חור בראש
פרק א'
רענן שוכב על מיטתו ומביט דרך החלון רחב הממדים לעבר החורשה הקטנה, הדלילה משהו, שצמרות עציה מנסים לשווא להיאבק ברוח החורף הזעפנית. היא מכה בהם בעוז, כופפתן, שואפת לשברן ולהפילן כמו אגרטל העשוי זכוכית דקיקה שאיבד שווי משקל. מתי זה יתרחש? פה ושם נשמע פיצפוץ צורמני, ענף דק נכנע וצנח אל נבילתו, ועוד ענף… והעצים ערומים ומותשים זועקים את שברונם אל השמים, וכאילו אין שומע. והעלים? הו העלים דוהרים כמטורפים בתזזיתיות חולנית בחלל האוויר לקראת צניחתם והתייבשותם הצפויה באבק הזמן.
רענן חושב שחורף הוא עניין עצוב… "או אולי אני עצוב" הוא מנסה לעדן את החשיבה התבוסתנית הזו שמתיימרת להחשיך את חייו. הוא נזכר פעם שלמד כי עדיף לו לאדם שיהיה רך כקנה ולא קשה כארז… וכרגע לנוכח העקשנות של העצים החסונים, הוא מבין שלחוסן הזה יש סוף. מהיר מדי. אילו יכלו עצים ללמוד להיות קנה-סוף דקיק, שגוחן מעדנות לנוכח סערות מתקוטטות ומתגרות. אלא שעצים לא לומדים, והאדם? האדם גם הוא עץ השדה… מתי ילמד אף הוא להפוך עצמו לקנה רך שכל רוחות שבעולם לא יכולות לו… הוא מוריד ראשו, עד יעבור זעף, והרוחות נמוגות והוא זקוף ונושם על מקומו.
רענן בוכה אל תוך עצמו, ומנסה לדפדף את מחשבות המוות שמרצדות לנגד עיניו על רקע החורשה הנסדקת שלנגד עיניו. יהודי חוזר בתשובה, בן 35, אב לשלושה ילדים, הולך ומסיים את מסכת חייו הקצרה במחלקה בוהקת בלבנוניתה, אשר במסדרונותיה נוסק לו ריח צפוף וסמיך של תרופות שונות ומשונות, ומסביבו חולים נאנקים ומנותחים… לא על אף אחד מישראל.
הראש המטופש הזה, שהצליח לקלוט לפני 10 שנים שיש בורא לעולם, וצריך לקבל עול תורה ומצוות, עשה את הבלתי ייאמן וצלח את הקווים באומץ רב.
הסטודנט המבריק בפקולטה לפילוסופיה ניפץ את הפסילים האקדמיים הרעועים, וצעק לעברו של פרופסור היינריך קלמן הונדווסר "אל תיעלב פרופסור, אבל עדיף לזרוק את כל הפקולטה לפח, עם כל התאוריות הפילוסופיות שלה… למה? כי משנה אחת במסכת אבות – מבלי להצטעצע – שווה מיליון ספרים של הוגי דעות בחצי גרוש". ותהום הפקולטה…
פרופסור הונדווסר גמגם "ררררגגגע… תתתתגיד לי רעעענן, גם אתה מתחיל לחזור בתשובה???".
כן, רענן אגמון חזר בתשובה, למד שנה בישיבה מתאימה, והשתדך עם נעמה, בוגרת הפקולטה לכלכלה. שילוב – לכאורה מנצח – בין פילוסוף לכלכלנית… נו, נו…
רענן עטף בכפות ידיו את ראשו החבוש… וניסה לחשוב מאין נפלה עליו הצרה הזו, האיומה, שאו-טו-טו תאסוף אותו אל עולם אחר, שאומרים שהוא טוב… אבל מבחינתו הוא לא ממהר להגיע אליו, ולמה עכשיו? ומה עשיתי? ומה רוצה ממני הריבונו של עולם באמצע החיים? מה עשיתי לו? הראש כאב… הראש כואב… הדוקטורים לא בטוחים שהגידול נעלם… סיכויים קלושים… הוא למד ישר והפוך ה-כ-ל על המחלה הארורה הזו…
טראאאאח!!! רענן – בעיניים פעורות ונדהמות – הבחין בעץ אורן ענק קורס על המדרכה, בנס לא נהרגו עוברי-אורח. האם זה רמז לבאות?
צילום: יהודה רחמים – סוכנות הידיעות "חדשות 24"
פרק ב'
שלום, אדון לוי. יומיים אחרי יום נישואינו העשירי, טפטפו מים שקופים מן הנחיריים שלי, וכאב ראש טורדני אפף אותי. הצילומים היו איומים. שמעתי לחישות מצד הרופאים שהגעתי מאוחר… אשתי התמוטטה במשרדו של הפרופסור ופרצה בבכי נואש. גם אני הרגשתי מפורק… האמת היא שהמחלה היא בכלל לא הסיפור, היא רק התמרור. הסיפור מתחיל ונגמר בעובדה… נו איך אומרים… שהבית שלנו כבר מראשיתו נבנה עקום לגמרי.
