מרתקת ורבת אנפין הייתה דמותו של הרב ישראל שלום יוסף פרידמן זצוק"ל, שזכה בערוב ימיו לכינוי "האדמו"ר מפאשקאן", על אף שהוא עצמו לא החזיק מעצמו אדמו"ר. ציוני היה בדעותיו וסוציאליסט בהשקפותיו. נפטר לפני ימים מספר, בתאריך ה' אייר, יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הראשון במאי למניינם, חג הפועלים.
הרב ישראל נולד בעיירה בוהוש שבחבל מולדובה ברומניה לרב יצחק, בן רבי משה יהודה לייב מפאשקאן ולאמו, בת רבי מנחם מנדל מבוהוש. שני הוריו היו צאצאים לאדמו"ר הזקן, רבי יצחק מייסד חסידות בוהוש, נכדו הבכור של הסבא קדישא רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. החל ללמוד תורה כבר בגיל שלוש, ולאחר מכן גם ש"ס ופוסקים. אימו נפטרה עליו בגיל 9, אולם כשהיה בן שש עשרה נתקרב מאוד לאביה, רבי מנחם מנדל האדמו"ר השלישי של חסידות בוהוש, החל ללמוד איתו והיה לחסיד שלו.
כבר בצעירותו, הפך לסוציאליסט בדעותיו. מעניין לציין כי רבים מגדולי ישראל בדור הקודם, והידוע מביניהם הוא הרה"ק מאשלג, מחבר פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש, היו בעלי דעות סוציאליסטיות בראותם בכך את התגשמות הציווי של "ואהבת לרעך כמוך", במובן הכי פשוט של המילה. לחלוק כל דבר השייך לך עם חבירך, וזהו הרעיון הבסיסי בתנועה הקיבוצית שפרחה בשנים ההם גם כאן בארץ ישראל.
מסופר עליו שנהג לקרב את צעירי התנועה שרחקו מן הדת לדרך ישראל סבא, אך גם הושפע מן התנועה והיה לציוני נלהב. במהלך המלחמה עבר עם משפחת סבו לבוקרשט שם אף השתתף בפעילות ציונית מחתרתית בהנהגת המנהיג הציוני-דתי ר' ישראל לבנון, שהיה בעלה של בת דודתו. שם גם פגש את זוגתו לעתיד ציפורה, ביתו של האדמו"ר מויז'ניץ, בעל האמרי חיים זצוק"ל, שהצטרפה אליו לתוכניתו לעלות ארצה.
לאחר שעלו ארצה, היו בין מייסדי קיבוץ השומר הצעיר רשפים בעמק בית שאן, בו חיו כ-18 שנה. על אף אופיו החילוני של הקיבוץ, דבק הזוג בהסתר בקיום מצוות והמשיך להתפלל וללמוד תורה. בעקבות מחלת חותנו האדמו"ר מויז'ניץ, עברה אשתו לבני ברק עם ילדיהם במטרה לסעוד את אביה. לאחר ששהתה בבני ברק חצי שנה החליטה להצטרף לקיבוץ הדתי סעד. בהמשך יצאה המשפחה לשליחות בצרפת, ושבה לאחר מלחמת יום הכיפורים לקיבוץ סעד.
בתמונה הראשונה: האדמו"רים מויז'ניץ בהלוויה. בתמונה השנייה: האדמו"ר מבאיאן בניחום אבלים
לפני כמעט שני עשורים עזב יחד עם אשתו, הרבנית שתחי' את סעד ועבר להתגורר בשכונת גילה בירושלים. שם החל ללמד חסידות וגמרא במכינה הקדם צבאית שהקים בשכונה בנו הושע, וביתו הפך למעין חצר־לא־חצר משפחתית שבה לא באים החסידים אל רבם, אלא יותר כקיבוץ בו כולם חברים. בהמשך החל ללמד גם בישיבת ההסדר החברתית בנתיבות שהקים בנו שמוליק ועמד בראשה יחד עם הרב דוד אסולין. בה לימד חסידות וגמרא ברוח החסידות, תוך שילוב רקע חברתי והיסטורי מקיף.
