקנים. באמצעות רעל שרכשו מאחד ממכריו של קובנר, שלושה מחברי הקבוצה העבירו שעתיים שלמות בטבילת 3,000 כיכרות לחם ברעל וחילקו אותם לארבעה חלקים. המטרה הייתה להרוג 12 אלף אנשי אס-אס.

תפקידו של הרמץ היה לפקח על חלוקת הלחמים בחוץ. על פי חלק מהדיווחים, תכניתם נחלה הצלחה חלקית כאשר על פי חלק מהעדויות, מתוך 12,000 הנאצים שאכלו את הלחם המורעל, 4,300 חלו, אלף נוספים מתו במקום, אלף נאצים נוספים לקו בשיתוק מוחלט ומאות נוספים התייסרו בבתי החולים עד למותם במהלך אותה שנה. אך כאמור, מדובר רק בחלק קטן מהעדויות. מרבית החוקרים סבורים כי איש מהנאצים ימ"ש לא מת כתוצאה מניסיון ההרעלה.

על פי מסמכים מסווגים של המודיעין האמריקני שחקר את המקרה, אשר פורסמו רק בשבוע האחרון, כמות הרעל הייתה צריכה להביא למספר עצום של הרוגים. בתזכיר אחד מ-1947, שסווג כ"חשאי", החוקרים כתבו כי הם מצאו במאפיה "שלושה בקבוקים חמים ריקים ושק יוטה שהכיל ארבעה בקבוקים מלאים במים חמים". בחינה שלהם "העלתה כי הם הכילו די רעל מעורב עם די דבק ומים כדי להרוג כ-60 אלף איש".

דוח חשאי אחר אמר כי כימאי שנקרא לסייע לחקירה קבע כי "היו שם עשרה ק"ג של רעל טהור, שהיו מעורבבים עם מים ועם דבק". חקירות מעבדה מצאו רעל בכל חלקי כיכרות הלחם וציינו כי רופאים סיפרו שאנשי האס-אס הראו תסמינים "הדומים לכולרה שכללו הקאות, שלשולים ועקצוצים בעור". הדוח הוסיף כי כמות הרעל בכיכר הייתה 0.2 גרם – בטווח שברוב המקרים יהיה קטלני.

מדוע נכשלו הנוקמים? עד היום לא ברור איך הרעל לא הצליח להרוג נאצים. התיאוריה משערת כי חברי הקבוצה שנחפזו לפעול פיזרו בצורה דלילה מדי את הרעל. אחרת אומרת כי האסירים הנאצים חשו מיד כי משהו לא כשורה עם הלחם ולכן איש לא אכל מספיק ממנו כדי למות.

בעקבות הכישלון, התפרקה החבורה. חלקם חזרו לארץ ישראל וחלקם נשארו על אדמת אירופה הספוגה בדם יהודי והמשיכו במאמציהם להרוג עוד ועוד נאצים. בחלק מהמקרים הצליחו להרוג, במקרים אחרים נכשלו. גם היום, שבעים שנה לאחר ניסיון ההרעלה ההמוני, אלו מהם שעדיין נותרו בחיים עדיין משוכנעים: היה אסור לנו לשתוק. היינו חייבים לנסות ולנקום.