מזה תקופה שאנחנו חווים זעזועים רבים בעולמנו. פעם זו קורונה ופעם זו מתקפת טרור רצחנית, פעם אלה איומי השמדה איראניים ופעם אלה קרבות בין הרוסים לאוקראיניים. כל אלה, מטבע הדברים, מכניסים אנשים לבלבול ופחד. כשהמוכר לנו מתערער והסדר העולמי מופרע, אנו חשים כמי שהקרקע שלרגליו איננה יציבה וחייו תלויים על בלי-מה.
אז איך אפשר לשנות זאת? איך אפשר להוביל שינוי אמיתי בעולמנו ולהצעידו למחוזות טובים יותר? יהיו שיאמרו שהדבר יושג באמצעות האו"ם, אחרים ישיבו שיש להטיל סנקציות כלכליות חריפות על כי מי שמאיים על 'הסדר העולמי' התקין, ואחרים ירחיקו לכת ויטענו שיש לנקוט באמצעים צבאיים נחרצים כנגד כוחות הרשע הפועלים בעולם, ואו אז נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
הרבי מליובאוויטש זי"ע, לעומת זאת, הביע פעמים אין ספור את דעתו כי הדרך האולטימטיבית לשרש את הרע ולהנחיל ערכים של טוב ויושר, היא חינוך! רק באמצעות חינוך נכון ניתן לחולל שינוי אמיתי, ולא כזה הנכפה באמצעות מנופי לחץ חיצוניים ומלאכותיים (שבמוקדם או במאוחר תפוג השפעתם).
אלא שלמרבה הצער נדמה שהחינוך – שכאמור, אי אפשר להפריז בחשיבותו – גם הוא מצוי במשבר עמוק. יותר ויותר מורים מלינים על כך ש"אין עם מי לדבר", התלמידים אינם קשובים ואינם פתוחים לקבל מהם ידע, ומכל שכן ערכים. בדיחה עצובה אומרת שכששאלו ילד כיצד לדעתו יש לכנות אדם שמדבר לעצמו ללא הרף, מבלי שמישהו יקשיב לדבריו, הילד ענה בפשטות – "מורה"…
להלן נראה שהייאוש שלנו כהורים ומורים מיכולתנו להשפיע על הילדים ולעצב את אישיותם, איננו נכון. לאמיתו של דבר – כפי שלומד הרבי מפרשתנו – כל ילד הוא בר השפעה ואפילו חפץ בה!
גם טומאה לכהן, גם שרצים וגם דם?!
פרשתנו מתחילה בדברי ה' אל משה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם – לנפש לא יטמא בעמיו". פירושו הפשוט של הציווי לכהנים הוא שישמרו על טהרתם וישמרו מלהיטמא. אלא שרש"י נדרש לשאלה מדוע יש בפסוק כפל לשוני מיותר, כך שבמקום לכתוב "אמור אל הכהנים בני אהרן – לנפש לא ייטמא", מוסיפה התורה את המילים "ואמרת אליהם", ולומד מכך: "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, מלבד שעל הכהנים הגדולים מוטל הציווי לשמור על טהרתם הם, הם מצווים להיזהר מלטמא גם את הכהנים הקטנים, על אף שאלה עדיין לא הגיעו לגיל מצוות.
בדומה לכך לומדים חז"ל גם בנוגע לאכילת שרצים ואכילת דם. על האמור בפרשת שמיני בעניין השרצים: "לא תאכלם כי שקץ הם", אומרת הגמרא ביבמות שיש לדרוש ולהגות את המילים "לא תאכלם" כ"לא תאכילם" לאחרים, דהיינו "להזהיר גדולים על הקטנים". וכך גם כשהתורה בפרשת אחרי מות אוסרת על אכילת הדם ואומרת: "כל נפש מכם לא תאכל דם", מדייקים חז"ל מהריבוי "כל (נפש)" – "להזהיר גדולים על הקטנים", כלומר, קיים איסור לתת לקטנים לאכול דם.
לנוכח שלושת הלימודים הנזכרים המלמדים על האיסור לגדולים לתת דבר איסור לקטנים, מתעוררת מאליה השאלה: לשם מה נזקקה התורה לכתוב את העיקרון הנזכר שלוש פעמים? מדוע לא הסתפקה התורה בכתיבתו באיסור אחד שממנו כבר נשליך גם על שאר האיסורים, או מדוע לא כתבה התורה באופן מפורש שיש להישמר מלתת לקטן כל דבר שנאסר על הגדול?
