מרן הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל ה"באבא סאלי" 40 שנה להסתלקותו ד' שבט תשד"מ – תשפ"ד
יריעה מיוחדת על הליכות קדשו המופלאים של מרן האדמו"ר הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא זי"ע כפי ששמענו בשיחה מרתקת עם חדב"נ הגאון רבי אריה יהודה הראל זצוק"ל מרבני ישיבת 'קול יעקב' אשר זכה לקירבה מיוחדת במחיצת חותנו-רבינו זי"ע
באדיבות ידידי עט סופר מהיר ברוך הכשרונות רבי יעקב הייזלר שליט"א
"ראה הקב"ה שהצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור". זכה דורנו שהקב"ה נטע בתוכו את אחד מגדולי הצדיקים שעמדו לעם ישראל במרוצת הדורות האחרונים, האי סבא דמשפטים, נזר ישראל ותפארתו, פאר הדור והדרו, המנורה הטהורה, אספקלריא המאירה, ראש גולת אריאל, ענוותן כהלל, לו דומיה תהילה, רבנו ישראל אבוחצירא זצוק"ל המכונה בפי כל ה"בבא סאלי".
הרה"ק ה"בבא סאלי" זי"ע היה עמוד התפילה של ישראל, ברכותיו התקיימו לרוב כאשר ראו אצלו נסים גלויים למעלה מדרך הטבע. כל שנות חייו מסר עצמו עבור עם קודש, כאב את כאבם ובכל צרתם לו צר. מכל שכבות הציבור נהרו אליו לאלפים ורבבות להיפקד בדבר ישועה ורחמים, את כולם קיבל בסבר פנים יפות, הקרין מלוא אהבתו לכל אחד אחד, שפע ברכות וישועות הוריק עליהם מעמקי ליבו וברכותיו הק' לא שבו ריקם, פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, תמך באביונים יתומים ואלמנות, השיא אותם ודאג לכל צרכיהם, לכולם היה כאב רחום וחנון.
לצד זאת התפרסם בעולם כולו כקדוש עליון פלאי המופרש ומנותק כליל מכל עניני העולם הזה, ומלבד לעבוד את קונו במסירות נפש לא היה לו בעולמו מאומה במשך כל שנות חייו.
גם לאחר עלותו לשמי רום כוחו גדול במרומים ורבים נושעו ועדיין נושעים על ידו בבחינת "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", כאשר ציון קדשו שבעיר נתיבות הפך למוקד משיכה להמונים רבים מכל החוגים המבקשים להיפקד בדבר ישועה ורחמים, ואכן רבים המה המעידים שנושעו ונפקדו על ציון קדשו במשך השנים מני אז הסתלקותו לעולם שכולו טוב.
עתה, לקראת יומא דהילולא קדישא השלושים החל ביום א' הבעל"ט, פנינו לחתנו אהובו הגה"צ רבי אריה יהודה הראל זצ"ל מרבני ישיבת 'קול יעקב' בי-ם ובקשנו ממנו לפתוח עבור הקוראים צוהר ואשנב אל מול דמותו הק' שהיה בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
ואכן זכינו והגרא"י זצ"ל נענה בשמחה לבקשתינו להשמיענו עובדות קודש מהליכות קדשו, של האי שרף נורא חותנו-רבינו זי"ע, חלקם אף זכה לראות מקרוב בקודש פנימה.
בפתח השיחה מדגיש לנו הגרא"י זצ"ל כי אין הוא מתיימר חלילה לעמוד על סוד גדלותו של מו"ח זי"ע שהיה עמודא דנהורא וענק בענקי הרוח, ולאור צדקותו וחסידותו צעד עם ישראל שנים רבות, ובלתי ניתן לעמוד בצורה אמיתית על דמותו הגדולה, כוחות נפשו האדירים, ותכונותיו הנאצלות, במיוחד כאשר עמל ויגע בכל כוחו להסתיר את גדלותו צדקותו מהציבור הרחב, ואם קרה שגילה פעם טפח מיד כיסה טפחיים. כך שתהיה זו התפארות סרק לנסות לשרטט קוים לדמותו הגדולה.
"אולם אנסה כאן", אומר לנו הגרא"י זצ"ל: "לפתוח פתח וצוהר קטן למי שלא זכה להכירו מקרוב, להציץ ולהתפעל במקצת מגודל אישיותו הק' והטהורה שהיתה כחד מקמאי, כפי שחויתי מקרוב זעיר פה וזעיר שם.
מסירות נפש
מעלה הגרא"י זצ"ל בנועם שיחו: "יש כאלו מבני הדור הצעיר החושבים שמו"ח היה איש של סגולות, קמיעות, וברכות ואף ערך הרבה סעודות לציבור הרחב להחיות את נפשם וכן מופתים רבים ופלאים שחולל וכאילו זה היה עיקר סוד גדלותו, אולם, אין ברצוני להתמקד על דברים מעין אלו אשר אינם מסמלים כלל את אישיותו הק' שהיתה רחוקה מהשגתנו, ברצוני להתמקד על עבודת ה' המופלאה שלו שהיתה במסירות נפש, אם זה בעמל והתמדת התורה כאשר מנערותו יגע ביגיעה עצומה והשחיר את עצמו על דברי תורה במסירות נפש ממש בכל המצבים שעמדו לפניו, על עבודת התפלה שהיתה אצלו בחיל ורעדה, ברט ובזיע, על מסירות נפשו הגדולה לקיום והידור מצוות ה' כאשר לא שת לבו לכל הסובב והקשיים הרבים שעמדו לנגדו ובמסירות נפש התגבר כארי לקים רצון ה', כן ברצוני להתמקד על קדושתו, חסידותו ופרישותו מהעוה"ז שהיתה אצלו עד קצה היכולת והיה נראה כמלאך ממרום שנשלח במיוחד לבני דורנו להחיות עם רב, ורק כתוצאה מכל היגיעה הנוראה הזאת זכה מו"ח שברכותיו עשו רושם במרומים.