בתקופה זו החל לערוך טישים בימי הפטירה של אבותיו וזקניו, אדמו"רי פשקאן ורוז'ין, ולבש בהם לבוש חסידי, שטריימל רוז'ינאי גבוה או 'קולפיק', בניגוד לימי החול ולמנהגו הרגיל ללכת כשכיפה סרוגה לראשו. טישים אלו היו פתוחים לקהל הרחב ומשנה לשנה הגיעו אליהם יותר ויותר צעירים מהחברה החרדית־חסידית ובעיקר צעירים דתיים־לאומיים שנפגשו דרכו עם החסידות בכלל ועם זו הרוז'ינאית בפרט. הוא היה עובר בין כל אחד ואחד מעשרות ואף מאות האנשים שבאו לטיש ומברך אותם לשלום, מתעניין לשמם ולמקומם ולמעשיהם, גם כשהיה אחר שנתו התשעים והדבר לקח זמן רב.
ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, שהיה מגיע רבות למקום, סיפר: "הוא היה סוציאליסט-ציוני-חסידי, הוא נהג לערוך את הטיש החסידי, ארוחת שבת וחג, וציין את היארצייטים של אבותיו אדמו"רי פשקאן ורוז'ין, גם בביתו וגם לאחר שנתפרסם והחלו להגיע יותר אנשים פה באולם בחוץ. הוא הקפיד רק בבית או בטישים ללבוש לבוש חסידי – אבל בימי חול, הוא קיבוצניק, הלך עם כיפה סרוגה צריך להיות כמו כולם. בטישים היה שר את שירי החסידות ואומר דבר תורה".
צפו: "ניגון הרבי" במהלך עריכת השולחן. מתוך הערוץ של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי
הרב משה הגר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, סיפר: "כשהרב ישראל ואשתו עזבו את אורח החיים החרדי ועברו לקיבוץ, אבא שלי, שהיה בן דוד של ציפורה אשתו, ניסה במשך שנים לשכנע אותם לחזור. האידיאולוגיה שדחפה אותם אז הייתה של צדק חברתי וסוציאליזם, שקסם לרבים מהעולם החרדי. למרות שבפועל הם אף פעם לא נטשו את דרך התורה וגם שם שמרו על כל מה שצריך, חרף מגוריהם בקיבוץ".
"הוא היה תלמיד חכם עצום, גם כשעבד ברפת. פעם חיפשתי מקור על אמורא מסוים, אבא שלי אמר: תשאל את 'סוקו' – שהיה הכינוי המשפחתי שלו", מתאר הרב הגר. על התקופה שהחל מחדש לערוך טישים חסידיים הוא מבקש להדגיש כי "זה לא היה מהפך, אלא שינוי הדרגתי. דבר שמאפיין את כל הדור, של חזרה למסורת. למעשה הוא אף פעם לא נטש, הוא המשיך ללמוד ולכתוב. הוא הוציא ספר חשוב על מחלוקת בית הלל ובית שמאי".
עריכת השולחן של אדמו"ר "חסידי-ציוני"
הרב דוד דודקביץ, רב היישוב יצהר, שהחזיק בשנים האחרונות קשר אישי עם הרב, מספר כי "אין אף אדמו"ר בעולם שמסתובב בשבת בטיש בין האנשים להגיד להם 'לחיים' ולא הם באים אליו, כולל ילדים וצעירים. הוא היה מוכן כל הזמן לעשות תהליכים צעירים מאוד, של התקדמות והתחדשות אצל עצמו. הוא היה מתחדש בלי הרף, וגם בגיל שלו היה כל הזמן קשוב להתחדשויות רוחניות. מצד אחד מאוד נטוע בשורשים של הדורות הקודמים, ומצד שני כל כך פנוי להתחדשות הרוחנית והלאומית ולגשר ביניהם. ערוך ומזומן – מה הוא עוד יכול להועיל לצרכים של כלל ישראל בדור הזה".
אלחנן ניר, שהיה אחד מתלמידיו תיאר כיצד נראה היה הראשונה שפגש אותו. "הוא התעניין במקורות משפחתי, הדגיש את החשיבות של מקורות המשפחה וחיבר אותי לדורות הקודמים. הוא גילה לי שהסיפור לא מתחיל מהאדם עצמו, אלא יש לו מקורות יניקה, יש לו התחלה רחוקה וכדאי לדעת עליה, להקשיב לה. והחיבור הזה יצר אצלו חיבורי עדות בלתי מצויים, ממזרח וממערב. ומקורות היניקה האלו נתנו לו גם בערוב ימיו כוח. גם כשכבר היה חלש, כשהתלבש בלבושי אבותיו – היה ניכר עד כמה הוא מקבל מהדורות כולם כוח להמשיך את הסוד הלאה".
