ארבעים שנה למהפך של בגין: האם הימין שולט בישראל?

"אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה-21", אמר מנחם בגין, ויישם. פעמים רבות ניסה להתמודד מול מפא"י, הגלגול הקודם של מפלגת העבודה, ונכשל. הוא המשיך "לשרת את העם באופוזיציה", כלשונו, אך המשיך לשאוף לראשות הממשלה. "מאופוזיציה ראשית לראשות הממשלה".

בגין היה משקיע מאמצים עצומים בכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות רבות, ונשא עשרות אם לא מאות נאומים פומביים. עם השנים גדלה התמיכה בראשות הגופים הפוליטיים שבהם עמד לצד רצון להחליף את השלטון. תמיכה מיוחדת קנה בגין בערי הפיתוח ובקרב עדות אשר הרגישו מרוחקות או מקופחות על ידי "השלטון האליטיסטי", לעומת בגין אשר היה "דובר השכבות החלשות" ובהזדמנויות רבות שטח תוכניות לצמצום העוני.

במשך השנים חברו אוכלוסיות של אנשי המעברות ומשפחותיהם, שהצטברו אצלם בהדרגה תחושות ריחוק תרבותי וקיפוח כלכלי, אל הגרעין של הרוויזיוניסטים ויוצאי המחתרת, אשר היו מוקצים ממרכזי העשייה הציונית עוד משנות ה-30, קיבלו התייחסות של "פורשים", ומורשת לחימתם לא זכתה להתייחסות.

בגין הביא לפניהם תפיסת עולם שבמרכזה לא עמד בהכרח ה"ישראלי" שדמותו מתבססת על ה"צבר", איש היישוב "הוותיק", איש קיבוץ, בעל תרבות אירופית, אלא דווקא "היהודי", על עדותיו ומסורותיו הישנות, שכולן לגיטימיות. בגין הפנה את האשמה בפער החברתי-עדתי אל תנועת העבודה והציג אלטרנטיבה שלטונית בעלת תפיסת עולם שונה.

ב-17 במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית, שבהן ניצח בגין, בראש מפלגת ימין, לראשונה בתולדות המדינה, במה שכונה "המהפך". בבחירות זכה הליכוד ל-43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" שחברה לליכוד), המערך השני זכה ל-32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין ל-15 מנדטים. בכל ערי הפיתוח, בלי יוצא מן הכלל, גרף הליכוד את רוב הקולות. יריבו של בגין במאבק על קולות המצביעים היה שמעון פרס, אשר הייתה לו זו הפעם הראשונה שבה התמודד על תפקיד ראש הממשלה. בגין הזמינו לשמש סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה הצעה זו.

במהלך השנים, עוד בחייו של מנחם בגין, נשמעו תלונות רבות נגדו בגין החלטתו להנציח את שלטון הפקידים מהצד השמאלי של המפה בישראל. ארז תדמור, אחד ממיסדי תנועת "אם תרצו", חיבר לאחרונה ספר בשם מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?, בו הציף מחדש את הנושא. פרק מתוך הספר התפרסם באתר מידה. בקטעים הבאים נצטט מעט מתוך התזה שהוא מציג.

לדבריו, מאות אלפי בוחרי הליכוד ציפו שמנחם בגין ישנה את פניה של מדינת ישראל: ממדינה ריכוזית ומתוכננת, שבה שלטו בכל היבט של חיי האזרח נציגיה של האליטה הלבנה, הפרוטקציוניסטית והמתנשאת, למדינה שבה יכוֹנו שוק חופשי ושוויון הזדמנויות לכל. ממדינת אחוס"לים (אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי) שבה אם לא היית חלק מהממסד המפא"יניקי לא היה לך סיכוי לקבל נתח אמיתי מהעוגה, למדינה יהודית השייכת, מחבקת ומאמצת אל לבה את עם ישראל על כל גווניו.

הכול נראה מבטיח בליל ה-17 במאי 1977. כל עם ישראל צפה בעיניים פעורות בחיים יבין, שפתח את שידורי ערב הבחירות במשפט האלמותי: "גבירותיי ורבותיי, מהפך!". בימים שאחרי המהפך היו אנשי השמאל הבכירים במערך הפקידות והממשלה משוכנעים שהכול נגמר. הם ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מצוות הלשכה, וכתבו את מכתבי ההתפטרות שלהם. הם הבינו את מה שמבין כל מי שמעט שכל בקודקודו: חילופי שלטון מחייבים חילופי גברי גם בדרג הפקידותי הגבוה. ניצחון בבחירות הוא חסר ערך אם לא מגיע אחריו שינוי במדיניות, ושינוי במדיניות אפשרי רק אם צמרת השירות הציבורי פועלת ברוח המדיניות החדשה.