מה פירוש? הפירוש הוא שלמרות הדרכת חתנים, ולמרות ההשכלה האקדמית וגם התורנית שלי, נהגתי כלפי רעייתי בזלזול מתנשא. במידה רבה גררתי לחיי הנישואין שלנו מוטיבים מן העבר שגרמו לרעייתי צער לא פשוט.
אני מתבייש לספר לך, אבל מכיוון שאני הייתי הטיפוס הפילוסופי המעופף והיא הטיפוס הריאלי, התייחסתי לעצותיה לשיפור חיי הנישואין ובכלל, בקרירות ובזלזול, כאשר על לשוני שגור המשפט שהיה מכעיס אותה מאד, "צר לי, אבל המילים שלך סתם עושות לי חור בראש". תראה אדון לוי, אתה כותב סיפורים בעיתון חרדי חשוב, ואני מניח שבוודאי תהיה הרבה ביקורת על הביטוי הנפשע הזה "חור בראש", ובצדק רב… אבל מצד שני בעיות של שלום-בית מסיבות שונות ומשונות הן לא סוד במקומותינו וטוב להציף אותן מעת לעת. למה? ישמע חכם ויוסיף לקח. גם כאשר אשתי שכנעה אותי ללכת לייעוץ אצל רב חשוב, לא נהגתי בצורה ראויה, ושוב זלזלתי בעצותיו ובהנחיותיו של הרב עם אותו משפט מחץ "אוווף, גם הוא עושה לי חור בראש… מה הוא חושב לעצמו שאני חסר דעת!!! הוא לא מחדש לי שום דבר".
למותר לציין בפניך, שהתא המשפחתי שלנו עמד בפני פירוק, מאחר וכל השיחות והטיפול המקצועי לא הביאו תועלת. לא נעים לומר, אבל כאשר התורה הנלמדת לא מופנמת ונספגת במחזור תיקון המידות של היהודי ובאורחות חייו, הרי היא סמא ד'מותא ולא סמא ד'חיי, ועדיין לא הרגשתי זאת על בשרי.
בוקר אחד נכנסתי הביתה אחרי תפילת שחרית, ובעודי מחפש את התיק שלי, שמעתי ויכוח בין בני הבכור לרעייתי, ותצילנה שתי אוזניי, הילד אומר לה "אוווף… את עושה לי חור בראש".
הענשתי אותו בחומרה, לא יכולתי להבליג… כל המתודות על חינוך הילדים נמס באיבחה קטנה של ביטוי זלזלני שהשמיע… אחרי שהוא יצא לבית הספר הפטירה אשתי "היה לו מורה מצוין… חור בראש, זה בדיוק מה שחסר לכם…".
ר' לוי, פעם שמעתי ביטוי נחרץ וחריף בהרצאה שלך לפני שנתיים, בנושא פגעי הטכנולוגיה, אני מצטט אותך, "תראו אחיי ורעיי, הקב"ה מנהיג את העולם מתחת לאף שלכם, ואתם – נעבעך – לא מבחינים בכך. סבלנות, הסטירה שלו תגיע ח"ו… תהיו חכמים, עשו סיבוב פרסה ותימלטו…" התכוונת לאלה שגולשים מתחת לאף שלו, ובטוחים שהוא סובל מעיוורון ח"ו.
הבטתי מבעד לחלון בעץ האורן המתבוסס בדמו, ובכיתי על עצמי, על חיי, על טעויותיי. פתאום, לנוכח החרב החדה המונחת על צווארי, גידול ממאיר בראש… הכל התגמד… לכעוס? להקפיד? על מה? על קנייה לא נבונה… על איחור… על שאין סיר חם על האש… על חוצפה של ילד??? פתאום מן השמים חלפו לנגד עיניי השיחות הלא נעימות, לא רק עם רעייתי, עם כל העולם, "אתם – עושים – לי – חור – בראש!!!". והוווופ, קיבלתי תשובה נחרצת, מילים יכולות להרוג, לא רק את הזולת, גם את עצמך. האבחון המקצועי שנעשה לי בראש, אבחן חור זעיר מיקרוסקופי בקרום המעטפת שבין המוח לבין אזור חלל האף… ולכן טפטפו לי מים (משמרי המוח) מן הנחיריים… הגידול וגרורותיו הוסיפו כאבים וסכנת חיים.
הבטתי בעץ השבור וזעקתי ללא מילים, "אבא שבשמים, אני מבטיח לך לסתום את החורים, ולהיות קנה רך. רחם עלי… חתמני בספר חיים!!!".
אנחנו ארבע שנים אחרי הניתוח, ושמח הנני לבשר לך שאני בריא לחלוטין, מתפקד מצוין בלימוד ובעבודה, ויש לי שלום-בית יוצא מגדר הרגיל. נולדתי מחדש, למדתי להעריך את העזר כנגדי, את ילדיי, את ידידיי… אף אחד לא עושה לי חור בראש, ההיפך, יש לי מקום להכיל ולאהוב דברים שפעם הכעיסו אותי. אינני מיסטיקן, אבל יהודי מחויב להאמין שמידה כנגד מידה לא בטלה. הלוא כך?!