ממשיך הגרא"י זצ"ל: "השאיפה הגדולה של מו"ח זי"ע היתה להידמות לאבותיו הק'. הסמל בשבילו היה, זקה"ק רבי יעקב אבוחצירא זי"ע, שנפטר עשר שנים לפני הולדתו. בביתו הרבו תמיד לספר על גודל שקידתו העצומה של רבי יעקב בלימוד התורה, על גודל הנסים והנפלאות שהוא היה עושה, על גודל קדושתו וטהרתו, ועל ההנהגות המיוחדות שלו. מו"ח בילדותו היה מתעניין כל הזמן כיצד זכה רבי יעקב להגיע למדרגות כאלה, באיזה דרכים הוא הלך כדי להגיע לזה.
"עוד בילדותו גילה מו"ח נטייה לשקידה ולהתבודדות. מגיל צעיר הנהיג עצמו בסיגופים, הוא נדר נדר שלא לאכול בשר, היה צם משבת לשבת. מגיל שש כיסו את עיניו בגלימה כשיצאו עמו לרחוב בכדי לשמור על טהרת עיניו.
תורת הנגלה והנסתר
"עודנו בצעירותו כבר למד תורת הנגלה והקבלה בהתבודדות ח"י שעות ביממה באופן קבוע, כך נתעלה בגאונות ובצדקות כאחד הקדושים אשר בארץ. בהיותו בחור צעיר לאחר הבר מצוה כבר הוכיח בקיאות מדהימה בש"ס ופוסקים לרבות בכל כתבי האר"י, בהיותו כבן 16 נתמנה כריש מתיבתא בישיבת "אביר יעקב" כשרבו הגר"מ תורג'מאן זצ"ל סמך עליו וחזקו לבל יחשוש להתייצב בפני תלמידים להנחותם נתיבי לימוד, לאחר תקופה אף החל לכהן כראש הישיבה כשעל פיו ישק דבר. יש סיפורים רבים המעידים כי כבר בבחרותו היה פועל ישועות בתפלתו ומלומד בניסים לרוב.
"בשנת תרפ"א ביקר בארה"ק למשך שנה אחת והסתופף בצל חכמי ירושלים בישיבת "פורת יוסף". גאוני וצדיקי ירושלים שמחו לקראתו והפליאו את גדולתו ועבודת ה' שלו. מו"ח למד אז בחברותא עם הגר"ע עטייה זצ"ל, הגר"ע עטייה כ"כ העריצו עד שהיה מתבטא ברבים "כעת הוא ראש הישיבה לא אני"… גם בצפת ביקר באותם הימים והתחבר אל המקובל האלוקי הס"ק מהרש"א אלפנדרי זצוק"ל שאף כבדו ביותר.
"כבר בגיל שלושים נבחר לכהן כרב דיין ומו"צ למחוז תפילאת כולו. מו"ח המשיך לכהן בתפקיד זה שנים רבות, תוך שההערכה אליו הולכת וגדלה וזאת מחמת גאונותו העצומה ובקיאותו הפלאית.
ועמלו בתורה
"כך עד לימי זקנותו במשך עשרות רבות בשנים היה עמל בתורה על כל חלקיה בשקידה עצומה ובדבקות נוראה מדי יום, ואף פעם אי אפשר היה להפסיקו מלימודו במשך שעות ארוכות, עד לזמן הקבוע בו הסכים לקבל קהל לברכם ולחזור ללימודו.
"זכרוני, שהיו תקופות שהיה מסתגר במשך חודשים, תוך שהודיע באמצעות משמשו שהוא נעדר מן הבית, ובעלית גג קטנה שקע בלימוד מיוחד, עד שגמר את מה שקיבל עליו וחזר לשיגרת לימודו בבית. בספרייתו בארץ ואף במרוקו אפשר היה למצא כתבים מצויים ונדירים על כל חלקי התורה. בלימוד הנגלה היה בקי גדול בש"ס ופוסקים, ושלט בראשונים ובאחרונים, עד אחרוני דורנו כהחזו"א, וספרי החפץ חיים והבן איש חי.
"אותו דבר בנסתר, ובכל נושא אותו למד, השתדל להגיע לעומקם של דברים ביגיעה עצומה עד שהתלבן הענין ואפשר היה לעבור לנושא הבא. לימודו היה מתוך התעלמות גמורה מהסביבה, עד כי שום כח בעולם לא היה יכול לעצור בעדו ולנתקו מהספר, כאילו הוא שרוי בעולם אחר לגמרי, כך עבד את בוראו עד לימיו האחרונים כאשר כוחותיו כבר לא עמדו לו כמימים ימימה, אז ביקש את עזרת הסובבים להקריא לפניו, משנה, גמרא זוה"ק וכדומה. מפליא הדבר שגם אז ידע להעיר על כל טעות של הקורה שבמקרה טעה, במיוחד כאשר קראו לפניו אוה"ח הק', זוהר וכו'.
