מילת פתיחה – סיפור לשבת – חלק ראשון

המורה אמרה שהסידורים של הסבתות הם הכי יקרים, כי סבתא התפללה בהם מלן שנים, ובכתה הרבה לה' שיגדלו לה ילדים צדיקים... אמא, אחרי שסבתא גמרה לגדל אתכם- על מה היה לה לבכות? למה היא המשיכה להתפלל?? מאת: מרים עובדיה.

עשרים וחמש תלמידות לה, למורה צביה. עשרים וחמש בנות עשרה סוערות, מלאות מרץ וחדוות עלומים. עשרים וחמש תלמידות לה, למורה צביה, ועבודותיהן, פרי עמל של שלושה שבועות- נערמו כעת על שולחנה.

 

חודש תמים, מבט לאחור.

משך התקופה האחרונה שקדו בנות הכיתה בנושא "תפילה של ילד". סדרת שיעורים מרתקת, פעילות בונה ודיונים סוערים הגיעו אל קיצם, עת נכנסה המורה צביה אל הכיתה ובפיה בשורה: עבודת סיכום. ואל יהא הדבר קל בעיניכם: משך שבועות אספו הבנות סיפורים, תמונות וציורים מרגשים. ולדמיון, כהרגלו של דמיון- לא היה סוף: אחים ואחיות גויסו למשימה, אחיינים, עדויות מפי אמהות וסבתות, ועוד היד נטויה. וכעת: העבודה! לא היה צורך ביותר מכך. הן חיכו למשימה בכליון עיניים, גאות להוכיח את כישוריהן בכתיבה, בציור ובעיצוב, בתאור, באומר ובשיר.

 

סיפוק. הרבה סיפוק.

המורה צביה אמדה במבט אוהב את ערמת העבודות. כמורה לספרות היו מחשבותיה מלאות צבע, חיות ותחושה. היא ידעה: הן טומנות בחובן אינספור רגעי עמל ומחשבה, יגיעה ושאיפות לקצור הצלחה אמיתית. היא גם ידעה כי ממתינות לה אינסוף שעות קריאה עיונית מעמיקה. אבל ההשקעה משתלמת- היא לא תניח לתלמידותיה לעמול מבלי לקרא את דבריהן ולתת להם את הבמה הראויה. לא היא, ולא בספרות- המקצוע החביב עליה ביותר.

 

בנות כיתה ז' ישבו עתה במקומותיהן. אוירה מתוקה של ציפיה עמדה באויר. הן הביטו בה וחיכו. והמורה צביה לא הכזיבה. "בנות, אמנם את עבודותיכן עוד לא קראתי, אבל כבר עכשיו איני יכולה שלא לחוש את הנחת העולה בי למראיהן". הן חייכו קולקטיבית, מאשרות- מי בניד ראש ומי במבט, כי נכונו לה, אמנם, שעות מרובות של קורת רוח.

 

"הוצאנה ספרים, בנות-" הנושא נחתם. בנות הכיתה התארגנו חפוזות לשיעור ספרות הבא. קמט קל עלה במצחה של מורתן, והן -ספק אם שמו לב אליו. מבטה עלה וירד חליפות. בסקירה ארוכה מנו עיניה את מספר העבודות. ערימה קטנה ובה שש עבודות. ערימה נוספת התגבהה מולה ובה 11 קלסרים, ושקית מעוצבת שהכילה שבע תקיות בצבעי הפסטל.

זהו.

גם מורה לספרות למדה חשבון אי פעם, ובסיכום קצר עלה המנין לעשרים וארבע. "משהי חסרה היום, בנות?" השאלה נשאלה במתינות, והבנות הבינו כי יש דברים בגו. "כן, המורה, חיה הרשלר חסרה"

"אבל היא שלחה את העבודה עם ילדה מה' ".- שסעו כמה בנות את דברי חברותיהן.

רצון עז בער בה, במורה צביה. תשוקה נמרצת לברר את זהות בעליה של העבודה הנעדרת… האמנם, כאן, בכיתה ז'2 יושבת תלמידה אשר נמנעה מהגשת עבודת הסיכום, ולה לא ידוע מכך?

 

מחשבותיה של המורה צביה אינן נותנות דרור לעצמן. שיעור ספרות נוסף יצא אל דרכו, והרהורים טורדניים הורדו לירכתיים. בינתיים.

 

מחוג שחור עשה דרכו אל התריסר. רעהו האיטי עשה דרכו אל הספרה אחת, המציינת את תחילתה של משמרת שניה.

בחדרה של המורה צביה עוד הבליח אורה של מנורת הלילה. לא, היא לא בדקה עבודות. עטה הירוק ריקד במרוצה על פני הדף ללא כיוון ומטרה.

שירה חיימסון.

שי-רה.

חיימ- ס-ון.

ז'2 .