עשרה שרים ו-65 חברי כנסת אינם יכולים להוביל מדיניות חדשה בעצמם. הם חייבים למנות אנשים שרוצים ויכולים להוביל את המדיניות החדשה – והאנשים היחידים שרוצים ויכולים להוביל מדיניות חדשה כזו הם אלה המסכימים עם המדיניות ומעוניינים ביישומה. פקידי השמאל שישבו בעמדות המפתח מיום הקמת המדינה הבינו את כלל הברזל של הביורוקרטיה: מי ששולט במינויים, בפקידות הגבוהה ובמגזר הציבורי שולט במדינה. כך הם שלטו במדינה לאורך כל השנים, ומשמעות המהפך הייתה ברורה לחלוטין מבחינתם: חילופים נרחבים של בכירי המשרדים הממשלתיים, מערכת המשפט והחינוך והחברות הממשלתיות.

מכתבי הפיטורים כבר היו מונחים על השולחנות, אך בגין טרף את הקלפים. בראיונות לתקשורת לאחר המהפך, פנה בגין לעובדי השירות הציבורי והבטיח: "באנו לשרת, לא לרשת". לדברי מזכיר ממשלתו אריה נאור, בספרו 'בגין בשלטון', היה בגין נחוש לבצע מספר מזערי של שינויים פרסונליים. ואכן, בגין החליף רק שלושה בעלי תפקידים מרכזיים: את מנהל לשכתו, את מנכ"ל משרדו ואת מזכיר הממשלה.

"אנשי המערך נדהמו ממיעוט המינויים בממשל החדש. הם שיערו שאויבה של מפא"י ימהר לטהר את דרג הממשל", כותב אבי שילון בביוגרפיה של בגין שחיבר. זמן קצר לאחר המהפך, התקשר השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ, איש אמונה של גולדה מאיר, והציע לבגין את התפטרותו על מנת שבגין יוכל למנות מועמד התואם את מדיניות הממשלה הנכנסת. "לא בא בחשבון!", השיב בגין. "אתה עושה עבודה מצוינת בוושינגטון, ואין לעזוב את המערכה".

מדיניות דומה נקט בגין גם כשביקש לצרף את סיעת ד"ש לקואליציה שניסה להקים. נאור מציין בספרו כי בגין שקל להציע ליועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק את תפקיד שר המשפטים. "בגין היה מוקסם מברק, מכושר הניתוח והאבחנה שלו, ומן הפתרונות שהציע לבעיות שונות, על יסוד דבקות בעקרונות שלטון החוק". בהמשך קבע בגין כהוראת שעה את הנוהג שהפך מאז לעניין של קבע, לפיו היועץ המשפטי לממשלה משתתף בישיבות הממשלה. מהלך זה סלל את הדרך למהפכת המשפטיזציה ולאימפריאליזם הייעוצי. בהמשך, בשנת 1978, בחר בגין למנות את יצחק זמיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זמיר, כפי שנראה בהמשך, הוא אחד האחראים המרכזיים לגזל סמכויות הממשלה והכנסת, והעברתן לידי יועצים ושופטים בלתי נבחרים, בין היתר באמצעות מניפולציות וסילופים שלא זכו למענה מובהק מצד ממשלות הליכוד הראשונות.

האמת היא שאיתן לבני, שמואל כץ ועמיתיהם לצמרת הליכוד ותנועת חרות שביקרו את בגין על מיעוט המינויים לא היו צריכים להיות מופתעים. הכתובת הייתה על הקיר. מנחם בגין הכריז מראש, עוד הרבה לפני בחירתו לראשות הממשלה, כי אין בכוונתו למשול ולבצע מהלך אמיתי לחילופי שלטון. במאמר שהתפרסם כבר בשנת 1950 בביטאון תנועת חרות, האשימה התנועה את ממשלת מפא"י בפוליטיזציה של השירות הציבורי. לכשתגיע לשלטון, התחייב המאמר, לא תנהג בדומה למפא"י, ותשאיר את כל הפקידים בתפקידיהם. זאת מפני שבדמוקרטיה, "ממשלה הולכת וממשלה באה, והפקיד לעולם נשאר". לא רק שבגין הנאיבי התכוון מראש להשאיר לשמאל את המפתחות של המדינה, הוא האמין באמת ובתמים שבכך הוא מגשים עיקרון יסוד דמוקרטי. נראה שבגין לא שמע על העובדה שבארצות-הברית – הדמוקרטיה הגדולה בעולם – כל ממשל חדש מאייש מחדש חלק ניכר מ-4,000 בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי.

