נקיפה אחת מתיישבת בקצה המחברת. עוד לפני שאני מזעיפה פנים היא אומרת בחיוך: "אל תקבלי על עצמך הרבה קבלות. זה יחזיק מעמד בדיוק עד הבוקר. חפשי קבלה קטנה אבל יסודית, שמובילה לשינוי."

עשרים ימים עד ראש השנה.

עשרים ימים עד היום בו יחליט מלך המלכים איך תיראה שנתי הבאה.

האם יגזר עליי לגמור את השנה? האם בריאותי ובריאות משפחתי תתמיד?

ומה עם ילדיי? הירוו אותנו נחת?

והאיש אשר עימי?

ובכלל מה תהיה פרנסתי, ואיך, ומתי. האם בטורח או בקלות? האם בכבוד או בביזוי? האם בנחת או בצער?

 

עשרים ימים עד היום בו אעמוד למשפט לפני שופט כל הארץ וישקלו מעשיי בכף המאזנים.

עשרים ימים עד היום בו יוחלט לפניו באיזה ספר יכתבני. הצדיקה אני, או חלילה רשעית? ואולי בינונית, תלויה ועומדת?

עשרים ימים עד "יום הרת עולם". יום הדין, האמת, והצדק.

 

ואני? מדדה.

בין הכביסות ללוח הכיתה.

בין גינת השעשועים למצעים שעל המיטה.

בין המחשב, למשחק ילדים.

ובין הסירים למיון הבגדים.

 

כן, יודעת שאלול עכשיו. בין לבין גם זוכרת ומשתדלת להרגיש.

ובסופו של יום עמוס ועם ההרגשה שלא הספקתי כלום, צנחתי מותשת על מיטתי, נאבקת בעפעפיי, הן באות לבקר, הנקיפות. כן, נקיפות המצפון.

נקיפה אחת שואלת – חזרת בתשובה?

השני מצטרפת – קיבלת איזו קבלה?

והשלישית מנסה להגן עליי – מאיפה היא תמצא לזה זמן?

והרביעית מתנצחת – אימת יום הדין! איך תחושי אותה אם לא תתעלי בחודש הרחמים והסליחות?!

החמישית מיד קופצת – סליחות! אפילו פעם אחת לא הלכת לבית הכנסת, לחוש ולמשש אוירה.

 

פעם רציתי לישון. עכשיו אני מוקפת בעדת נקיפות שרוצות בטובתי ומאיימות להחלישני.

יש לי תשובות, הן לא יספקו לא אותן ולא אותי.

אבל משהו קטן, חייבים. אני מנפנפת אותן בידי ויוצאת לסלון.

 מחברת

עט ומחברת. הגיגים. וקבלות. ואני הכי אמיתית עם עצמי.

כותרת – קבלות לאלול ולראש השנה.

עשר כוכביות. לפחות. השורות עדיין ריקות.

נקיפה אחת מתיישבת בקצה המחברת. עוד לפני שאני מזעיפה פנים היא אומרת בחיוך:

"אל תקבלי על עצמך הרבה קבלות. זה יחזיק מעמד בדיוק עד הבוקר. חפשי קבלה קטנה אבל יסודית, שמובילה לשינוי."

קבלה. אחת. קטנה. יסודית. שינוי.

"אני אחשוב על זה. מבטיחה". אני אומרת ומסמנת לה לעזוב את השטח.

בעמוד הבא – כותרת: תפילות.

אני כותבת במהירות לפני שמשהי מהן תצוץ.

שחרית. מנחה. ערבית. יום בתהילים. פרק ישרה. תיקון הכללי.

מאיפה הן צצו, זוג הנקיפות הללו שמדברות כל כך מהר? "את בטוחה במה שאת עושה? שתינו הרי מכירות אותך. זה יהיה לך כל כך קשה עד ש…" אחת משתיקה את חברתה.

"די! תפסיקו להרוס!" אני לא כועסת, רק לא מבינה.

"להיפך. זה לטובתך." הן שוב מתקבצות כולן סביבי ונותנות לי הרגשה שאני לא לבד. "תחליטי על תפילה אחת ביום שעליה את לא מוותרת. ואת השאר – אם יתאפשר. וחוץ מזה, גם ביום עמוס מאוד אפשר להשחיל תפילות במילים אישיות."

"את מבינה?" נעמדה הנקיפה הגדולה מבין כולן. היא נראית מנהיגה. " יהודים מקבלים קבלות כדי להשתפר."

"אבל היצר הרע הזה! לפעמם אני מרגישה שהוא יותר חזק ממני. הוא גורר אותי והימים עוברים…" אני כמעט בוכה.

"הקבלה הקטנה באה כדי לעצור את הגרירה הזו. הרבה מן הנפילות שלנו הן לא מחמת שאין בכוחנו להתגבר, אלא משום שלא הקדשנו מספיק תשומת לב למלחמה המאפשרת את ההתגברות הזו."

"כלומר, אני יכולה לנצח אותו עם קבלה קטנה? איך זה יכול להיות?" קשה לי להאמין.

הנקיפה המנהיגה לא נבהלת: " תפקידה של הקבלה הוא, אפוא – להגביר את המודעות, לרכז את כוח הלחימה שלנו באפיק הנכון ובעזרת זה – להצליח יותר במלחמתנו הגדולה והנצחית נגד היצר הרע."

פתאום משהו נהיה ברור יותר. אבל… "מה עם חזרה בתשובה? מתי אספיק? חרטה-וידוי-קבלה לעתיד…" הדרך לראש השנה כל כך קצרה ויש לי כל כך הרבה מה להספיק.

נקיפה אחת קטנה ומתוקה פורשת את ידיה, מחבקת לי את הצוואר ולוחשת עמוק לתוך אוזן שמאל: "להרהר בתשובה, יש דבר כזה. וכשאת נזכרת במשהו, אמרי לבוראך בשקט: אני מתחרטת על דיבורי לשון הרע שדברתי. כל כך מצטערת שלא התפללתי תקופה ארוכה. אני שבה בתשובה שלמה על חוסר הצניעות בזה ובזה."

עכשיו היא יושבת על כתף ומדברת לאוזן ימין: העובדה שהמשפטים הקטנים הללו נאמרים בפה, הם הם החזרה בתשובה האמיתית והם יובילו אותך לחשיבה ולקרבה אל הקב"ה.

 

כמו קסם שבא והולך, הגיע הבוקר. בוקר של אלול. של רחמים וסליחות שמורגשים בלב. מהדהדים בנשמה.

קבלה אחת, תפילה אחת, תשובה אחת. ויום הדין קרב ובא.