שלמה נעמד, מתמתח: "לא נהיה פזיזי החלטה. הפסדנו אחות. איבדנו ממון רב. הכל נכון. למה שנפסיד גם חיים? סיפור כזה יכול להימשך שנים. בין דיון לדיון תימרטנה לנו הנוצות שלושים פעמים. והיא – לא תבוא. כן תבוא. חרמות. סכסוכים. מי צריך את זה?!"

פרק ראשון
חתונה. תזמורת. ריקודים. מחותנת. ועוד אחת. ומחיצה. מגבעות. וימים על ימי מלך תוסיף.
עומדת בכניסה לאולם ומשחקת עם עצמה משחק הזיכרון. זו הגבוהה יכולה להיות רחלי. אבל כנראה שזו לא היא כי עד כמה שזכור לה עור פניה של רחלי הרבה יותר בהיר. וההיא בכחול זו בטח שולמית. ואיפה נחמה ומרים? 'את בטוח מפסידה במשחק הזה' מגחכת על עצמה בליבה. אגש אל הכלה.
"מזל טוב! מזל טוב" נשיקה מנומסת. יד מקומטת מנענעת יד כלה צעירה. טבעת נישואין טריה ממש.
"אמן! תבורכי! תודה שבאת". מורגלת, ההיא בלבן, בפנים לא מוכרות. הריקודים סוערים סביב.
" אני דודה של החתן, מוישה-דויד!"
מוישה דויד? כאן עצרה הכלה את נענוע הידיים וצעקה לאוזן שמולה, מנסה להתגבר על המוזיקה המקפיצה והרועשת: "לחתן שלי קוראים בן-ציון!".
בן ציון? מבט מבולבל עלה בעיני הדודה המבוגרת עת פרשה מלב המעגל אל קצה האולם.
'לא חשבתי שאזכור את כולם אבל אני באמת לא רואה פה אף פרצוף מוכר'. שולפת מתיק מהודר הזמנה מקופלת. "זו החתונה של משפחות ליכנשטט ולוין?" פנתה בשאלה אל גברת לבושה באלגנטיות. "הו, לא. ממש לא." גרסה ההיא בפה מלא בורקס, "כאן כהנא וישראלי. אבל יש עוד אולם בקומה העליונה, כנראה שם".
שולחנות עירומים צמודי קירות. ערמות כיסאות מתגבהות לתקרה ושקט. אולם ריק. ולב תמה. כמה.
'מה קורה פה, למען ה'?' תהתה הדודה הזקנה בפתחו של האולם העליון.
מבט חוזר בהזמנה. ל' בתשרי, היום. 'ארמונות השמחה', כאן. משפחות ליכנשטט ולוין, לא נראות בשטח.
"אפשר לעזור, סבתא'לה?" קול גברי מתעניין.
ההזמנה מחליפה ידיים. "באתי מאמריקה. ישר מהמטוס. באולם למטה, חתונה של משפחות אחרות. כאן ריק. ואני כבר ממש מבולבלת!"
. "אני חושב שאני מבין. מיד אבדוק. תשתי משהו בינתיים?"
האיש הנחמד מסמן לאמריקאית המגונדרת את הדרך למשרדי ההנהלה ומצביע על כורסא קטנה בגוון יין.
"אין צורך. תודה לך!" מוחה האישה דמעה. מרים האיש כתפיים ונעלם בפתח המשרד.
"אתה מבין, הרב ליכנשטט? היא כאן, הדודה. המומה."
"המומה, אתה אומר?" מהמהם ירחמיאל ליכנשטט אל הפומית. "אני מופתע. הלום. נדהם ונרעש!"
"נגמרו לך המילים הנרדפות, כבוד הרב?" כך מנהל האולם, "האישה מחכה פה וזוית העין מספרת לי שהיא כבר פותחת שערי דמעות…"
הרב ליכנשטט לוחש מספר משפטים קצרים. המנהל נאלם דום. "אני מבין". התעשת. "מה לומר לה?… בסדר… אז ניפגש. שלום!"
השיחה נותקה.
"תשמעי גברת, לא נעים לי. אך החתונה הזו בוטלה לפני שלושה ימים. השידוך התפרק. מעניין שלא הודיעו לך…"
"לא הודיעו לי…" ממלמלת האישה. "למה שיודיעו בעצם?… אלך אל בית המלון." נעמדה הגברת ופניה אל היציאה.