מבחן הזמן הוכיח שאיתן לבני ומבקריו הראשונים של בגין ראו את הנולד. ההזדמנות הגדולה ביותר שניתנה לימין להטות את כיוון ההפלגה של הספינה הציונית בוזבזה בידי מנחם בגין. חתירתו ללגיטימיות באמצעות מינויים ואי-מינויים הכשרים בעיני השמאל הובילה לכך שכל החלטה שלא הייתה כשרה בעיני השמאל הוצגה כבלתי לגיטימית. כך נקבע התקדים שהפך כל שינוי מינורי שממשלות ימין מנסות לבצע לצעד בלתי לגיטימי ש"מערער סדרי יסוד דמוקרטיים" וכרוך בתג מחיר פוליטי כבד.

שבועות ספורים אחרי עליית הליכוד לשלטון, התברר לשמאל שהליכוד לא עלה לשלטון. אם נבחרי העם אינם מתכוונים להחליף את שלטון מפא"י, הם לא יזכו לשלוט באמת. בעוד שמפלגת העבודה שוקעת ומתרסקת, התנהלותו של בגין הבהירה לאנשי השמאל שאת העם אי אפשר להחליף, אך בהחלט אפשר להפוך אותו לגורם בלתי רלוונטי. איך בדיוק? פשוט מאוד: ישחקו הנערים לפנינו, ילכו להצביע אחת לכמה שנים, ואחר כך אנחנו כבר נדאג לכך שתוצאות הצבעתם תהפוכנה חסרות חשיבות. בגין היה יכול לנצח את פרס, שמיר היה יכול לנצח את פרס, נתניהו היה יכול לנצח את פרס, שרון את ברק ואת מצנע וכן הלאה וכן הלאה – אחרי הכול, מפלגות הימין נמצאות בשלטון לאורך מרבית הזמן בארבעים השנים האחרונות – אך בפועל, אין הן שולטות במדינה.

האמת והצדק ההיסטורי מחייבים לציין שלזכותו של בגין רשומים גם הישגים אדירים והחלטות חשובות, שמעניקים לו מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית. ההוראה שנתן לאנשי האצ"ל שלא להשיב באש לעבר אנשי ההגנה שהפגיזו את 'אלטלנה' ונחישותו למנוע מלחמת אחים בכל מחיר ראויות להערכה. ראוי להעריך גם את הפעולות הנועזות והמבריקות שהנהיג עם האצ"ל במאבק נגד הבריטים בשנות הארבעים.

בגין ניחן גם ברצון (ובכריזמה) לחבק את בני עדות המזרח אחרי עשרות שנים של ניכור ודיכוי מצד מפא"י. בבחירות 1981, צעק מוטה גור מעל בימת הנואמים בגן סאקר אל הקהל: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות – ונדפוק אתכם". בגין היה האיש שהעניק לציבור שקולו לא נשמע את הקול הנכון ואת התשובה הנכונה.

בגין היה גם האיש שהכריע באומץ בעד תקיפת הכור העיראקי בשנת 1981, פעולה נועזת וחיונית לביטחון ישראל, שבוצעה נגד רצונה של ארצות־הברית. ובכל זאת, כל הזכויות האלו העומדות לצדו של בגין, אינן יכולות לטשטש את המשגה האסטרטגי החמור שביצע, כאשר נמנע מביצוע חילופי שלטון אמיתיים לאחר הניצחון בבחירות 1977.

כל מי שרוצה להבין מדוע ארבעים שנה אחרי המהפך עדיין נראה בית המשפט העליון כמו סניף של מרצ צריך לשוב לבחון אותה החלטה נמהרת של בגין להשאיר את פקידי השמאל בתפקידיהם. מי שרוצה להבין מדוע רשת ב' וגלי צה"ל מאוישים בבעלי כל קשת הדעות שבין העבודה לחד"ש צריך לשוב להחלטתו של בגין להעניק לפקידי השמאל את המפתחות לשירות הציבורי. מי ששואף שישראל תהיה יום אחד מדינה דמוקרטית אמיתית חייב להבין שמנחם בגין, על אף כל הפעולות החיוביות שלו, חולל את האסון הגדול ביותר שפקד את המחנה הלאומי ואת הליכוד. לא לחינם השמאל אוהב כל כך לאהוב אותו – כותב ארז תדמור.