אדישות, התמכרות ו"אלרגיה לסמכות"
הרבי נוגע בשאלה זו במכתב משנת תש"ד ליהודי מעניין בשם ד"ר יונג, אך קודם שנגיע לביאורו הנפלא של הרבי בדבר הצורך ללמד את הדין של "להזהיר גדולים על הקטנים", הן בטומאה לכהנים, הן באכילת שרצים והן בדם, נקדים הקדמה קטנה:
חרף העובדה שיש כיום מתודות חינוכיות לרוב ופדגוגים המייעצים לכל דורש כיצד להגיע ל'למידה משמעותית', מורים רבים מספרים כי הם חווים כישלון חרוץ בניסיונם להגיע אל התלמידים, לאלפם חכמה ולהרגילם להנהגות נכונות. אם נזקק את שפע הסיבות הניתנות על ידי אנשי החינוך לתופעה, נראה שניתן לתמצת אותן לשלוש: 1. אדישות. הילדים נעדרי מוטיבציה ומגלים חוסר אכפתיות מוחלט למצבם. אלה תלמידים שאם תשאל אותם מה ההבדל בין אדישות לבורות, יגיבו "למי אכפת?". 2. התמכרויות. הילדים מכורים לגמרי להרגלים שונים, ואין להם שום פניוּת וקשב לדברים אחרים. 3. "אלרגיה לסמכות". הילד כל הזמן מאתגר את המערכת ומותח את הגבולות, משום שהוא איננו מוכן לקבל שום דבר כמחייב, כל זמן שאיננו מבין אותו ומתחבר אליו.
מורים הנתקלים בתופעות הנזכרות של אדישות, התמכרויות ואלרגיה לסמכות, נוטים לראות את ניסיונם להגיע אל אותם התלמידים כחסר סיכוי. בעיניהם ישנו חייץ בלתי עביר המונע מהם להתקרב אל התלמיד ולהשפיע עליו. וכאן מגיעה התורה ובצוותה "להזהיר גדולים על הקטנים" בשרצים, בדם ובזהירות מטומאה, היא בעצם מלמדת שניתן לחנך ולהגיע אל ליבם של התלמידים בכל מצב, גם אם הם סובלים מאחת (או יותר) משלוש הסיבות המרכזיות המפריעות לתהליך החינוכי, המקבילות לשרצים, לדם ולטומאה כפי שיוסבר להלן.
האדיש
נתחיל באיסור אכילת שרצים: הגמרא אומרת שבאופן טבעי, "נפשו של אדם קצה" בשרצים. כנראה שמשהו במראה שלהם ובשוטטות שלהם באשפה ובטינופת, גורם לנפשנו סלידה ודחייה. משכך, אם אנחנו רואים מישהו שמשום מה איננו חש את אותה דחייה מאכילת השרצים ואוכלם, הוא כנראה התדרדר למקום כה נמוך, שכבר הפך אדיש למיאוסם. מבחינתו כבר אין הבדל בין מאכל עדין ומשובח, לבין אכילת שרצים… ואפשר שמדובר באחד האוצר בתוכו כעס "על המערכת", על הוריו ומחנכיו, ועל כן הוא בוחר לאכול שרצים מעוררי גועל, בבקשו להתריס ולבעוט במוסכמות ובערכים עליהם חונך. נו, האם אפשר להגיע אל אחד כזה המגלה אדישות או רצון התרסה, ולהעמידו בקרן אורה? האם הוא בר חינוך?
מלמדת התורה שכן! בצוותה בעניין השרצים "להזהיר גדולים על הקטנים", היא מלמדת אותנו שגם אם תלמידנו נכשל ב"שרצים" ואדיש לערכים בסיסיים, עלינו לחנכו ו"להזהירו". עלינו להגיע גם אל הנמצא בדיוטה תחתונה שכזו, ולהאירו.
להחזיר אותו לעצמו!
ואם ישאל השואל, סוף סוף כיצד אפשרי הדבר? הרי התלמיד משדר אדישות מוחלטת לרצון התורה וערכי היהדות, וכיצד אפוא אוכל להשפיע עליו? התשובה היא – יש לו נשמה! גם אם הוא בכל הווייתו אומר אדישות, האמת היא שנשמתו מבקשת קרבת אלו-ה. בתוך תוכו הוא רוצה לאור באור תורה ומצווה!
בחסידות מוסבר שבאדם יש שלוש בחינות: מוטבע, מורגש ומושכל. חלק המוטבע כולל בתוכו את מאפייני האישיות המולדים והמטבעים בנו כבר מראשית יצירתנו. הורים לכמה ילדים יכולים להעיד שכבר בינקותם זיהו בהם תכונות המבדילות ביניהם, כאלה שלא נבעו מחינוך וסביבה, אלה 'הוטבעו' בהם עוד קודם ללידה. הם חלק מהDNA שלהם! כזו היא הנשמה שבכל יהודי, היא חלק ממי שהוא. לכן, אין מקום להתייאש מלהגיע אליו, שהרי במהותו הוא חפץ באידישקייט. לא צריך לשנות אותו, אלא בסך הכל להחזיר אותו לעצמו!
אם נשקיע מחשבה מה לומר, איך לומר וכן הלאה מתוך אכפתיות ואהבה, ומתוך הכרה החלק אלו-ה שבו, מובטח לנו שבסיעתא דשמיא נמצא את המסילה לליבו ונצליח לקרבו ו"להזהירו" (מלשון זוהר ואור).
עזוב, הוא מכור לגמרי…
בשונה מהשרצים שבאופן טבעי נפשו של אדם קצה בהם, הרי שבדם על פי דברי חז"ל היו ישראל "שטופים". הוא היה מאכל פופולרי ואהוב. זהו אחד ההסברים לכך שהתורה מוסיפה לאיסור אכילת הדם את המילים "רק חזק (לבלתי אכול הדם)"; התורה מבקשת מאיתנו להתחזק ולעמוד כנגד תאוותנו לאוכלו, וכמו שכותב רש"י: "שהיו שטופים בדם לאוכלו, לפיכך הוצרך לומר 'חזק'".
"הדם הוא הנפש" והוא מסמל את החמימות וההתלהבות. יש שהתלהבותם היא בדברים נכונים – בעשיית חסד, בלימוד התורה ובהידור מצווה, אך יש שהתלהבותם נמצאת במחוזות אחרים לגמרי. הם מכורים לתאוות ולדברים שליליים. תלמיד "השטוף בדם" הוא תלמיד המכור לדברים שנוטלים ממנו כל עניין בלימוד ובמידות טובות, שהרי הוא כל כולו שקוע בסמארטפון או דבר אחר אליו הוא 'מכור'.
אפשר לחשוב שהמכור הזה הוא חסר תקנה. אין עם מי לדבר. הוא אמנם נמצא פיזית בכיתה, אבל ליבו ומוחו נמצאים במקום אחר לגמרי. על כן מצווה התורה גם באכילת הדם ו"מזהירה גדולים על הקטנים". גם ילד השקוע בתאוותיו ומכור ממש, גם הוא אחד שניתן להשפיע עליו ולחנכו! על ההורים והמורים ("הגדולים"), להורות דרך לתלמידים האלה ("הקטנים"). בידם לחנכם ולהוות עבורם השראה.
"אני רוצה להתחתן איתה, אבל נזכרתי בחב"דניק ההוא"
חשוב שגם ילד הנראה אטום בשל היותו מכור לשטויות, ישמע את דבר ה'. ישנו ווארט של הרבי מקוצק על הכתוב "ושמתם את דבריי אלה על לבבכם", בו הוא מדייק שלא נאמר "ושמתם את דבריי בלבבכם", אלא "על לבבכם", ללמדך שגם בשעה שהלב סגור ואי אפשר אלא להניח על הלב, אעפ"כ קיימת מצווה לשים עליו את דבר ה'. באופן זה, אם ייווצר לרגע קט סדק כלשהו והשער אל הלב ייפתח קמעא, מיד ייכנס המטען הרוחני הרב שהצטבר במשך הזמן על הלב ויימצא לו משכן בתוכו.
בחור ישראלי נחמד כבן 26, ניגש אליי לא מזמן ובפיו שאלה: "בילדותי למדתי בבית ספר 'אור יהודה', סיפר לי, והגיע פעם איזה חב"דניק לחלק מצות והסביר לנו את ההבדל בין יהודי לגוי. אני עכשיו חי עם בחורה לא יהודייה ורוצה להתחתן איתה, אבל איכשהו נזכרתי בחב"דניק ההוא ובדבריו. אני זוכר שההסבר שלו על ההבדל בין יהודי לגוי היה יפה והגיוני, אבל אני לא נזכר בשום אופן מה הוא הסביר. אולי תוכל להסביר לי אתה מה הוא אמר?". אמרתי לו שאני לא יכול להסביר מה החב"דניק ההוא אמר אז, אבל אני יכול לומר לו מה שאני יודע עכשיו. סוף דבר, הוא עזב את הגויה.
הנה לנו המחשה מדהימה איך דברים שאמר "איזה חב"דניק שהגיע לחלק מצות" והיו על הלב במשך שנים, נכנסו ברגע האמת לתוך הלב והצילו בחור יהודי מחתונה עם גויה…
אם קודם דיברנו על החלק ה'מוטבע', הרי שהדם הוא בחלק ה'מורגש'. הוא מייצר אצלינו התלהבות, תאוות ומידות נרגשות, שעלינו וביכולתנו להטותן לטוב!
הנשמה מתגברת על האלרגיה
ויש את התלמידים ה"אלרגיים לסמכות". תלמידים אלה מטילים ספק בכל דבר ומבטלים כלאחר יד כל דבר שאיננו מתקבל על שכלם. כלפי אלה מורה התורה בפרשתנו שיש "להזהיר גדולים על הקטנים" בנושא הטומאה.