ובו תדבק
הזכרתם מקודם את דרגותיו המופלאות בעבודת ה', האם נוכל לשמוע דוגמאות על כך?
"אכן, דרגותיו המיוחדות בעבודת ה' הגיעו לשיאים בלתי נודעים. דבקותו בהשי"ת היתה למעלה מדרך הטבע. וכמעט שלא סילק מחשבתו מבוראו מאז עמדו על דעתו, בגודל דבקותו לא סבלה נפשו שום דבר שיכול לרמז בלבד לסילוק מציאותו, וחוסר אמונה בהשי"ת.
"עובדה פלאית אירע עמו המעידה על דבקותו הגדולה. היה זה כאשר יום אחד נסע לירושלים והתארח אצל אחד מבני משפחתו. מאוחר בלילה כאשר כל בני הבית נמו את שנתם, שמע בעל הבית קולו בבית שנמשכו זמן רב, היה זה כבר לאחר חצות, אך הוא לא התייחס אליהם. היה זה מו"ח שחפש דבר מה בכל פינות חדרו אך לא מצא. מחדרו עבר לחדרים אחרים עד שהגיע גם למטבח, שם הסיט כלים וחפצים שונים, עד שמצא כלי שהיה עליו כעין דמות שתי וערב, בעזרת המשמש ניתץ מו"ח את הכלי, ורק אח"כ חזר לחדרו, ועלה על מיטתו למנוחה קצרה, לפני עלות השחר.
"בבוקר לאחר התפלה שאל מו"ח בחומרה את בעל הבית, האם לא שמעתם שום דבר בלילה? וסיפר לו מו"ח שלא מצאה נפשו מנוחה כשרצה לעלות על מיטתו, ולכן החליט לחפש בדירה שמא יש בדירה איזה דבר פסו עד שמצא את הכלי שהיה בו שתי וערב ושברו ורק לאחר מכן עלה על יצועו.
"גם בטחונו בהשי"ת היתה באופן פלאי וכחד מקמאי, על כל צעד ושעל הוא הרגיש כי הקב"ה מלוהו ודואג לו, ואכן השי"ת מילא חסרונו, גם בזמנים קשים ביותר קיבל בצורה העל טבעית את כל מבוקשו שביקש מה'. דוגמא אחת מני רבות מגודל בטחונו הוא בקיום מצוות ד' מינים. מו"ח הקפיד תמיד לקחת רק אתרוג מוחזק בלתי מורכב ממרוקו, ובעשרים שנותיו שהתגורר בארץ לא היה שנה שלא קיבל בדרך לא דרך אתרוג ממרוקו. לפעמים היה צריך להמתין עד לכניסת החג ממש בלי ידיעה מנין יבוא האתרוג ותמיד ברגע האחרון בא באורח פלאי שליח מיוחד, והביא לו אתרוג הדר שבהדר. גם ברגעים האחרונים לפני הגעת האתרוג לא הסכים לקבל אתרוג מסוג אחר, אלא היה בטוח שה' יעזור לו לא לשנות ממנהגו וכך היה.
"עובדה נוספת המעידה על בטחונו בה', פעם בהיותו בנסיעה ארוכה באיזור מושלג, עשה נהגו חניית ביניים בתחנת דלק למנוחה קצרה. מו"ח ומשמשו נכנסו לחדר ההמתנה המוסק, והרעב החל להציק להם בלא שיהיה באמתחתם כל דברי מאכל. מו"ח הרגיע את המשמש הרעב שעוד מעט ימצא עבורם דבר מה. ולפתע נכנס אדם לחדר, ומסר למשמש שני תפוחים גדולים. מו"ח לקח לידו אחד מהתפוחים ובירך עליו בכוונה רבה, ולאחר מכן בקש את משמשו לצאת לקרא לאותו אדם כדי שיוכל להודות לו. המשמש לא מצא איש, ואף לא עקבות שיובילו לאף כיון, כשחזר למו"ח, אמר לו, כנראה שזה היה אליהו הנביא, שבא למלאות את חסרונו.
במצותיו חפץ מאד
כאן עובר הגרא"י זצ"ל לספר על מסירותו המופלאה לקיום המצוות.
"מסירותו לכל דבר מצוה היתה מדהימה. לדוגמא, ניתן לקחת את הדרך בה קיים את המנהג של קידוש לבנה בכל חודש. מו"ח הרגיש בחוש שבעת קידוש לבנה הוא כמקביל פני השכינה כפי שאומרים "אלמלי לא זכו בנ"י להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים". בכל פעם שזכה לקדש את הלבנה היה שרוי בשמחה עילאית, הוא לא הסכים לאחר ברגע את מעמד הנשגב של קידוש לבנה, ומיד עם הגיע הזמן של קידוש לבנה התאזר בכוחות מחודשים, גם בימי זקנותו ויצא בשמחה החוצה לקדש את הלבנה.
"כאשר ראה שאי אפשר לקדש את הלבנה באותו יום, מחמת עננים, היה שרוי בצער ובמתח, כאומרו מתי יבא לידי מצוה זאת ואקיימנה.
"פעם אחת כאשר שהה בצרפת, ביום האחרון בו אפשר לקדש את הלבנה, היה שרוי בצער גדול על שבגלל החורף הקשה לא מתאפשר לו לקדש הלבנה. מו"ח לא ויתר וביקש ממקורוביו שיתעניינו, אולי באיזה מקום האויר יותר נח, והשמים בהירים. עד שנודע לו שבמרסי, מרחק של 380 קמ"ש – השמים בהירים, מו"ח לא היסס לרגע, ומיד ציוה להתכונן לדרך ברכבת מהירה מספר שעות למרסי, לשם הגיע בלילה האחרון לקדש את הלבנה בשמחה רבה כזוכה בזכיה גדולה ונכבדה.