"פעם הצעתי לו לשבת איתו ולכתוב את תורותיו ואמר בחיוך: "ברוז'ין לא היו כותבים. היום כולם כותבים, אבל צריך לראות. העיקר הוא המפגש פנים בפנים, מבט העין, הרמיזה, ואת זה אי אפשר לכתוב. והחשובים בעיניו היו "בני העלייה" – מעט תלמידים ונכדים שבהם השקיע את כל כוחו ובהם ראה את טעם חייו. מעודי לא ראיתי תופעה כזאת של נכדים שאינם עוזבים את סבם, שלומדים איתו וממנו בכל רגע, ששואבים ממנו את דרך ה"קול דממה דקה" של שתיקה פנימית שמתוכה נושבת הרוח של "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
"לאחר יום ההולדת השמונים ושש שלו אמר לי: "אני נכנס לשנת השמונים ושבע ויש לי הרגשה שאני מספיק מעט מדי. והעיקר הוא להפנים שהגענו לפה בשליחות א־לוהית ושהכוח איננו שלנו ולהפנים את מושג הביטול של המגיד. וזה נותן כוח. ולדאוג לכל יהודי. לחיות ממש בתודעה של 'לבלתי ידח ממנו נידח'". וכמה פעמים דיבר על כך שהוא חש שתפקידו הוא להביא את החסידות של זקניו לציבור הישראלי".
ניר מתאר את עריכת השולחנות. "לאחר ה"לחיים" היה מדבר באטיות על הצדיק שלכבודו התכנסו, משלב בכך הקשרים היסטוריים, מצטט מאבותיו ומתורתו וחוזר ומדבר על האחריות לכל יהודי ועל ציונות, על תודעה חברתית ועל חיים במאופקות ובתודעת קדושה וביטול. והיה שר את ניגוני רוז'ין, ולאחר מכן ריקודי־מעגל איטיים ומדויקים. והכול בפשטות מעוררת השתאות, ביראת שמים עמוקה ובתודעה יומיומית של ראיית כל אחד כחלק מהנשמה הכללית שנקראת עם ישראל".
האדמו"ר מפאשקאן, למרות שהיו אצלו רבים מבני הציונות הדתית, לא הגדיר עצמו כשייך למזרחי. להיפך. דעותיו, כמי שחי בקיבוץ והיה בעל השקפה סוציאליסטית, נטועות היו במרכז המפה השמאלית בישראל. ראשי מפלגת העבודה היו עולים אליו כפעם לפעם. בעיקר מנהיגי המפלגה הוותיקים. בנו ממשיך דרכו, הרב הושע, הגדיר את עצמו כ"חסידי – ציוני". הגדרה נאה גם לאביו.
הצצה: הירושות של צדיקי הדורות זצוק"ל
הוא החזיק בביתו עשרות חפצי ירושה נדירים מגדולי ישראל זצוק"ל, בהם כלי כסף מאדמו"רי בית רוז'ין, כמו גם גביע עתיק המיוחס למרן הסבא קדישא מרוז'ין. גם החנוכייה של הרה"ק רבי פנחס מקוריץ נמצאית ברשותו, והוא משאיל אותה מידי שנה לאדמו"ר מויז'ניץ המדליק בה את הנרות מול קהל החסידים.
בין החפצים, ניתן למצוא את השטריימל של מרן הסבא קדישא מרוז'ין. כידוע, אדמו"רי בית רוז'ין נוהגים להלביש שטריימל עם כיפה מוגבהת, מעין שפיץ מעל השערות. בתמונה, נראה האדמו"ר מפאשקאן מראה את השטריימל לשאר בשרו, האדמו"ר משאץ ויז'ניץ שליט"א, שגם הוא, כמו שאר אדמו"רי בית ויז'ניץ, נכדים של הס"ק מרוז'ין.
היו לו עוד חפצי ירושות רבים. כמו גביע רוז'ינאי עתיק יומין ירושה מאבותיו הקדושים, וקופסת הטבק של הס"ק מרוז'ין, אשר בסרטון המצורף למעלה, ניתן לראות אותו דופק איתו על השולחן בזמן שניגן חרישית את הניגון אותו היו מנגנים אדמו"רי בית רוז'ין של הדור הקודם.
אך החפצים שהוציאו בעת עריכת השולחן, היו רק מעט מזעיר מכמות הירושות בשווי עצום, הן כספי והן ערכי, שהחזיק ברשותו. את מרביתם היו מוציאים מהכספות בהם הוחזקו במהלך השנה בביתו, רק בעת עריכת הסדר בלילה הראשון של חג הפסח.