"חושבני שכדאי לך להמתין מעט…" לואט המנהל, "הם בדרך לכאן, בשבילך".
"בדרך?" עצירה. "לכאן?" פסיעה לאחור. "בשבילי?" שקעה בכורסא ובמחשבות והמתינה.

שלושים שנה אחורה.
לב ירושלים. משרדי "האחים ליכנשטט".
שקט מבייש שרר בין החדרים הריקים.
ראשיהם של ארבעת האחים רכונים בדממה מעל ניירת משרדית מאוגדת בקלסר שחור.
חדרה של צילה היה נעול.
ראש מתרומם. "איך לא שמנו לב עד עכשיו?!" כך צביקה, הצעיר שבחבורה.
"היינו עיוורים. זה ברור. נתנו בה אמון שלא הגיעה לה", אגרופו של ירחמיאל, הגדול באחים, דפק על השולחן בתסכול והתיז באויר קופסא של סיכות משרד.
"אתם קולטים מה זה אומר?! נשארנו כמעט בלי כלום! והיא – כבר באמריקה. לך דבר עם פסל החירות!" שוב צביקה. "זו ממש גניבה לאור היום! בואו נתבע אותה!"
"הכל חוקי. חתמנו על החוזים" הצביע יוסף-צבי על שורת חתימות בעט נובע בתחתית העמוד הראשון בקלסר. "הם היו מתוחכמים לחלוטין, היא, בעלה ועורך הדין שלה. אי אפשר אפילו לתבוע אותה בבית משפט".
"בבית משפט אי אפשר. בבית דין אפשר" ירחמיאל, המרא דאתרא של המשרד ושל המשפחה כולה. "נתייעץ עם טוען רבני. הכסף, הנכס והרכוש משותפים לכולנו ואין לה רשות לעשות בו כטוב בעיניה!"
"ריחמה עלינו, האחות הצדקנית." ציניות ממורמרת נדפה מפיו של שלמה, בעודו רוכן אל השטיח העבה ואוסף את הסיכות שהתפזרו. "השאירה לכל אחד מאיתנו כמה גרושים עלובים. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה מצחיק". סיכה. ועוד סיכה. כף יד שמאל עמוסה מלהכיל. תעסוקה טובה להרגיע עצבים. וכעס. וחוסר אמון. ותסכול. ושבר. ואובדן.
"מהם אלפי שקלים לעומת מליונים…?!" יוסף צבי, מצחו בכף ידו.
שלמה נעמד, מתמתח: "לא נהיה פזיזי החלטה. הפסדנו אחות. איבדנו ממון רב. הכל נכון. למה שנפסיד גם חיים? סיפור כזה יכול להימשך שנים. בין דיון לדיון תימרטנה לנו הנוצות שלושים פעמים. והיא – לא תבוא. כן תבוא. חרמות. סכסוכים. מי צריך את זה?!"
"חכם גדול אתה! ממה נתפרנס, אה?? זה כמו להתחיל מאפס!" מתיז צביקה וקם בחמתו, מעיף את הכסא אחורנית.
יוסף צבי מקיש על השולחן באצבעו ומוציא מפיו את המילים באיטיות, כמו עדיין מתלבט: "שלמה צודק. היא עשתה מעשה של אנשים קטנים. מאד קטנים, בלשון המעטה. בואו נהיה אנשים גדולים."
כאן כבר מורגש הביטחון בדבריו: "אנו אמונים על הידיעה הברורה שהכל מגיע מלמעלה. והכל לטובה. בואו ניתן לריבוינו של עוילם לנהל את העיניינים!"
האסיפה התפזרה ברגשות מעורבים. מחד האובדן העצום, ומאידך ההרגשה של הדרך למציאת גדלות האדם.
"ו… זה לא ממש להתחיל מאפס", תפס ירחמיאל את כף ידו של צביקה, כשסיימו ללמוד את החברותא השבועית במוצאי שבת. "נשאר לנו סכום נחמד לחיות איתו ברווח בחודשים הקרובים ועד אז נמצא את עצמיו שוב במעגל העבודה"
"כמה עצוב, כמה כואב. אבל אתה צודק. זה כמו עצם בגרון. צריך לבלוע אותה במאונך"
ומעשה שהיה כך היה:
המשך יבוא בקרוב