"ואכן מן השמים סייעו תמיד בעדו, עובדה הווה, פעם אחת בליל י"ב לחודש, התארח אצל תלמידו, הרב יחיאל שיטרית בפריס, מו"ח הצטער על שלא זכה לקדש את הלבנה באותו חודש. מו"ח עלה בצער על משכבו מאוחר בלילה, בשעה שתים לאחר חצות העיר לפתע את תלמידו, ואמר לו, שגילו לו מן השמים שהעננים התפזרו, ואכן מיד יצאו בשמחה לחצר לקדש את הלבנה.
"בשנותיו המאוחרות כאשר ביקר בפריס, שם התגורר אצל גיסי הרה"צ ר' דוד בוסו שליט"א. ערב אחד התחיל לרדת מהקומה החמישית לחצר על מנת לערוך קידוש לבנה. בני משפחתו אמרו לו בדרך שהשמים מעוננים, אבל הוא לא עצר מלכת. וכאשר הגיע לחצר הביט כלפי מעלה, ובתנועת יד הסיט לצדדים את העננים, כמי שמסיט וילון מעל חלון ביתו, עד שכל הנוכחים גמרו לקדש את הלבנה. כל מי שנוכח באותו מעמד טעם את טעמה של הקבלת פני השכינה בשמחה פשוטו כמשמעו.
מסירות נפש לטבילה
"כך גם היתה לו מסירות נפש מופלאה לטבילה במקווה טהרה. מו"ח קידש את גופו וזיככו בהגיעו למדריגות נעלות שרק חד בדרא זוכה להן. עוד בתקופת מגוריו בתאפילת, באותם ימים בו לחמו המורדים בשלטון המרכזי ותפסו את השלטון באזור, היו חיי היהודים קשים מנשוא, ולעתים היציאה מחוץ לבית היתה בבחינת סכנה נפשית, אולם, מו"ח לא הסכים לוותר אף בוקר על היציאה לבית הטבילה, ולעתים הוצרך ללכת אל הנהר לטבול כאשר הגישה למקוה היתה חסומה.
"המקוה ששימש את מו"ח בתאפילת, לא היה אלא חפירה עמוקה שנכרתה בחצר ביתו, כשתשעים ואחת מדרגות גבוהות הובילו אל מימיו. מי המקוה לא היו אלא נביעת מים קרים שלעתים הגיעו לדרגת קפאון ממש. כשהיה המשמש יוצא עם מו"ח למקווה, היה השמש יורד לפניו בחשכת ליל ועששית הנפשט בידו, אולם מיד כשהחל לרדת כבתה העששית מרוב הטחב ששרר במקום העמוק, ונאלצו לשוב להדליקה פעם אחר פעם. ואם לא היה די בכך, הרי שלעתים כשירד השמש רק כמחצית מהמדריגות, היה כל גופו מצטמרר מהקור שבקע ממעמקי הקרקע, והיה מוכרח לצאת ולעזוב את המקום. אולם, מו"ח לא חת ולא נרתע והיה יורד אל המקווה, כשהוא מונה וסופר עם השמש את מנין המדריגות ומכון בהם כונות טמירות, משבא גופו במים הקפואים, היה טובל בהם פעם ועוד פעם. לימים בהיותו זקן מופלג, העיד מו"ח על עצמו בהתבטאות נדירה: "מעולם לא נצחני הקור!"
"אירע ובאחד הבקרים מצא מו"ח את הדלת הכניסה של ביתו נעולה והמפתח איננו. מו"ח החל לחפש את המפתח, עד שהבין שכנראה הרבנית החביאה במתכוין את המפתח כדי למנוע את יציאתו. באותו שבוע היו קרבות כבדים סביבות הנהר, ומי הנהר הוצפו בשברי כלים חדים ושברי זכוכית באופן שהרחצה בנהר היתה בבחינת סכנה. הרבנית ידעה שמו"ח לא יוותר על טבילת הבוקר שלו, החליטה למונעה מכך על מנת לשמור על בריאותו.
"כאשר הרבנית אישרה שהמפתח ברשותה החל מו"ח במסע שכנוע ארוך, שיסביר לרבנית מדוע יציאתו אל הטבילה הכרחית, מו"ח הסביר לה שהסכנה שיפגע תוך כדי טבילה משברי כלים וכדו', אמנם קיימת, אך היא בחזקת ספק, ומאידך אם לא יטבול, הרי וודאי הפסיד מדריגה של טהרה באותו יום, וחבל על ההפסד וודאי. למרות שהרבנית חששה לשלומו, אך כח השכנוע של מו"ח גברו לבסוף, והוא קיבל את המפתח והלך לטבול.
"לאחר שעה קלה חזר הביתה להתכונן לתפלה, וגופו הטהור היה חבול במספר מקומות עד זוב דם, אך רוחו היתה מרוממת ואף הודה לה' על שזכה גם הבוקר לטבול ולהיטהר לבוראו.