גבוהה. עיניים שחורות. קוקו גלי משתפל בשובבות. 'פוני' ונצנוץ יוקד בעיניים.  חולצת תלבושת תכולה ומגוהצת. חצאית קפלים כחולה, סטנדרטית. קצרה? לא ממש, רגילה… נעליים? לא זכרה פרט חריג בהן. בית יעקב? כ…ן… למה לא, בעצם??

 

שירה חיימסון. ילדה נהדרת, ועבודה נעדרת.

שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ • ילדי כתה א' בתלמוד תורה קמניץ במסיבת סידור בכותל המערבי (2)

 

דלת כלשהי נטרקה בבית ורוח חמה ויבשה חדרה בעד החלון הפתוח. "כל כך מהר הגיע הקיץ". המחשבה, כמה לא מפליא- נאמרה בלחישה, ותמר המופתעת שמה ליבה לכך, אם כי מעט באיחור.

גם הבוקר יצאה שירה את הבית בגבות מכווצות. גם הבוקר עמד המבט ההוא בעיניה. קשה, בלתי מתפשר, וכל כך בטוח ונחרץ.

נאנחה, יוצאת אל מרפסת השרות בחפזה. ידיה פעלו בחוסר מחשבה. מבלי מישים סגרה את התריסים. השמש האירה את העיר ואנשיה, אך התחושה הכללית שלה אמרה קדרות.

שירה.

מה יהיה עם הילדה הזאת.

כל כך נבונה. כל כך נהדרת. כל כך שירה.

זיכרון ילדות ורוד עלה בה. בת בכורה, תלתלים שחורים קשורים בסרט. הלאה. סנדל סגול עם נקודות וגרב לבנה. ממשיכים. ילקוט בוהק… תלבושת מידה 8… אבזם קטיפה וקשת של שבת. איפה, איפה ראתה לאחרונה את התמונה הזאת?

תמר חלפה במסדרון הבית, ונעצרה. התמונה הזאת. מוכרת, הוי, כמה מוכרת עד כאב ממש. צעדה מעט אחורנית, נכנסת אל חדרה של ביתה באלם קול. שירה שלה, כמה אופייני. כותונת מושלכת בערבובית מצעים – אות ועדות לחיפזון בו נזנחו הבוקר, לקול תקתוק שעון ממהר. על השולחן נערמו מחברות מספר, ספר דקדוק ירוק ויומן. תמר השפילה מבט. שוב היומן? כמה פעמים תזכיר לה לקחתו עימה? האמנם היא אכן "מסתדרת" בלעדיו, כפי שהצהירה נחושות באזניה? זכרה היטב את הקפדת המחנכת בעניין. לא, שירה אינה מסתדרת. הכל יעידון בכך.

 

אבזם קטיפה. קשת של שבת.

היא הרימה מבט בוהה אל הקיר מולה, וכמו מאליהן פרצו הדמעות, ניגרות על לחייה אחת לאחת.

התמונה הזאת.

שירה שלה, ילדה בת שבע. תלתלים מבריקים וחיוך מתוק. גומות של חן יהודי טהור. והידיים… חובקות באומץ לב סידור חדש בכריכה כחולה-מוזהבת.

קרבה מעט אל התמונה. אין ספק. הסידור הראשון של שירה. פרקי אצבעות לבנים בלטו על רקע שחור ומרגש. הבטחה אילמת שנגזרה משיר הסיום של המסיבה, שיירי עטיפות ה'טופי' ושקית הממתקים העלו בגרונה מליחות צורבת. כאילו היה אתמול. כאילו הרגע יצאו שתיהן, אם ובת, מן האולם המואר. "איך היה, אמא?" שאלה אז בת השבע במתיקות- "ראית אותי, כשרקדתי? חיפשתי אותך כדי לעשות לך שלום אבל היה חושך ממול…" ואמא הנהנה בחיוך גאה: "בטח שראיתי שירהל'ה שלי! היית השניה מצד ימין, בשורה הראשונה! רקדת יפה כל כך, עשית לי נחת!"

"אבל המורה אמרה שזה לא מה שחשוב-" המשיכה בת השבע ללהג, ועיניה הופכות רציניות פתאום, למולך. ואני, כאמא, תהיתי לרצינות זו מה היא עושה. "מה חשוב באמת?" שאלתי אז שאלת תם, ואת דיקלמת, שירה, את ענית בלי היסוס: "המורה אמרה שהכי חשוב זה הסידור החדש שקבלנו! היא אמרה שסידור יקר זה סידור שכבר אינו חדש, כי הוא נהיה צהוב מרוב שהשתמשו בו… אמא, גם הסידור שלך צהוב?"

ואני ננערתי משרעפי ועניתי לך ש'כן, קצת…' אבל את לא חיכית לתשובה והמשכת במרץ- 'נכון, בטח. המורה אמרה שהסידורים של הסבתות הם הכי יקרים, כי סבתא התפללה בהם מלן שנים, ובכתה הרבה לה' שיגדלו לה ילדים צדיקים… אמא, אחרי שסבתא גמרה לגדל אתכם- על מה היה לה לבכות? למה היא המשיכה להתפלל?"

המשך יבוא אי"ה.

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן