צמרת הליכוד החדשה: החנון, רואה החשבון, השר הכושל וראש העיר המאוכזב

בתום שבועות של מתח וחרדה בקרב חברי הכנסת, וחגיגה דמוקרטית בקרב חברי הליכוד, נבחרה בשבוע שעבר רשימת הליכוד לכנסת ה-25, המפלגה הגדולה בישראל ומי שעשויה להפוך בחזרה למפלגת השלטון בבחירות הבאות – ולמעשה גם המפלגה המשמעותית היחידה שמקיימת הליך דמוקרטי.

די היה משעשע לראות את תוקפי הליכוד האובססיביים מספידים את ההדר הבית”רי במפלגה כבר בליל הבחירות על בסיס סקר מדגמי אחד, ולמחרת בבוקר הם כבר מתהפכים כמו סטייק ומסבירים שבדיוק ההיפך – והכל בגלל טעות הסוקר בכמה מועמדים ספציפיים שלא נפגעו עד כדי כך.

בשורות הבאות, ובכתבות נוספות בימים הקרובים, נעשה סדר בשמות, החדשים והישנים, במתקדמים והנדחקים, ההשפעה של זה על קהל הבוחרים של המפלגה ובהתאם על יכולותיו של גוש הימין-חרדים להשיג את 61 המנדטים הדרושים לממשלת יציבה.

2. יריב לוין

המנצח הבלתי מעורר של מערכת הבחירות הפנימית הזו הוא ללא ספק יריב לוין, האיש שהגיע למקום הראשון ברשימה, אחרי בנימין נתניהו. האיש, הלא כריזמטי במיוחד אך כנראה הגאון ביותר בבניין הכנסת (הוגדר כחנון בילדותו), הצליח לקבל את קולותיהם של לא פחות מ-47,891 מתפקדי הליכוד.

לוין, בן ה-53, מכהן בכנסת מזה 13 שנה (עם קצב הבחירות אצלנו זה כבר 6 כנסות), ונחשב בשנים האחרונות למקורב ביותר ליושב ראש הליכוד וראש האופוזיציה בנימין נתניהו. כיו”ר סיעת הליכוד ומרכז האופוזיציה פיקד בהצלחה בשנה האחרונה על המבצע להפלת הממשלה.

“כשנבחרתי לכנסת בפעם הראשונה הייתי אלמוני לגמרי”, סיפר לכותב השורות בראיון ל’יום ליום’ אחרי שנבחר בפריימריז הקודמים למקום השישי. “בימים הראשונים שלי ההימורים בין העיתונאים היו שאני אהיה בין עשרת חברי הכנסת ש-100% הולכים הביתה אחרי קדנציה אחת, ואין לי שום סיכוי להישאר, נבחרו הרבה מאוד דמויות מוכרות ופעילים שהיו להם מפקדים גדולים בליכוד, אני הייתי לגמרי אלמוני ולא מוכר בציבור הרחב”.

כבר אז היו שדיברו נגד הליכוד הלא ממלכתי, וגם אז הייתה לו תשובה מוחצת. “אני שומע הרבה מאוד אמירות על איך הליכוד השתנה, אני רוצה להזכיר לך שהנשיא הנוכחי (דאז, ש.ק.), רובי ריבלין, שמנסים לצייר אותו כאילו הוא היה הליכוד של פעם, הוא זה שקבע את הביטוי כנופית שלטון החוק, לא אני, אז כנראה שאז כשהיה בעמדות מפתח בליכוד, הוא ראה את הדברים בדיוק כמו שרוב אזרחי ישראל רואים אותם, כפי שאני רואה אותם”.

3. אלי כהן

הפתעה הבחירות הוא ללא ספק אלי כהן, שהגיע למקום השני עם למעלה מ-43 אלף קולות מתפקדים. כהן הוא רכש חדש במפלגת הליכוד, רק לפני שלוש שנים התפקד למפלגה, אחרי שמפלגת כולנו של משה כחלון התאחדה עם הליכוד.

כהן הבין אז שהשריון הוא זמני, כחלק מאיחוד אינטרסים באותה עת של כחלון ונתניהו, ולמרות קרבתו לראש המפלגה, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להיות בכנסת הבאה (שהתבררה כהבאה הבאה, מאחר והפריימריז נדחו בכל פעם שהכנסת פוזרה אחרי שלושה חודשים).

יש שיגידו שהוא כנראה עבד יותר מידי קשה ולכן הגיע להישג שאולי אפילו הוא לא ציפה. כהן הוא רואה חשבון במקצועו, עוד מקצוע שפופולריות היא לא הצד החזק בו, אבל מקצוע שכנראה כדאי להצטייד בו במפלגה עתירת קבוצות ואינטרסים כמו הליכוד.

במבצע שיטתי בן 3 שנים חרש כהן את השטח הליכודי, לא פספס בר מצווה, לא שכח ברית, זכר כל יום הולדת, הגיע לכל חתונה, ולהבדיל, לא נעדר גם מהלוויות ובתי אבלים. “אלי כהן דיבר בטלפון עם כל 140 אלף מתפקדי ליכוד”, אמר הפרשן עמית סגל, ספק בצחוק ספק ברצינות.