"בעת שהותו בצרפת בשנת תשי"ד, שהה תקופה מסוימת במחיצת תלמידי ישיבת אור יוסף בעיירה פיבלן שליד פאריס. התלמידים סיפרו לי בזמנו איך שחק ולא יעבור, הלך מו"ח כל בוקר אל המקוה, לעתים היה צורך לנסוע עד פאריס בכדי לטבול. באותם ימים היה מצב הישיבה קשה, ועמד לרשותה רק כלי רכב אחד קטן ומיושן. בכל בוקר נסע מו"ח לפאריס למקוה באותו כלי רכב שלפעמים נעצר בדרך עקב קלקולים. בכדי להמחיש לבחורים את חשיבות המקוה אמר להם מו"ח, שכדאי לקנות מכונית טובה בכל מחיר שידרש, ולהשתמש בה רק כדי להגיע אל המקוה, ולא להפסיד אף טבילה.
"היו שנים שמו"ח היה מרבה בטבילות בבאר עמוקה במים קרים ביותר שהגיעו לפעמים לדרגת קפאון ממש, אותו באר שימשה כמקוה טהרה בעיר ארפוד שם התגורר ולא הסכים להחסיר טבילה לטהרתו אף יום אחד
"משמשו ר' אברהם אמויאל, העיד שראה את מו"ח שובר קרח מהנהר בחורף ויורד לטבול, גם ר' ניסים ארזד שזכה לשמשו שנים רבות סיפר לי בהתפעלות, על שפעם אחזה את מו"ח התרגשות מיוחדת, כאשר ירד ברד כבד בארפוד, דבר שלא מצוי שם היות והאיזור חם ומדברי. מו"ח ציוה אותו מיד לקחת שני דליים גדולים, לצאת לחצר בחשאי ולמלא אותם בברד. כאשר הביא את הדליים למו"ח נטל את הברד וריפד בו את חדרו, פשט את בגדיו, ועשה בכוונות מיוחדות גלגולי שלג, לאחר מכן הודה לה' על שזימן לו אפשרות נדירה לזכך את גופו.
המקווה שהתמלאה בקיץ
עובדה מופלאה בפיו של הגרא"י זצ"ל כפי ששמעה ממקור נאמן ביותר. אירע פעם שאחד התושבים נחרד בצאתו מהמקווה היות וראה שם נחש גדול ומאיים באמצע המדריגות המובילות למקווה, ויצא משם כל עוד רוחו בו.
"משנודע הסיפור בעיירה נמנעו אנשים רבים לבא למקוה מספר ימים מרוב פחד. כאשר מו"ח שמע על כך ביקש מפרנסי הקהילה שידאגו תחליף למקווה. באותו יום ביקש מו"ח מפתח של המקווה, ופנה במהירות אל המקווה. אחרי היכנסו, סגר את הדלת והתבודד שם כרבע שעה ויצא החוצה. בצאתו ביקש לפרסם שהנחש מת ויותר לא יתקרב שום מזיק למקווה. ובכך פתח מחדש את המקוה עד שהתייבש מאליו.
"כאשר המקוה התייבש, היה מן צורך להכין מקווה חדש, אולם, הבעיה היתה שהדבר אירע בתקופת תמוז. מו"ח לא נרתע וקרא אליו את פרנסי העיר וציוה לחפור ולבנות מקווה באופן שיהיה כשר לכל השיטות. משהושלמה המלאכה הגיעו אל מו"ח והוא יצא לבדוק את המקום, וכפי שהעידו עדי ראיה הרה"ג ר' יחיא שניאור זצ"ל והמשמש ר' אברהם אמויאל, שמו"ח הביט והרים את עיניו כלפי שמיא ואמר: "רבש"ע, ציויתנו להתנהג בקדושה ובטהרה וכך אנחנו חפצים לחיות, אנו עשינו את המוטל עלינו, עתה עשה אתה למען שמך הגדול", והנה לפתע טרם שהספיקו להיכנס הביתה כבר החל פתאום לרדת גשמי ברכה, עד שחיש מהר התמלאה המקוה במים חיים, למרבה הפלא.
"הסיפור לא תם בכך. כאשר מו"ח חזר לביתו, גילה כי המרזב שמילא את המים במקוה החדשה נבנה שלא לפי דעת ה"בית יהודה". מיד חזר מו"ח למקום וציוה לרוקן את המים, ולתקן את הטעון תיקון במקוה. הנוכחים כולם השתוממו, שהרי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא ואיך סומך מו"ח על נס ולרוקן את המקוה. במקום נכח גם הרה"צ רבי יחיא דהאן זי"ע, הוא פנה למו"ח ואמר לו שהוא לוקח על עצמו חטא זה שלא לדקדק בשיטת ה"בית יהודה", אולם מו"ח עמד על דעתו, ואכן רוקנו את המקוה ותיקנו את המרזב מחדש.
"מו"ח יצא אז החוצה ואמר: "בעל ה"בית יהודה", גלוי וידוע לפניו ית' שלא עשיתי זאת לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא אך ורק למען הרבות טהרה בישראל, עמוד בתפלה לפניו ית' שלא ישיב פנינו ריקם", והנה, למרבה הפלא שוב התקדרו השמים בעבים, והגשם מילא את המקווה כפי הנדרש.
"אספר בזה עובדה פלאית נוספת הקשורה לענין המקווה. אחד ממשמשיו סיפר לי שבאחד הבקרים לפני עלות השחר כאשר ליוה את מו"ח למקוה הישנה שלהם בעיר ארפוד, כאשר הגיע המשמש לפתוח את דלת המקווה עם המפתח שהיה רגיל לפתוח זאת מדי בוקר לא עלתה בידו, מו"ח שראה זאת שאלו לפשר הדבר, והמשמש ענה לו שבטח נתקע משהו בחור המנעול ומשום כך אין הוא מצליח לפתוח את דלת המקוה הנעולה.
