בבית קטן בקצה העיירה היה גר איש זקן, בוקר אחד הוא שומע דפיקות בדלת ביתו, הזמין הזקן את האורח להיכנס פנימה. היה זה בחור צעיר, שהתנשם והתנשף כמי שרץ דרך ארוכה. "חלמתי בלילה חלום", אמר הצעיר, חלום שלא נתן לי מנוח כל הלילה. חלמתי שבקצה הכפר, בבית קטן, גר זקן שיש לו יהלום יקר ערך, ואת היהלום הזה הוא ייתן לי.
והנה הגעתי לכאן לבית הקטן שבקצה הכפר ואני מבקש ממך שתתן לי את היהלום שלך. ניגש הזקן לפינת החדר, פתח קופסת עץ גדולה, הוציא מתוכה יהלום גדול ויקר מאוד ונתן לבחור הצעיר,
"קח אותו", אמר הזקן, "מצאתי אותו לפני שנים, ומאז הוא מונח אצלי, אני רואה שאתה מאוד רוצה אותו".
הצעיר שמח מאוד, לקח את היהלום הגדול ושב לביתו. כל היום הביט ביהלום הענק, אך כשעלה על מיטתו, נדדה שנתו כל הלילה.
למחרת בבוקר, עם זריחת השמש, מיהר לביתו של הזקן, החזיר לזקן את היהלום ואמר לו "אני לא רוצה את היהלום, אני רוצה שתיתן לי את היכולת שלך לתת יהלום כה יקר בקלות כה רבה".
פרשת משפטים אותה נקרא בשבת הקרובה היא הפרשה הראשונה שנאמרת לאחר מתן תורה, היינו מצפים שהתורה תתחיל בתיאור מצוות האמונה באלוקים, אהבת ה', יראת ה' וכו' ולעומת זה אנו רואים שהתורה מתחילה עם מצוות מאוד פשוטות כמו עונשו של הגנב וזכויותיו של העבד, עזרה לזולת, המצווה להלוות כסף לעני ולא ללחוץ עליו להחזיר, כשהחמור של השונא שלך רובץ תחת משאו – אל תתעלם אלא מצווה עליך לעזור לו וכדו', איפה הרוחניות הגדולה איפה ההרגשה שמשהו השתנה לאחר מתן תורה? האם אין המצוות הללו מצוות שכל ילד מבין אותם בהגיון?
אלא שבפרשת משפטים התורה מלמדת אותנו איך שהמבחן האמתי לאמונה בה' מתבטא גם במעשים הפשוטים ביום יום, בזה שאני רואה את חמורו של השונא וליבי ורגשותיי אומרים לי לא לעזור לו ובכל זאת אני עוזר לו אך ורק בגלל הציווי האלוקי, כאשר יושב עני ומחכה לעזרתי וקשה לי להיפרד מכספי שעבדתי עליו כל כך קשה ובכל זאת אני עושה זאת בגלל שהתורה אומרת לי לעשות זאת,
לכן נכתבה פרשת משפטים מיד אחרי מתן תורה כדי לתת לנו להבין שאסור לנו להסתפק בהיותנו רוחניים בבית הכנסת, בעשיית הקידוש בליל שבת, בהנחת התפילין או אפילו בשמירת כל השבת אלא הרוחניות צריכה לבוא לידי ביטוי גם בוויתור לחבר, בעשיית טובה לזולת גם כשקשה לי וגם כשלא יהיו כותרות בעיתונים על הטובה שעשיתי לו או אפילו לעזור לאדם שהוא בהגדרת שונא שלי זה דבר קשה מאוד אבל דווקא בזה מתבטאת הכוונה של מתן תורה, היכולת לתת מעצמיך שווה יותר מכל יהלום יקר וכפי שהגדיר זאת רבי שניאור זלמן בעל התניא בהקשר של נתינה ועזרה לזולת "גשמיות של יהודי היא רוחניות"