הטומאה והטהרה אינן מהדברים המובנים והמחויבים מצד "הכרע הדעת". הטומאה איננה בעלת בסיס לוגי והינה בבחינת חוק אלוקי גרידא. ואומרת התורה להורה או למחנך – וכי סבור אתה שאין אפשרות לחנך את הילד, אלא רק לערכים המבוססים על שכל והיגיון? דע כי גם בטומאה יש "להזהיר גדולים על הקטנים". גם "הקטנים" העושים רושם כ"אלרגיים לסמכות" והמבטלים כל דבר שאיננו מובן בשכלם, גם הם יכולים לקבל עליהם את הזהירות מטומאה.
גם כאן הדבר נובע מהנשמה שבקרבם. היא הלוא מכירה בכך שהקב"ה הוא למעלה משכל. הנשמה יודעת שהשכל הוא בסך הכל נברא, כך שהקב"ה – הבורא, נמצא מעליו. ובמילים פשוטות יותר: כשהילד מרגיש שהחוקים לא נועדו לשלוט בו ולנהל את חייו מבלי כל טעם, אלא מעניקים לו משמעות אמיתית וקשר לבורא שאיננו מוגבל בהיגיון, הוא יאמצם בשתי ידיים!
אגב, מחקרים שונים שביקשו לבחון מה הנוער מחפש, העלו שבני נוער רוצים להתחבר לערך עליון, להתמסר אליו ולפעול למענו בעיקר כחלק מקבוצה.
"תכלית הידיעה שלא נדע"
אלברט איינשטיין אמר פעם שככל שהוא מעמיק חקר ברזי הטבע וחוקיו, הוא הולך ומבין פחות… כל תגלית, רק מלמדת עד כמה עולמנו וצפונותיו, נשגבים מבינתנו.
לפני שנים נולד לנו בן שנקרא יעקב ברוך, ומיד לאחר הלידה מצאו שיש בליבו בעיה המסכנת את חייו. לקחנו אותו למרכז רפואי נחשב וטיפל בו רופא בעל שם עם צוותו, אך לא עלתה בידם ונשמתו עלתה השמימה. "איך זה קורה?" שאלתי את הרופא, והוא השיב שהיה בליבו וריד עם סטייה של מילימטר מהמקום בו היה צריך להיות… "ואיך זה קורה?"
שבתי ושאלתי, והוא אמר לי: "ראביי, אני מתפלא עליכם. אתה שואל כאלה שאלות? הפלא הוא לא איך אצלו זה קרה, אלא איך אצל שבעה מיליארד אנשים בעולם, זה לא קרה"! והוא הוסיף ואמר: "ככל שאני לומד יותר רפואה ורואה את המורכבות של האדם, את מיליארדי התאים שצריכים לעבוד בהרמוניה ובתיאום מושלם, אני יודע שאני לא יודע. מי יכול להבין את זה"!
אם כן, גם בשכל אנושי ניתן להבין שהשכל הוא מוגבל ושהקב"ה הוא מעל להבנה. כשהנער קולט את הקשר הזה לקב"ה, את היותו מעל לכל הבנה, אזי היעדרה איננו מפריע לו ואדרבה, הוא מבין שהתבטלות כלפי הקב"ה היא הדרך היחידה שלו לצאת מעצמו ולהתחבר לאמת שלמעלה מהיגיון.
ילד אחד ומורה אחד!
נמצאנו למדים אפוא שגם 'האדיש' שאוכל שרץ כאילו היה מזון מעודן, גם 'המכור' ה"שטוף בדם" וגם ה'אלרגי לסמכות' שלא מקבל חוקים ואיננו מסכים לרעיונות כטומאה וטהרה, את כל אלה אנו מצווים "להזהיר" ולהאיר! בכולם יש נשמה אלוקית שבאמצעותה ניתן להתגבר על המחסום והשריון שהם עוטים על עצמם, להגיע אליהם ולחברם לערכי הנצח של עמנו – לתורה ולמצוות! וכשאנו דואגים לחינוכם של הקטנים, אנו עצמנו יוצאים נשכרים. "להזהיר גדולים" – "על (ידי) הקטנים"!
רבי נחמן מברסלב אמר פעם ש"ילד אחד, מורה אחד וספר אחד, יכולים לשנות את העולם". יש מורים שהעשירו את ידיעותינו מאוד, והערכתנו נתונה להם. אבל הכרת תודה עמוקה ופנימית יש לנו כלפי אלה שנגעו בנפש שלנו. שנתנו לנו השראה איך לחיות את החיים.
אין גבול לכוח השפעתם של הורים ומחנכים טובים!
יהי רצון שנזכה "להזהיר" ולהאיר את סביבתנו, להשפיע עליה לטוב, עדי נזכה בקרוב לראות אורו הזורח של המשיח!