"מו"ח ביקש ממשמשו לזוז הצידה מפתח המקווה, מו"ח ניגש אל הדלת, השעין את ראשו על הדלת והחל למלמל בפיו. אותו משמש התקרב אליו כדי לשמוע מה הוא אומר, ושמעו חוזר על הפסוק "פתחו לי שערי צדק", לאחר מספר דקות עזב את הדלת וביקש את משמשו לנסות לפתוח את המקוה, ואכן לפליאתו נפתח הדלת מיד ללא כל קושי.
עם מרן החזו"א
כאן בקשנו לשמוע מהגרא"י זצ"ל על קשריו הנדירים והמיוחדים של ה"באבא סאלי" עם הרבה מגדולי התורה והחסידות האשכנזים, כפי הזכור לו.
"אכן, רבות ניתן לספר על מסכת ידידותו האיתנה של מו"ח עם גדולי וצדיקי הדור זי"ע שאף העריצוהו ביותר ולא פסקו מלשבחו.
"תחילה אספר על הקשר בינו לבין מרן החזו"א זי"ע. האמת, שעוד בהיותו במרוקו היה מו"ח הוגה רבות בספרי החזו"א והתייחס לדבריו כאל דבריו של אחד מגדולי האחרונים וזאת למרות שהחזו"א עוד היה בין החיים, מו"ח אף נקשר נפשיות באישיותו של החזו"א ואף שאף לעלות לארה"ק להיפגש עם החזו"א ולהכירו מקרוב.
"ואכן בשנת תשי"ב שנת השמיטה כאשר התגורר בירושלים, החליט לנסוע לבני ברק להקביל את פני החזו"א. משמשיו סיפרו לי כי אותו יום היה יום מאד מרגש עבורו. מו"ח עשה הכנות רבות בדחילו ורחימו לקראת הנסיעה. בהגיעו לבית החזו"א התקבל בכבוד גדול ע"י החזו"א, הם שוחחו יחדיו בעניני תורה כמו על עניני שמיטה, במהלך השיחה אף אמר מו"ח לחזו"א כי חושב הוא לעזוב את הארץ עקב תערובות טוב ורע בארץ שמפריע לו הדבר, מו"ח אף אמר לו שבחו"ל הוא לא הורגל לראות אנשים מחללי שבת בסתר וכל שכן בפהרסיא, אולם החזו"א הפציר בו שישאר בארץ ובמשך הזמן ימצא חוגים חרדים ואנשים הקרובים ללבו, ואז הארץ תמצא חן בעיניו, ויוכל לשבת על התורה והעבודה בלי כל טירדה.
"במהלך הביקור כבדו החזו"א בכוס תה, בצאתו מהביקור התרומם החזו"א ללותו החוצה ואף העניק לו במתנה ספר החזו"א על מסכת שביעית, מו"ח התעניין על מחיר הספר שהעניק לו, הגר"א הורביץ זצ"ל שהיה נוכח במקום סיפר זאת לחזו"א, אולם החזו"א סירב בכל תוקף לקבל כל תמורה עבור הספר. לאחר הפגישה סיפר מו"ח למקורוביו על גדלותו של החזו"א שהוא חד בדרא בצדקותו ותורתו.
"גם החזו"א התבטא בפני באי ביתו לאחר הפגישה כי מו"ח הוא עובד ה' ומיחידי סגולה שבדור.
"פעם נוספת שהחזו"א נפגש עם מו"ח היה בשנת תשי"ג כאשר מו"ח חזר ארצה אז עלה שוב למעונו של החזו"א בב"ב.
"מו"ח אף נקט בשיטת החזו"א בכמה דברים, כמו בשימוש בחשמל כשר בשבת שמאוד החמיר על כך, וכן בענין שמירת שמיטה בדורנו על כל פרטיה ודקדוקיה, מו"ח מיאן בתוקף לסמוך על דעות המתירים בזמן הזה.
בדרכי החסידות
היה לו גם קשר עם גדולי האדמורי"ם זי"ע?
"וודאי, הנהגותיו הטמירות קשרו אותו בקשר אמיץ ופנימי לעולם החסידות. ליהדות מרוקו בכלל יש כמה הנהגות הדומות להפליא למקובל בקרב החסידים הצועדים בדרכו של הבעש"ט, כמו הקשר הפנימי אל הצדיק, הסעודות שעורכים בימי ההילולא, שתיית לחיים, חלוקת שיריים מהצדיק, קבלת קויטעלך, כך גם הזוה"ק תפס מקום נכבד במרוקו, וכן עניני הטהרה במקווה ועוד, ובגין כך ועוד הנהגות דומות ראו חסידים רבים במו"ח דמות של צדיק הצועד בדרכי החסידות.
"מו"ח אף היה מעיין ימים רבים בספרי תלמידי הבעש"ט זי"ע שהיו מגיעים בקביעות למרוקו ואף היה הוגה רבות בהנהגותיהם, מו"ח העריץ ביותר את דרכו של הבעש"ט ושיטת החסידות היתה קרובה מאד ללבו. הוא היה בקי עצום בכל תולדות החסידות, לפרטיהן. הוא אף זכר במוחו את כל תאריכי היארצייט של כל גדולי החסידות, וערך לכבודם סעודת הילולא.
