ח"כ ישראל אייכלר, הפועל רבות מזה שנים למען שיפור העליה לאתרא קדישא מירון, נשא דברים היום (שני) בדיון האבל המיוחד במליאת הכנסת, וקרא להמתין עם החקירה עד לסיום ימי השבעה.
לפניכם הנאום המלא:
עם ישראל כולו יושב עכשיו שבעה. לא רק בני המשפחות, לא רק שבע מאות וחמישים יתומים, אלמנות, אחים ואחיות שכולים, אלא העם כולו. השבוע הוא שבוע שבו כולנו יושבים שבעה.
לב מי יוכל לתאר את עוצמת השבר, את הכאב הנוראי. בעיצומו של היום הנשגב ל"ג בעומר במקום הקדוש בציון הרשב"י, "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו". איך נהרגו בחטף 45 הרוגי אסון מירון תשפ"א, איך הפכו עשרות משפחות לשכולות.
אין דרך קלה למות בה, אבל החנק, הדריסה תחת רגלי ההמון, היא הנוראה שבהם. הלילות עוברים עלינו בדמיון זעקת הנהרגים דקות אחדות לפני שפרחה נשמתם. הם ביקשו מעט אוויר, עוד טיפה של חמצן שתאפשר להם להישאר בעולם הזה. אט אט קולם נחלש, עד שנדם לנצח.
פעם אחת נמעך זקן אחד בבית המקדש בערב פסח, ונקרא לדורות פסח מעוכים. ל"ג בעומר תשפ"א ייזכר על שם המעוכים והנחנקים.
בשחר ההיסטוריה מתו שני בני אהרן דווקא ביום שמחת הקמת המשכן נאמר: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד". דווקא ביום הגדול, במקום הקדוש, נגזרה הגזרה, ואין לנו רשות לערער אחריה. וידום אהרן.
האמונה היהודית גדולה מכל אירוע. היא זו שנתנה לנו כוח לעמוד בכל המצבים. שמעתי את הרב אלחדד אביהם של שני האחים שנהרגו באסון, שהוא מבקש מהקדוש ברוך הוא, לקחתי לי את שני הילדים, אל תיקח לי את האמונה. וברוך השם שהוא נתן לנו את הכוח להמשיך באמונתו.
דיבורים עוצמתיים כאלו נשמעו מכל האבלים. שמענו כולם בהתרגשות את דבריו של הילד חיות, אחיו השכול של ידידיה זכרונו לברכה, שהוא ואביו נפצעו באירוע. הוא דיבר על האמונה שהחזיקה אותו בדקות הקשות שחשב שהוא עומד למות, ועל האמונה הגדולה שמחזיקה אותו עכשיו באבל הגדול על אחיו.
בתחילת הלילה הנוראי שמעתי את הדיווחים יחד עם כל עם ישראל ונחרדתי. עקבתי אחרי העדכונים בלב רועד, והרגשתי את השבר ההולך ומתפתח לממדים מבהילים, והופך לאסון כלל ישראלי. לא שיערתי שבבעוד כמה שעות אשמע שהאסון היכה גם את משפחתי.
לפנות בוקר צלצלה אליי גיסתי שתחי', שבעלה, הרב חנוך סלוד זכרונו לברכה, בן 52 מאשדוד, לא חזר הביתה, ולא יצר שום קשר. אחד מחבריו הקרובים שהיה איתו במירון, סיפר שהם נפרדו ממש דקות ספורות לפני האסון.
מי יכול לתאר את רגעי האימה, הספק, החשש, הערבוב המוחלט של רגשות אנושיים שאין ביכולת בן אדם לעכל. התחלנו לחפש אותו בבתי החולים, אך לשווא. עוד בית חולים השיב בשלילה. עוד מוקדן אמר: מצטער אדוני, אבל אצלנו לא מופיע חנוך סולד" והשחר עלה, והלב החשיך. הרגשנו איך הפכנו ממאזינים בדאגה לכאב הישראלי, למשפחה שכולה. משפחה שהילד הקטן שלה הוא יתום לפני בר מצווה.
רק למחרת בסוף שעות הבוקר המאוחרות זיהו אותו באבו כביר. הרב סלוד שיצא מהבית להתפלל אצל רשב"י, שב הביתה לקבורה לפני שבת. ליווינו אותו לקבורה באשדוד ממש לפני כניסת השבת.
יחד עם כל בית ישראל אני משתתף בצערם ויגונם של כל המשפחות האבלות ושל משפחת גיסי, האלמנה הצעירה, בניה בנותיה היתומים אחייני היקרים, שאיבדו את אביהם בהלם פתאומי ובחטף.
אני רוצה לציין את הפעילות המאומצת של כוחות ההצלה השונים, שעבדו במסירות נפש כדי להציל נפשות. ולאחר מכן, עשו הכול כדי לשמור על כבוד המת וכבוד המשפחות. ראינו את כל האחדות של אזרחי ישראל שפעלו יחד לסייע למשפחות ולפצועים. הם היו יהודים וערבים, דרוזים ובדואים, חרדים וחילונים, אנשי הצלה, רופאים ושוטרים, אזרחים מכל רחבי הארץ, שיצאו מביתם לתרומת דם, לחלוקת מזון ושתיה, לפתיחת הבית לרווחה כדי להתאושש ולהתארח. בהסעה למי שצריך, ובשיחות עידוד וחיבוק.
אחרי שנסיים את ימי השבעה נעסוק בהפקת הלקחים אשר עליהם אנו מתריעים כבר שנים רבות. עכשיו זה לא הזמן. עכשיו נתפלל לרפואת הפצועים, ולישועת ישראל "ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" אמן.