"אני מודה לקב"ה שבערוב ימי הגעתי לישיבה"
תהפוכות רבות עבר בחייו. הוא אף התייחס לכך ביום הולדתו ה-89. "בכל יום הולדת צריך לעשות את החשבון הנפש – באיזו מידה אנחנו בשנה שעברה קיימנו את התפקיד הזה. הרבה פעמים הנשמה, כשהיא נכנסת, שוקעת בחומר, היא שוכחת למעשה את המטרה שהיא באה לעולם. לכן אנחנו שרים את מזמור התהילים הזה במנגינה הזאת, שזו התחלת חשבון הנפש שאנחנו עושים את זה לקראת כל יום הולדת. ופחות או יותר זה מה שצריך לעשות.
"אז ככה אני רוצה רק להוסיף דבר אחד. זכיתי ועברתי הרבה דברים בחיים, כלומר, כל מיני עולמות נקרא לזה ככה, ואני מודה לקב"ה שבערוב ימי הגעתי לישיבה". את הדברים אמר בישיבת ההסדר בנתיבות, אשר כנכתב לעיל, הוקמה על ידי בנו ובראשה עמד יחד עם הרב דוד אסולין.
"אני מודה לקב"ה שבערוב ימי הגעתי לישיבה, ולישיבה שלכם, הזאת, ובאמת, יותר ויותר, כל שנה מתווסף העניין מה שסיכמו שם בפלוגתא בין רבי טרפון ורבי עקיבא אם תלמוד גדול או מעשה גדול. מסקנת הגמרא זה שתלמוד גדול כי הוא מביא לידי מעשה. זאת אומרת, בלי מעשה, התלמוד לא מביא שום דבר, ולהפך – הגמרא אומרת שם "הנח להם לישראל, שיהיו שוגגין, ולא מזידין". זאת אומרת, לפחות, אדם שלא יודע, הוא לא אשם בזה. אבל דווקא כשאנחנו לומדים במסגרת, מגיעים למסגרת של לימוד תורה, מאוד חשוב איך לומדים, כלומר איך הוא התלמוד, ולאיזה מעשה הוא מביא".
"אני, שעכשיו אני עוד יום יומיים אהיה בן… רק שנה אחת תפריד משנות התשעים, אני מאוד מודה לקב"ה שנותן [את] הכח. לא שלי, אני מקבל את הכח גם מכם. אני מודה לכם שאתם חלק, ומוכנים להיות איתי וזה דבר גדול, ואני מצפה שככל שיתרבו אנשים כמוכם, ישתנה המצב בארץ, ויש מה לשנות, יש מה לשפר, וזה אחריות שלכם. אני עצמי, מאוד מודה לקב"ה, מאוד אוהב אתכם.
"אני יודע מעט, ועושה עוד פחות, אבל על ידי שאני חש כל רגע שהכוחות אינם שלי, ואני יודע שאיכשהו אני משתדל לקיים איזה תפקיד, אז פשוט הם אחרים לגמרי, נניח בגילי. בדרך כלל בגילי, הימים שיש לי עוד לחיות, שיש לאדם בגילי עוד לחיות, הם, באופן טבעי – מועטים. אבל מי שחי, כלומר הולך בדרך הזאת, וזה אני אומר כבר מניסיון, ולא כדי לדבר לעצמי, אתם בכלל לא יכולים לחוש את זה בגיל הזה.
"כשאני הפנמתי שנולדתי בשליחות אלוקית ושהכוחות אינם שלי, ואין לי שום, תאמינו לי – לא רבתי אף פעם, לא היה מדוע, היו במשך החיים שחייתי, אנשים שמשום מה רצו לריב איתי, אבל היה לי כלל אבותי, שכדי לריב צריך שניים. לא נצרכתי בכלל להתאפק. אז כשאני עכשיו אני לא יודע איך להודות לכם, על הבצוותא. וכן, דבר אחרון, העובדה שאני יודע שהשליחות שלי עומדת להיגמר, אז פשוט אני חושב כמה נספיק יותר, וכמה נקשור, וזהו. ואלף תודות לכם".
//www.jdn.co.il/breakingnews/830711
//www.jdn.co.il/gallery/830844
כל הכבוד למערכת, וליעקב אבוביץ'!
איזו כתבה מקיפה, עשירה, מעניינת ומרתקת!
מרתקק
הכתבה יפה מאד, אך התואר האדמו"ר מפאשקאן וכ"ש זקן אדמור"י רוז'ין למי שבילה את כל ימיו בקיבוץ של השומר הצעיר, מגוחך ומחפיר