יו"ר הכנסת אמיר אוחנה נפרד: "לא נשכח את החלום של דוגו"

ביום חורף קר, ינואר 1945, בקור של 18 מעלות מתחת לאפס, יצא נער בן ארבע עשרה, שדוף ומוכה רעב, לצעדה.

יחד איתו, שדופים כמוהו, אסירים רדופים שאיבדו את כל בני משפחותיהם, חייהם ורכושם, כי הם יהודים.

יהודים חסרי כל, נרדפים בשל יהדותם, רעבים לפת לחם או למחסה מהקור המקפיא – ובליבם חלום רחוק על בית. בית לאומי לעם היהודי. מדינה בה לא יהיו נרדפים. מדינה עם צבא, שיוכלו לשרת בו – ושיוכל להגן על חייהם.

הצעדה הזו, שלימים תיקרא "צעדת המוות", יצאה ממחנות הריכוז וההשמדה אוושוויץ בירקנאו. רבים מהצועדים ניספו.
לנער הזה היה שם: דוד לייטנר, המכונה "דוגו", והוא שרד.

ברגעים הקשים, על סף אפיסת כוחות שפירושה מוות, נזכר דוגו באימו גולדה, שסיפרה לו על לחמניות עגולות ("בילקלך") הצומחות בארץ ישראל, מחשבה שנתנה לו כוח להמשיך.

כשעלה לארץ וביקר בשוק מחנה יהודה שבירושלים, וראה כדורי פלאפל שחומים ועגלגלים מיטגנים בשמן, והחליט שבכל שנה ב-18.1, היום בו יצא לצעדת המוות, יחגוג את הניצחון באכילת פלאפל. והיום הזה הפך ל"מבצע דוגו".

זכיתי לפגוש את דוגו בפעם הראשונה לפני מספר שנים כשהגעתי למושב שהיה ממייסדיו, מושב ניר גלים, שם נשאתי דברים לבני משפחתו של חסיד אומות העולם ג'ינו ברטלי.

זכיתי לפגוש את דוגו בפעם השניה בראשית השנה (ב-18.1, איך לא) כשהיו לי הכבוד והעונג לארח אותו בביקורו הראשון בלשכת יו"ר הכנסת, שם שוחחנו, צחקנו (מלא אופטימיות ושמחת חיים) וכמובן – אכלנו פלאפל.

הבוקר נודע לי כי לא תהיה פעם שלישית. דוגו נפטר הבוקר, תשעה באב התשפ"ג, בשיבה טובה ועם משפחה גדולה ואוהבת.

הידיעה המצערת על פטירתו התערבבה לי עם תשעה באב הזה וכל האווירה העכורה שמלווה אותנו בתקופה הזאת ורק דבר אחד אני מתפלל בליבי, שלא נשכח כולנו – כולנו! – את החלום של דוגו ושל מאה דורות של יהודים שחיו ומתו לפנינו.

מדינה משלנו, בית לאומי לעם היהודי. עם צבא משלנו, שנזכה לשרת בו ויוכל להגן עלינו מאויבינו.

עם חיים משותפים תוך ידיעה שתהיינה מחלוקות, ויכוחים ושלטון נבחר, פעם כזה שתואם את עמדותינו ופעם שלא – אבל! – תוך הבנה שכולנו בני עם אחד, לא אויבים.

הלוואי.