"מי שרצה לדעת עד היכן הגיע הידע שלו בחסידות, היה צריך לפגוש את בנו הצדיק רבי מאיר זצוק"ל, אשר היה מסוגל במשך שעות ארוכות לספר על עניני חסידות מבלי להתעייף. את אהבתו לחסידות קיבל רבי מאיר ממו"ח, ותמיד הדגיש שהידע של מו"ח הוא מעל ומעבר למה שאפשר לשמוע אצלו, אלא, שמו"ח לא רצה לשוחח ארוכות, ולגלות את כל הידוע לו, ופשוט מחמת אהבתו את הצניעות הסתיר את ידיעותיו בספרי החסידות השונים.
עם גדולי האדמורי"ם זי"ע
"הערכה מיוחדת היתה לו למרן מהר"א מבעלזא זי"ע, הוא היה מהיחידים שמו"ח נסע אליו לקבל את ברכתו, בעת שהותו בארה"ק בשנת תשי"ב, מו"ח ביקש להגיע אליו מבלי להודיע מראש על ביקורו, היות ולא רצה שתהיה תכונה מיוחדת סביב בואו. ומחמת כן הגיע מו"ח למעונו בהפתעה.
"כאשר שמע מהר"א מבעלזא כי מו"ח נמצא בין הממתינים הרבים ציוה מיד להכניסו לפני כולם. מו"ח שאל אותו על שיטת אדמור"י בעלזא והנהגותיהם בקודש. כמו"כ שוחחו על עניני הגאולה, מו"ח אף שאלו האם הוא יודע מתי יבא הגאולה, אולם הרה"ק מבעלזא ענהו, כי דבר זה לא נגלה לשום בריה, וכפי שאמרו חז"ל בסנהדרין ללבי גיליתי לאברי לא גיליתי. כן שוחחו אודות חילול הדת בארה"ק, כשהרה"ק מבעלזא התבטא כי כך צריך להיות לפני הגאולה שיהיה מעורב טוב ורע יחדיו ואז תבא הגאולה.
"בסיום הפגישה מסר מו"ח להרה"ק מבעלזא פדיון נפש, וביקש ממנו שיברכו שיוכל לשבת על התורה והעבודה ללא כל טירדות, הרה"ק מבעלזא ענהו שהוא רוצה שיברך אותו קודם, אולם מו"ח סירב בכל תוקף ואמר להרה"ק מבעלזא: "מה אני ומה חיי, כת"ר גדול ממני בחכמה ובמנין, ובפרט שהרבי מגזע אראלים ותרשישים למעלה בקודש וכו'. הרה"ק מבעלזא נענה לדברי מו"ח ואמר לו: "אם כבודו אומר כך, שיהיה כך. ובירך את מו"ח כבקשתו. לאחר מכן השיב מו"ח להרה"ק מבעלזא ברכה שיאריך ימים על מלכתו, וששושלת בית בעלזא תמשיך עד ביאת משיח צדקנו. לאחר כמחצית השנה שוב ביקרו מו"ח, אך אז היה הביקור קצר וזאת מחמת חולשתו של הרבי מבעלזא.
"מו"ח התרשם ביותר מאותו פגישה והתבטא הערצה אודותיו שהוא מגדולי הצדיקים שבדור. גם מ"מ כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א התקשר בקשר אמיץ למו"ח והיה מגיע פעמים רבות לנתיבות לקבל את ברכת קדשו.
"כן היה לו קשר אמיץ עם הרה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע. מו"ח נפגש עמו כמה פעמים בפאריס ושוחח אודות גדלותו בתורה ובצדקות בהתפילות גדולה. הרה"ק מסאטמר אף הכיר בגדלותו של מו"ח והיה שולח אליו יהודים לקבלת ברכה.
"קשרי ידידות מיוחדים היו לו עם מרן ה"ברכת משה" מלעלוב זי"ע. הרבי מלעלוב זכה עוד להכיר את מו"ח עוד מביקורו הראשון בארץ בשנת תרצ"ג, אז התוודע על גדלותו המיוחדת בעבודת ה', לימים התבטא הרבי מלעלוב "באותה שנה שהתגורר בארץ, עקבתי אחר הנהגותיו והליכותיו בקודש, ואף שהיה מסתיר את מעשיו מכל וכל, גיליתי בזכות אבותי הק' כי הוא עובד ה' במדריגות רמות ונשגבות, הוא היה מסגף את עצמו בתעניות משבת לשבת עם סיגופים שונים, טבל הרבה במקוואות קרים, היה ער לילות שלמים ולמד הרבה בספרי חסידים ויראים, זהו עובד ה'"!
"וכאשר קבע מו"ח את ביתו בארץ הרבה הרבי מלעלוב לבקרו, היו תקופות שכל ר"ח היה מגיע הרבי מלעלוב לסעודת ר"ח אצל מו"ח, וביחד ערכו את שולחנם הטהור. כמו"כ בימי ז' אדר יום הילולת משה רבינו, היו מדי שנה עורכים יחדיו שולחן בנתיבות, אני נזכר כי היה אחד מהחסידים שהסתפק אם לאכול מהמאכלים של מו"ח, וזאת כנראה מחמת הבדלי המנהגים בין עדות הספרדים לאשכנזים, אולם משהבחין בכך הרבי מלעלוב נענה ואמר לו: "אין בודקין מן המזבח ולמעלה" בהזדמנות התבטא הרבי מלעלוב כי לא הכיר עובד ה' יותר גדול ממו"ח.
