המלחמה הסינית באלף אנשי הקהילה היהודית העתיקה בעיר קאיפנג

אחרי שסגר מקדשים בודהיסטים בטיבט וקרע צלבי כנסייה במזרח סין, הנשיא שי ג'ינפינג מכוון את מאבקו בדת ובהשפעה זרה ביריבה חדשה ומפתיעה: קהילה קטנה של יהודים המתגוררים בעיר קאיפנג.

תיאור שהתפרסם בניו יורק טיימס מעלה תמונה עגומה. בתי הכנסת, אשר בעבר היו מלאים באדם, ריקים עכשיו. השלטים והתצוגות, שהוצבו ברחבי העיר וחגגו מאות שנים של תרבות יהודית — נעלמו. באר עתיקה, שריד אחרון מבית כנסת שנהרס מזמן, נקברה לאחרונה תחת בטון ואדמה.

כמה מאות תושבים שימרו בעשורים האחרונים את המורשת היהודית של העיר קאיפנג באמצעות שיעורים, שירותים לקהילה ותוכניות לבנות מחדש את בית הכנסת העתיק כמוזיאון. חלק מהתושבים אפילו היגרו לישראל. במשך שנים, הרשויות הגיבו בסובלנות לפעילות הזו, ואף ראו בקשר היהודי מגנט לתיירים והשקעות. אבל מאז שנה שעברה, הרשויות החלו להציב מכשולים לפעולות שנועדו להחיות את הקהילה היהודית בעיר.

בסין העכשווית, אפילו הקהילות הדתיות הקטנות ביותר עלולות לעורר את חשדה של המפלגה הקומוניסטית. הממשלה סגרה ארגונים שסייעו לקהילה, אסרה על התושבים להתאסף כדי לחגוג את ליל הסדר וחגים יהודיים אחרים, והסירה את השלטים והסימנים שהצביעו על עברה היהודי של העיר. "המדיניות כולה מאוד נוקשה עכשיו", אמר גו יאן, 35, מדריך תיירים. "סין מאוד רגישה בנוגע לפעילויות והתערבויות זרות".

רק כ–1,000 תושבים טוענים כי הם צאצאי היהודים בעיר — טיפה קטנה בסין, המונה 1.35 מיליארד תושבים, או בקאיפנג, המונה ארבעה מיליון וחצי תושבים. ורק כ–200 מהם עסקו באופן יומיומי בפולחן יהודי. לאף אחד מחוץ לממשלה לא ברור לגמרי מדוע מקבץ קטנטן זה של מאמינים נתפש כאיום. בשנה שעברה, דרשה ממשלתו של שי שקהילות דתיות וארגונים זרים יפוקחו באופן הדוק יותר.

היהדות אינה אחת מחמש הדתות המאושרות בסין, בהן בודהיזם, נצרות קתולית, איסלאם, נצרות פרוטסטנטית וטאואיזם, והיהודים המתגוררים בעיר אומרים כי האכיפה הנוקשה אינה נובעת מאנטישמיות, שגילויה בסין נדירים. "זה פחד מדת, לא מיהודים", אמר איש עסקים מקאיפנג.

דוברת שגרירות ישראל בבייג'ין, אפרת פרי, אמרה שהשגרירות "שמעה על ההתפתחויות בקאיפנג רק לאחרונה, ומתכננת לבדוק את העניין כדי להבין יותר לעומק את העובדות". משפחות רבות בקאיפנג מתכוונות להיאבק על שימור המורשת והזהות היהודית שלהן. חלק קישטו את חלונות בתיהם בפמוטי שבת, תמונות של סביהם, ציורים של בית הכנסת ההרוס ומפות של ישראל.

מהיכן הגיעו היהודים לסין?

הדעות לגבי זמן הגעתם של יהודים לסין חלוקות. יש אומרים שהיו שם עוד קודם חורבן בית ראשון, בהיותם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים; אחרים טוענים שהגיעו במאה הראשונה לספירה או במאה השלישית, לאחר גירוש יהודי פרס. אולם ללא ספק, לכל המאוחר הגיעו היהודים לסין במאה השביעית או השמינית, כאשר הגיעו ראשוני היהודים מהודו השכנה, ובמקביל מאירופה, במסגרת מסעות הסוחרים בדרך המשי.

אליהו בירנבוים, כותב במאמר שפירסם כי בין הקהילות הייחודיות והמבודדות ביותר מכל קהילה יהודית אחרת בעולם, אשר ריתקו יהודים וחוקרים כאחד, נמצאת קהילת קאיפנג, עיר הבירה לשעבר של שושלת סונג. הקהילה הצליחה לשרוד קרוב לאלף שנה בתנאי ניתוק כמעט מוחלטים משאר העולם היהודי, עד שהתבוללה בסביבתה לפני כ-150 שנה. מקורה של הקהילה במאה ה-11, ביהודים שהגיעו מהודו ופרס.

הקהילה בקאיפנג מנתה בעבר אלפי יהודים בשל הסובלנות והפתיחות ששררו בסין כלפי היהודים. חבריה עסקו בהצלחה בתחומים שונים: במסחר, באומנויות, בשירות הממשלתי ובצבא. יהודי קאיפנג אימצו חלק מהתרבות הסינית, אולם שמרו על אחדותם כקהילה עד לעת החדשה. בית הכנסת של הקהילה, שילוב ייחודיי של ארכיטקטורה סינית ומסורת יהודית, היה אחד האתרים המרשימים ביותר בעיר. הרב האחרון של קהילת קאיפנג נפטר בשנת 1867.