בשנים האחרונות קיבץ סביבו כהן עדת מעריצים, אולי חסידי התפיסה החברתית של מפלגת ‘כולנו’, שהתגייסה עבורו בכל הכוח והייתה בסיס פעילים נמרץ וגדול שמעטים יכלו להתחרות בו. תוסיפו לזה את הדילים הנכונים, ותקבלו את התוצאה המדהימה.

4. יואב גלנט

במקום הרביעי ברשימה נמצא עוד בוגר מפלגת כולנו, שהצטרף לליכוד מערכת בחירות אחת לפני כהן, על תקן הביטחוניסט של הרשימה. גלנט, אלוף במילואים שכמעט מונה לרמטכ”ל, הצטרף למפלגה ממש זמן קצר לפני הפריימריז הקודמים, אך בתמיכה מרומזת נלהבת של נתניהו, הצליח להגיע למקום השביעי ברשימה.

אחרי שלוש שנים של עבודה קשה, בתוספת היותו כמעט האלוף הימני היחיד בזירה הפוליטית, אך טבעי שישרוד בצמרת, אבל גם בשבילו תוצאה של יותר מ-40 אלף מתפקדים מפתיעה במעט. כנראה שבניגוד לתדמית הציבורית, הליכודניקים לא חושבים שהיה שר חינוך כזה גרוע.

5. דודי אמסלם

מול ביקורת חריפה, גם בתוך הליכוד, לעיתים אפילו מהיו”ר האהוב עליו, אמסלם הוכיח שהליכודניקים בסדר גמור עם סגנונו החריף, יש שיגידו אף הבוטה והגס. אחרי שנה של מתקפה חריפה על הממשלה המכהנת (עם לא מעט בדיחות טובות) בוחרי הליכוד אמרו כן, אנחנו רוצים לוחם שלא מתייפייף.

האיש שהרים את נס המרד בנתניהו בשנתו הראשונה בכנסת, כשתקע הליכי חקיקה בדרישה לעלות את בני קהילת הפלשמורה לארץ, הפך עם הזמן לתומך נלהב שלו. “יש לנו המון חילוקי דעות עם ראש הממשלה, אבל נאמנות היא מעל הכל. ואם אנחנו נפר את הנאמנות שלנו לראש התנועה ולימין בקואליציה, הרי הם ינצחו אותנו”, אמר בעבר על נתניהו.

6. אמיר אוחנה

סיפורו של אמיר אוחנה הוא שילוב של הרבה מזל, ולא פחות, שכל. אוחנה נכנס לכנסת ה-20 רק כמה חודשים אחרי תחילת כהונתה, בעקבות התפטרותו של סילבן שלום, אחרי שנבחר בפריימריז כנציג מחוז תל אביב המשוריין רק במקום ה-32 ברשימה.

בתום הקדנציה נבחר בקושי רב בפריימריז הארציים ושובץ במקום ה-19 ברשימה. אבל אז האיר לו המזל, ובממשלת המעבר התפנה התפקיד הרם של שר המשפטים, אחרי שנתניהו פיטר את איילת שקד. נתניהו הציע את התפקיד ליריב לוין, שסירב לקחת את התפקיד כמינוי זמני, ואוחנה, שאז כבר הספיק להפוך למקורב ללשכה הראשונה, קיבל את המינוי.

הוא ניצל אותו היטב, התקוטט בוקר וערב עם אנשי המשרד, עם היועץ המשפטי דאז מנדלבליט, עם פרקליט המדינה היוצא שי ניצן, עורר סערת ענק סביב מינוי ממלאת מקום פרקליט המדינה, ואז ממלא מקום פרקליט המדינה, כשהכל מלווה בדיונים סוערים בבג”ץ ונאומים חריפים בכל כנס משפטי מזדמן.

משם היה טבעי שיקבל תפקיד בכיר בממשלת נתניהו-גנץ, היה זה המשרד לביטחון פנים. בשונה ממשרד המשפטים, שם דווקא ניסה להסתדר עם המערכת, אולי אפילו יותר מידי. ביחס לשר הנוכחי אפשר לומר שהיה שר סביר, אך ביחס לאמיר אוחנה הוא אכזב מאוד. ואז הגיע אסון מירון, שזכה ממנו לתגובה ההזויה ש”אחריות אינה אשמה”.

כנראה שמתפקדי הליכוד העדיפו לזכור לו את תמיכתו את האיתנה בנתניהו, את מאבקו נגד שלטון המשפטים, את עזרתו להתיישבות ביהודה ושומרון, את פעילותו למען כלכלה חופשית – ובחרו לשכוח או להתעלם מהשנה הלא מוצלחת במיוחד כשר המשטרה.

7. יואב קיש

יואב קיש חייב את מיקומו הנאה ברשימת הליכוד לממשלה הרעה המכהנת כיום בישראל. לפני שנה קיש היה במצב אנוש מבחינה פוליטית, אחרי תמיכה כושלת בגדעון סער במועמדתו לראשות הליכוד מול נתניהו, ועריקתו למפלגה חדשה, הוא היה חשוד כ”מיכל שיר” הבא בתור.

