בשנה הרביעית נקראו הפירות, "נטע רבעי" וצריכין פדיון. כיצד פודה אותן, תולשן לאחר שנגמרו כל צרכן, ונוטל מטבע כסף או פירות של היתר שוות פרוטה, ואומר: בזה אני פודה פירות נטעי רבעי. ונוטל המטבע או הפירות ושוחקן וזורקן בנהר, ואין מברכין בחוץ לארץ על הפדיון. (קיצור שולחן ערוך)
העיקר חסר פה…
בעיקרון אמור הפירות להיעלות לירושלים לאכלה שמה, כמו שצוני הבורא, ולצערינו ולבושתינו ולחרפתינו, אנחנו מתרגלים שנה שנה למציאות הכואבת ואין אנו בכלל רוצים להרגיש החסרון, אלא מביעים 'התרגשות' עילאי על זכות לקיים המצוה באופן כזה, שבעצם כל כולו צער לשכינה הק', ונחשב בספר הזוהר הק' ועוד כל רגע שאין בית המקדש חילול ה' נורא ואיום