לפני שמונה חודשים, הלב של כולנו עצר מלכת. ידיעות האימה אודות הטרגדיה הבלתי נתפסת שהתרחשה בהר מירון, הפכו לאיומות מרגע לרגע. לילה שלם היטלטלנו בבעתה, בין צעקות לדמעות, בין שמועות לפרפורי לב. בבוקר ספר העם היהודי את ארבעים וחמשת קורבנותיו. ארבעים וחמישה קדושים וטהורים שנקטפו בליל המקודש של ל"ג בעומר, למרגלותיו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
באותו לילה נמהר, הפכה משפחת גולדברג מהעיר מביתר-עילית למיותמת, לנצח. הידיעה האנושה הכתה בה ללא רחמים. אבי המשפחה, העוגן החזק שלה ומי שדמותו הפלאית ליוותה את כל אחד מבני המשפחה בכל רגע ורגע – איננו. הרה"ח ר' אלעזר מרדכי גולדברג ז"ל נרמס באותו ליל בלהות בסמטת המוות שבהר מירון. ואיננו, כי לקח אותו האלוקים. עשו זאת כעת והצילו נפשות. לחצו כאן>>>
שמונה חודשים ארוכים ומיוסרים חלפו מאז. בתחילה האסון עדיין זעזע כל לב, אבל מדרך הבריות לשכוח את אסונות העבר מפני חדשות המחר. ובעוד שאצל רבבות אלפי ישראל 'אסון מירון' נתפס כזיכרון כואב, אצל משפחת גולדברג המתמודדת והמיותמת מדובר בחיי שגרה צורבים וקשים. כשהדמות האבהית והדומיננטית נעלמה – אין מי שיחזק ויעודד ויהווה משען תומך לאלמנה וליתומים הצעירים.
כעת, שמונה חודשים אחרי האסון הנורא והמזעזע, הופיעה השמחה בשערי המשפחה – בן זכר נולד לר' אלעזר מרדכי, מזל טוב. האלמנה תחי' ילדה את בנה החמישי. הילד היתום לא יזכה אמנם לראות את אביו, הוא רק יראה את תמונתו וישמע את היותו איש אשכולות מיוחד. נדמה כי שמחה ועצב משמשים בערבוביה. שמחה, על הבן שנולד. ועצב, על היותו יתום שאין לו אבא דואג ומפרנס.
תנסו שנייה לדמיין את חייו של הילד היתום הזה שרק עכשיו נולד. תנסו שנייה להיכנס לראש של האלמנה הצעירה שמביטה בבנה הקטן שנולד ועיניה מתמלאות בדמעות, יחד קטן שנולד לעולם כה סבוך, אין לו אבא, אין לו משענת, אין לו גב תומך, פשוט אין, נורא ואיום.
כעת זה הרגע שכולנו, כל אחד שהזדעזע מאסון הר מירון, צריך לפתוח את ליבו וכיסיו ולהירתם למען היתום והאלמנה הצעירה. כעת זה הרגע שלנו אסור להתעלם – אסור להחריש. זה הרגע שאנו מחוייבים לעזור לאלמנה וליתומים להמשיך לשרוד את החיים הכה קשים, זה הרגע שאנו מחוייבים לסייע ליתום שרק עכשיו נולד ואין לו מאומה. עשו זאת כעת והצילו נפשות. לחצו כאן>>>
אני לא מאמיו למראה עני