התיישבתי ישיבה מזרחית כמו ילד קטן ופתחתי בלהיטות את הארגז. מוציא אותן, אחת אחת, בעדינות, את התמונות היקרות. הנה אבא ואמא בחתונתם. ומי זה התינוק הזה? הפכתי את התמונה וכתב יד דהוי סיפר לי שאני הוא הוא התינוק. והנה טיול משפחתי על חוף הים. ופה חג הסוכות. הי! ממה התמונה רטובה? מה, אני בוכה?!

מרים:

הכל לקחתי איתי מטורקיה, הכל.  כסף. משפחה. רכוש וכמובן זכרונות. הכל? טוב, נכון. כמעט הכל. השארתי שם, בטורקיה את הכובסת הכי טובה בעיר. וגם ארגז עם כל התמונות ששכחתי בסלון. אח! כל כך טובה היתה רבקה. איזו סבלנות היתה לה לשפשף כל בגד שוב ושוב ושוב… כל השכנות היו מוציאות את האף מהתריס כדי להריח את ניחוח הכביסה כמו שרק רבקה יודעת להפיץ. והתמונות? אין עתיד בלי עבר. עצוב, אבל נסתדר בלעדיהן. העיקר שלא השארנו חובות. אתה יודע, בן שלי. אבא שלך תמיד אומר: "כתוב בפרקי אבות: 'דרך רעה שיתרחק ממנה האדם – הלווה ואינו משלם'!"  תזכור את זה. בן שלי ואל תהיה חייב לאף אחד, אפילו לא יום אחד!

נו, אבל שווה וכדאית היא ארץ ישראל שאשאר בשבילה בלי רבקה הכובסת ובלי התמונות. בטח נמצא גם פה בית כנסת שמשה יוכל להיות גבאי. ואם לא נמצא, אז נקים. כי משה הוא גבאי בנשמה ואין משהו שהוא יודע לעשות יותר טוב מלהיות גבאי.

 

יעקב:

"מה נעשה עכשיו חמש שעות?" עברי לא הפסיק להתלונן על ההפסקה שנכפתה עליו. נמל התעופה הבינלאומי איסטנבול אטאטורק ריקד סביבנו במחולות קולניים ורועשים כמו שרק טורקיה יכולה להכיל.

אנשי עסקים אנחנו, עברי דיסמון השותף שלי – יוצא יהדות ארגנטינה- ואנוכי, יעקב רוזיו. נסיעות לחו"ל הן חלק משגרת חיינו וכיוון שהעסקים פרחו, תודה לה', תמיד נסענו במחלקת עסקים ובטיסות ישירות, ללא חניית ביניים.

ישראל-ארה"ב-ישראל, טיסות ארוכות, לפעמים מתישות, אבל זה מה יש. תודה לה' שיש פרנסה. הפעם טסנו, עברי ואני, לאמריקה כדי לסגור עסקה חשובה שבחסדי שמיים הכניסה לכיסנו ממון רב. אלא שהמשא והמתן התארך יומיים מעל המשוער ולא היה לנו מקום בטיסות הישירות שיוצאות היום.

היום יום שלישי בשבוע. בארץ מחכה לי ידיד שהלווה לי סכום כסף הגון להשקעה רווחית במיוחד לפני מספר חודשים. התחייבתי לו שעד מחר, יום רביעי כל הכסף אצלו.

"איני נשאר עוד יממה בניו-יורק הגויית. לווה רשע ולא ישלם!" אמרתי לעברי.

"תשלם ביום חמישי. לא תהיה רשע!" עברי שונא לטוס. ועוד יותר שונא חניות ביניים.

SEATTLE, April 26, 2005 -- The Boeing Company today revealed the final exterior look of Boeing Commercial Airplanes newest airplane, the 787 Dreamliner. Pictured here is the 787-8, a super-efficient airplane with new passenger-pleasing features that will carry 223 passengers as far as 8,500 nautical miles.Contact: Yvonne Leach, 425-342-8637

"אין מצב! זה אצלי בנשמה. יש טיסה קרובה עם חניית ביניים בטורקיה. ותודה לה' על מה שיש.חובות משלמים בזמן ולא יום אחד אחרי!" פסקתי. עברי עשה פרצוף, אמר לי בסדר.

ועכשיו אנחנו כאן, בין שלטי חוצות בשפות זרות, אנשים שמתרוצצים מטרמינל לטרמינל, וחמש שעות המתנה לפנינו.

"אתה יודע מה?! יש לי רעיון! ההורים שלי ואני התינוק, עלינו מטורקיה לפני 30 שנה. אם אני כבר פה, אולי אלך לראות את הבית שגרנו בו. אמא היתה מספרת רבות על בית הכנסת היפה והמטופח שאבא טיפח וטיפל לאורך השנים."

"אם אין רעיון יותר טוב, אז זה הכי טוב", עברי כבר לא סר וזעף וניצוץ סקרן כבר מחייך לו בעינים. חובב היסטוריה שכמוהו. "איפה נמצא בית הכנסת? מה הכתובת?" עברי, מעשי כתמיד, כבר צועד לכוון שיירת המוניות שחונה מחוץ לשדה התעופה.