"מו"ח גם סיפר לי על הקשר האמיץ שהיה לו עם כ"ק אדמו"ר מליאובויטש זצ"ל למרות שמעולם לא נפגשו. היות תקופות שהרבי מליאובויטש היה שולח מכתבים למו"ח מדי חודש, ומו"ח היה עונה לו באריכות על כל מכתב ומכתב, עד שמחמת טרדות הזמן צומצמו ההתכתבויות ביניהם, אך תמיד נשאר קשר נפשי עמוק ביניהם, לא אחת היה הרבי מליאובויטש שולח אנשים מאר"י שפנו אליו שיכנסו למו"ח להתברך ממנו, במיוחד כאשר פנה אחד מבני משפחתו של מו"ח אליו, היה עונה להם שיש לכם אדם כה גדול בארה"ק ומה לכם לפנות אלי.
בפיו של הגרא"י זצ"ל סיפורים ועובדות רבים ממסכת צדקותו וגדלותו, אולם, הזמן המאוחר מאלץ אותנו לקטוע את השיחה המרתקת, ועוד חזון למועד להרחיב את היריעה על האי ס"ק. זי"ע
חסידא ופרישא
הרחבות שהורגשה בפי כל אותן סעודות שערך רבנו, בל תתואר. אולם, רבינו עצמו לא אכל כי אם כדי טעימה בעלמא מן המוגש בסעודה. אף המדקדקים לעקוב אחר התמונות שנותרו מן הסעודות, יבחינו בכולן, שצלחתו של רבינו מלאה וצלחותיהם של המוסבים ריקות… כי זו היתה דרכו בהנהגת הרחבות שהיתה עמו כל הימים – לכסות ולהטמין להעלים ולהסתיר את הצטנעותו וסיגופיו הרבים.
המבקרים הרבים שהבית תמיד המה מהם, לא העלו על דעתם, שבשעה שהצדיק מגיש להם מגדנות ומפציר בהם שיטעמו משהו, לא הכניס לפיו דבר מאכל ומשתה מזה ימים אחדים. הררי מזון שנערמו על שולחנו, לא השפיעו עליו בכי הוא זה ולא הפריעוהו מדבקותו בבוראו.
אף בימים שלא ערך סעודות והוגשו לו ארוחותיו על ידי משמשיו ובני ביתו, היה דוחה את הצלחת מעל פניו בתואנות שונות. לפעמים היה אומר שהוא מבקש לנוח מעט טרם האוכל, ולאחר מכן היה אומר ש"האוכל קר, ובכלל, איני רעב"… והיו מקרים שהיה אומר שהוא יאכל בשעה מאוחרת ובינתיים יגישו לו צנון או מלפפון. ובשעה מאוחרת, כשהביאו לפניו את האוכל, היה מביט בתמיהה ושואל: "מה, עכשיו אתם מגישים לי אוכל משביע… לפני השינה אין זה בריא לאכול דברים כאלו"…
בשר, גם אם הוגש אל השלחן, לא הובא לפיו, וגם בשבתות וימים טובים היו מכינים את מזונו בסירים נפרדים. לא הרבה נתנו לבם לעובדה זו שהוא אינו טועם מהבשר, יען כי היטב להסתיר את מיעוט המזון שלו. רק בני המשפחה, האמונים על הכנת סעודותיו, הם שידעו על מנהגו זה.
נכדו אדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, מתאר, כיצד בכל פעם שהיה נוטל ידיו לסעודה, היתה מתעוררת שאלה הלכתית לגבי חיוב ברכת המזון, שכן לרוב לא אכל כשיעור שביעה. כיו"ב, מרוב שלא הורגל באכילה והתנזר הימנה, היה עליו להשכים ולאכל סעודת שבת בשעת בוקר מוקדמת, כדי שיוכל לטעום כזית בטרם ינטו צללי ערב לכבוד סעודה שלישית… אביר יעקב, עמ' 320)
להחיש מזור וישועה
אדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א סיפר אודות מקרה שבאו להזכיר לפניו אשה המקשה לילד. רבינו ביקש מיד את באי ביתו שיכינו את המקוה, היות ורוצה לפעול ישועה עבורה. משנכנסה הרבנית להניאו מכך בהזכירה לו שכל היום הוא לא חש בטוב, נזף בה "וכי תתערבו לי בעבודת ה'?!… אשה יהודיה שרויה בסכנת נפשות ואתם תחשבו עבורי חשבונות?!"…התארכה השעה ורבינו אינו זז מבור המקווה. גם כשהפצירו בו לעלות הוא אינו מוכן לשמוע.
כאשר אמרו לו: "והלא אשה זו אינה נמנית על חוג אנ"ש ומעולם לא הוכרה משפחתה במחיצתנו", נענה ואמר: "יהודי שרוי בצער ואני אחשה ולא אעשה את המקסימום כדי להחיש מזור וישועה?!"…
לאחר שעה קלה נשמעה ברכת "מזל טוב" מבעד לאפרכסת, האב הנרגש ביקש להודיע לרבינו על הולדת בנו בשעה טובה, רק אז יצא רבינו מהמקווה, בשובו הביתה התבטא בפני משמשו: "גם אם היה לוקח שעתיים ושלוש, לא הייתי וצא מהמקווה.. הייתי מוסר נפשי כדי להצילה מסכנת נפשות". (אביר יעקב, עמ' 325)