תקופת תור הזהב של יהודי קאיפנג היתה בימי הביניים. יהודי קאיפנג במאות ה15-16 חיפשו קווי דמיון בין הקונפוציאניות ליהדות, ככל הנראה בכדי להוכיח כי היהודים יכולים למצוא בקלות מכנה משותף עם האמונה המקומית ולהשתלב. לצורך כך, הכינו מלומדים יהודים טקסטים שחרתו על אבנים המציגים את המשותף. הקהילה היהודית הציבה את האבנים עם הכתובות בבית הכנסת ובמקומות אחרים בשנים 1489, 1512, 1663, ו-1679. האבן הקדומה ביותר, משנת 1489, מציגה את אברהם כמייסד הדת היהודית וכמתנגד חריף לעבודת אלילים: "הם לא עשו פסלים, לא החניפו לרוחות ולשדים ולא האמינו במנהגי האמונות הטפלות. ואשר לעשיית פסלים ודמויות וציור צורות וצבעים, אלא הם דברי שווא ונוהגי ריק".

אולם במשך השנים, התקשו יהודי קאיפנג לשמור על יהדותם בשלמות. הם שכחו כיצד לקרוא בתורה בעברית, וכתבו ספר תורה בסינית (ספר תורה שכזה מצוי גם באוספי המוזיאון הבריטי). כחלק מן ההסתגלות לחקלאות המקומית, החלו גם לאפות חלות של שבת מקמח אורז…..

באגרת מרגשת משנת תר"ס (1800), פונים בני הקהילה הספרדית בשנחאי לבני הקהילה היהודית בקאיפנג, קובלים על מצבם הרוחני של המכותבים ומציעים את עזרתם: "אחינו אנשי גאולתנו, שמענו שנחרב בית הכנסת שלכם ולא יש לכם רב ומלמד ללמד אתכם תורת אלוקים ודרך הישר בעבודת ה'… וכעת שכחתם הכל עד אשר מכרתם ספרי תורה אשר נשארו אצלכם ומקרוב זמן ראינו פה עירנו שנגאי אצל אנשים אשר לא מישראל המה ספרי תורה אשר קנו מכם קודם שלושה או ארבעה חודשים, ושמענו שאתם רוצים למכור ספרי תורה מאשר נמצאו אצלכם בשביל שאין ביניכם מי שיודע שיקרא בהם…

נשבר ליבנו בקרבנו ויגון ואנחה מלא ליבנו בשומענו זאת השמועה הרעה… אשר שכחתם את תורת ה' אשר לימדו אתכם אבותיכם ואת עבודת ה' שכחתם ושבת ומועדים והמילה עזבתם. על כן נתעוררנו לעזרתכם וביקשנו לשלוח לכם מלאכים מבני עמנו לראות מה זה ועל זה… ואנחנו משתוקקים לעזור אתכם ככל אשר יעלה בידנו למען תשובו על דרך אבותיכם ואבותינו… ואם אתם צריכים הוצאות לבניין בית הכנסת שלכם, אנחנו נשתדל לקבץ ולשלוח לכם מעות… ואם אתם צריכים מלמד ללמד אתכם תורה וחוקים גם כן נשתדל ככל כוחותינו לשלוח לכם, ואם ייטב בעינכם שתבואו לפה עירנו שנגאי ותשבו פה אנחנו נעזור אתכם וניתן לכם עסק ותעשו משא ומתן גדול… ותלכו בדרך אבותיכם ואבותינו אשר הלכו בה… ועל כן ספרי התורה אשר נשארו אצלכם לא תמכרו אותם…".

מצב היהדות בקהילה כיום:

­מיכאל פרוינד, יו"ר ארגון "שבי ישראל", מספר כי בתחילת המאה ה-20 שלחו "קול קורא" ליהדות העולם. "זהו מסמך מרגש מאוד שבו כתבו על כך שאין להם בית כנסת, ושאיש אינו יכול להבין את העברית של התפילות או לקרוא בתורה. הם ביקשו מיהודי התפוצות שיעזרו להם ללמוד עברית ויהדות, אבל רק קהילת שנגחאי נענתה לאתגר. שני שליחים שהגיעו לעיר העבירו גיור את צאצאי הקהילה, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 יהודי קאיפנג נשכחו".

לפני מספר שנים קרא פרוינד את סיפורה של הקהילה. "מאוד כאב לי שבעצם האנשים האלה פנו לעולם היהודי וביקשו שיצילו אותם, שיעזרו להם. זה כאילו פספסנו את ההזדמנות", הוא אומר בראיון למעריב. פרוינד פגש סטודנט סיני שלמד בישראל וסיפר לו שהוא אחד מצאצאי קהילת קאיפנג. דרכו הוא התחבר לקהילה, וב-2005 נסע לראשונה לעיר. "פגשתי קבוצה של כ-80 איש שהתחילו להתכנס פעם בשבוע בימי שישי בערב כדי לציין את השבת וללמוד משהו על יהדות ועל ישראל", הוא מספר בהתרגשות. "ראיתי, במיוחד בקרב הצעירים, שיש התעוררות'. הם היו צמאים לדעת יותר על העולם היהודי ועל ישראל".

פרוינד החל להביא לישראל קבוצות קטנות של צעירות וצעירים מקהילת קאיפנג, אשר עברו בארץ גיור באישור משרד הפנים. "הם למדו עברית ויהדות במדרשה בבת עין, ובתוך שנה ספגו המון חומר. הם אימצו חיי תורה ומצוות לכל דבר", אומר פרוינד. "אני ואשתי לקחנו שתיים מהבנות שהגיעו לארץ לאכול סושי במסעדה בירושלים, בטרם עברו את הגיור. הן סיפרו לנו שמעולם לא טעמו את המאכל הזה. המלצרית הגישה את הצלחות ולפתע הן התחילו להתווכח בסינית. שאלתי לפשר הדבר והתברר שהן לא הצליחו להסכים ביניהן איזו ברכה יש לומר".