"אויש! מאין שאדע? הסיפור הזה מסתובב לי מעל הראש מיום היוולדי, אבל מעולם לא שאלתי לכתובת המדוייקת!" טפחתי על מצחי בתסכול. את אבא ואמא אוכל לפגוש כבר רק בעולם האמת. "כמה בתי כנסת יש באיסטנבול?" שאלתי את חברי הידען.

"שישה עשר. אתה יודע לפחות איך נראה בית הכנסת המדובר?" שוב עברי. תמיד הולך על השביל המעשי.

"בטח יודע!" אמרתי והוצפתי בזכרונות, איך אבאלה ואמאלה היו שרים בשני קולות:

 

קשתות מאבן, פסיפס צבעוני.

דלת רחבה, גרם מדרגות ימני.

ארון קודש מפואר וריח של קדושה,

על פני הגבאי ארשת נחושה.

 

נברשות גדולות, זוהר יקרות,

תורה בוהקת באלפי אורות.

ופנינו עתה לארץ ישראל,

בוודאי נראה פני הגואל!

 

"מה אתה מחייך לעצמך! יש לנו לעבור שישה עשר בתי כנסיות ויש לנו רק חמש שעות ואתה חולם!" עברי להוט יותר ממני ואני מצליח לראות בדמיון איך נראה הבית של ההורים. בית הכנסת שכן בקומה הראשונה, כניסה מהרחוב דרך שער ענק ומעוגל. מימין לבית הכנסת, כמעט בלתי נראה, עלה גרם מדרגות צר אל הבית.

אף טורקי רחב וריח של בורקיטס. זה מה שראיתי כשהתיישבתי במונית. "לאן אתם, יהודים?" שאל הנהג באנגלית עילגת. לאחר דין ודברים הבין הנהג שאנחנו רוצים לעשות "סיבוב בבתי הכנסיות בעיר". ועוד בדולרים. למה לא?

תחנה ראשונה. בית כנסת עתיק, קצת מוזנח. שער מעוגל. אבל זה לא זה. נכנסנו, קראנו פרקי תהילים ומעט משניות וקדימה, תחנה שניה.

"זה כאן!" אני צועק. ושועט ימינה. דוחף בכוח שער חלוד וכמעט מחרישות לי האוזנים. דלת הבית היתה פתוחה, כמו אומרת: "תרגיש בבית!". נכנסתי. שני פועלים ו…

"שלום! מי אתה?". זה הקבלן, העידו עליו בגדיו הנקיים יחסית.

"אני.. אהמ…" התגמגמתי, "ההורים שלי גרו כאן לפני הרבה שנים. באתי לראות את הבית…"

"בבקשה, בבקשה, למה לא? באנו לשפץ כאן ועוד לא הספקנו להרוס כלום".

הסתובבתי בבית ונסעתי במנהרת הזמן אחורה  עשרות שנים. מאז עזיבתם של ההורים עמד הבית ריק.

הרהיטים הישנים. המיטות. המזרונים החשופים. השולחן הקטן בסלון, כיסאות עתיקי יומין ו- – – ארגז!

התיישבתי ישיבה מזרחית כמו ילד קטן ופתחתי בלהיטות את הארגז. מוציא אותן, אחת אחת, בעדינות, את התמונות היקרות. הנה אבא ואמא בחתונתם. ומי זה התינוק הזה? הפכתי את התמונה וכתב יד דהוי סיפר לי שאני הוא הוא התינוק. והנה טיול משפחתי על חוף הים. ופה חג הסוכות. הי! ממה התמונה רטובה? מה, אני בוכה?!

"אם אתה הבן של משה ומרים אז אתה בטח יעקב. רבקה צודקת?" בעיניים של הקשישה יש המון כח וצלילות.

"רבקה צודקת" נעמדתי מופתע, מנער שכבות אבק ממכנסי השחורים. "את רבקה הכובסת?" לא התאפקתי.

"יעקב צודק. כבר פחדתי שאלך מהעולם הזה עם החוב לאמא שלך. מה איתה, רבקה שואלת?" הקשישה לא מרפה ואי אפשר להאמין שהיא נולדה במאה הקודמת.

"ההורים שלי כבר עברו דירה מהקומה התחתונה לקומה העליונה". הצבעתי על השמים.

"היתה לרבקה ההרגשה שמרים כבר איננה. בכל אופן, תמסור לה את זה." מעטפה מצהיבה מיושן מחליפה ידיים ובתוכה שלושה דולרים.

???

דולר

כנראה שהתדהמה ניכרת על פני שכן הכובסת ממהרת להסביר: "לפני שעזבה שילמה לי אימך את שכר עבודתי.  מאוחר מדי גיליתי ששילמה לי שלושה דולרים יותר מדי. ניסיתי ליצור איתה קשר אבל לא הצלחתי. טוב שאני רואה אותך. תמסור לה את זה. אפילו שממש עוד מעט גם אני עוברת לקומה העליונה ובטח אפגוש את אמא שלך הצדיקה שלפני שעזבה פה, אמרה לי: "רבקה, העיקר לא להשאיר חובות…!"