הוא התרוצץ מכנס ליכוד אחד למשנהו, משרת בנאמנה את היו”ר הנבחר, מציג אותו בכנסים תוך שאגות “ראש הממשלה ביבי נתניהו”, עושה הכל כדי לשכנע את הציבור הליכודי שהוא וסער כבר לא.

בשנה החולפת הפגין היטב את כישוריו, כשהפך ליד ימינו של יריב לוין במאמצים להכשלת הממשלה, והפך לפנים של המאבק האופוזיציוני. האיש שפעם היה כאב הראש של החרדים בליכוד בהקשר של חוק הגיוס, קיבל שטף של מחמאות מיו”ר ש”ס אריה דרעי.

וזה עבד, 34 אלף מתפקדי ליכוד זכרו לו בעיקר את השנה החולפת, את התמיכה הלא מסויגת בנתניהו, את המאבק הלא מתפשר בממשלה היוצאת, את היותו האיש שמחבר את גוש הימין-חרדים לבלוק איתן – והעניקו לו מקום של כבוד בצמרת המפלגה.

8. ניר ברקת

כשניר ברקת, ראש עיריית ירושלים לשעבר ושר האוצר המיועד לשעבר, מסתכל נטו על מיקומו שלו  ברשימה – הוא יכול להתאכזב. מצד שני, אם יסתכל על החברים האחרים איתם התחרה על הצמרת, ישראל כ”ץ שסיים במקום ה-12 ויולי אדלשטיין שנאלץ להסתפק במקום ה-18, הוא יכול להתנחם במעט.

אבל האמת היא שאת המכה הכי כואבת הוא מקבל כשהוא מסתכל 3 מקומות למעלה ממנו, כשהוא רואה את דודי אמסלם מדושן עונג במקום החמישי. האיש, בכיר הליכוד הירושלמי מזה שנים רבות, שהיה אויב מר שלו עוד בעיריית ירושלים, עקף אותו בסיבוב.

ואם נעזוב רגע את הרגשות של ברקת, אז ללא ספק מדובר במכה פוליטית קשה. ברקת רואה בעצמו כיורש של נתניהו, כמי שאמור להיכנס באופן טבע לנעליו ביום שזה יחליט (או שיחליטו בשבילו) שמספיק, בשביל זה הוא היה צריך לקבל את אחד המקומות הראשונים ברשימה.

קשה לשכנע את מתפקדי הליכוד, או את השותפים הפוליטיים בגוש, שאתה ראש הממשלה הבאה, כשבקושי רב שדרגת את המקום שלך בספרה אחת ברשימה. פתאום יריב לוין ואמיר אוחנה נראים כמועמדים הרבה יותר ריאליים לראשות הממשלה.

9. מירי רגב

את השעות שאחרי סגירת הקלפיות העבירה רגב בחשש רב, סקר ‘דיירקט פולס’ צפה לה את ירכתי העשירייה השנייה, אבל כשקולות האמת התחילו לזרום היא החלה להתאושש. בסוף היא נדחקה אמנם 3 מקומות אחורה, אבל היא נשארה האישה הראשונה במפלגה.

לא יפה להודות, אבל אין ספק שהעובדה שגילה גמליאל סיימה במקום ה-30 ברשימה עשה לה טוב על הלב, זה ללא ספק השכיח את האכזבה מההתדרדרות הקלה במעלה הרשימה. אפילו גלית דיסטל-אטבריאן שבסקר עקפה אותה, סיימה רק במקום ה-20.

10. מיקי זוהר

מיקי זוהר היה פעם כמעט הקול הקולני ביותר בליכוד, ראש בראש עם דודי אמסלם. כיו”ר הקואליציה הקודם דברר נאמנה את האגף הימני בממשלה, סימן עצמו כמקורב לעומד בראשה, לא היסס לתקוף בחריפות את השותפים הקואליציוניים הלא נוחים של אז.

ואז הוא שינה כיוון, הודיע שיתבטא יותר בממלכתיות, וטען כי זה יביא את הניצחון לגוש. “אנחנו חייבים לשנות את צורת הדיבור של הליכוד. דיברתי על זה עם נתניהו ואני חושב שהוא מסכים איתי. מה נותן לי לקרוא לנפתלי בנט ‘נוכל’, איזה קהל בוחרים זה מוסיף לי בדיוק? השיח שנגררנו לתוכו שירת את הצד שנגדנו”.

יכול להיות שהוא צודק בקרב קהל הבוחרים הפוטנציאלי של הליכוד, אבל בהתחשב במיקומו ברשימה, ה-בהחלט נאה אך נמוך ביחס לדוברים ודוברת בוטים יותר ממנו, לא בטוח שזה נכון לגבי המתפקדים. אבל יש לומר שהוא לא הופתע, כבר לפני שנה, כשהחליט על הסגנון החדש, הצהיר כי “יכול להיות שחלק ממתפקדי הליכוד אהבו יותר את מיקי זוהר הישן, אבל הסגנון הזה לא יחזיר אותנו לשלטון”.