חבית או כוסית? – סיפור לשבת

איש אחד הולך בדרך

בליבו סלים כבדים.

וכמעט כורע ברך,

מעצמתם של הפחדים.

שאלות, מועקות,

אצל הרבי הוא מניח.

אין לי כוח לחכות,

מתי נראה כבר פני משיח?

והדרך ארוכה,

והשלג קור מכה.

אבל זו נוסחה בדוקה,

הן הרבי מנקה.

ותיפופי סוסים, מאין?

עגלת משא וגם עגלון.

"שלום עליכם! לאן? מנין?

יהודי?" הוסט הוילון.

אל הרבי? טוב! חשוב!

עלה מיד ואז נמשיך.

גם אני נוסע שוב,

ועוד רגע כבר מחשיך.

אבל צר לי, אין מקום,

לידי על המושב.

אז תשב קצת בעקום,

בין החביות, עכשיו.

והדרך מזדחלת

והקור ממש מקפיא.

והרוח לא בוחלת,

העצמות להקפיא.

ובחביות? יין!

היהודי מחשב פיתרון.

נפקחות העיניים.

יש לו רעיון!

רבי יהודי,

איש טוב אתה,

בוא נרים לחיים.

נתחמם יחדיו עתה.

ושתו הם אז כוסית,

קטנטנה ומחממת.

והשירה אזי נישאת,

אוירה פה מרוממת.

אל הרבי הם הגיעו,

מחכים יחדיו בחוץ.

ומוחם אזי הוגיעו,

במוסר שפה נחוץ.

קור כלבים, ממש סיגוף,

חביות של יין – מאה.

לא יחממו הגוף,

כמו כוסית  שנגמעה.

ואני, אומר לגדול הדור,

היהודי פתאום מבין,

שלא מספיק עצות לאגור,

צריך לבלוע הטובין!

התורה היא כמו היין,

בחבית אולי נשמרת.

אבל תפקח את העינים,

אם תבלע – אזי בוערת!