רפורמה משפטית? המטרה האמיתית של ביידן: הפלת נתניהו והסכם עם איראן

הפרשן הפוליטי עמית סגל מפרסם היום (חמישי) פרטים חדשים, בנוגע לטענה שלו כי ממשל ביידן תמך במתנגדי הרפורמה המשפטית בישראל רק בשביל להפיל את ממשלת נתניהו, שכן ראש הממשלה היה יריב אידיאולוגי מר בשאלת היחס לאיראן.

עמית סגל, פרסם את הרשומה הבאה בחשבונותיו ברשתות החברתיות:

"שבועות ספורים לפני שממשלת נתניהו הכריזה פומבית על הרפורמה המשפטית בישראל, ביקר מקורבו, השר רון דרמר בוושינגטון. הוא עדכן את בכירי הממשל על הכוונה להפוך את שיטת הבחירה של שופטים אמריקאית יותר, ושאל על האפשרות שהממשל יפעל נגד. תשובתם הייתה בת מילה אחת: Inconceivable, לא יעלה על הדעת.

ובכן, מה שהיה Inconceivable הפך תוך ימים מאוד Conceivable. לאורך רוב שנת 2023, הנשיא ביידן וממשלו היו ראש החץ במערכה נגד שינוי מערכת המשפט בישראל. כבר היו ממשלים אמריקניים שהתערבו בפוליטיקה הפנימית בישראל, אבל זה תמיד נועד לקדם מהלכים מדיניים שאמריקה האמינה בהם, כמו שלום עם הפלסטינים או נסיגות. מעולם עד אז לא שימש הממשל כראש האופוזיציה לפוליטיקה פנימית.

לא במקרה בהפגנות הגדולות נגד הממשלה בתל אביב הונף שלט ענק "Biden Save Us". הנשיא שימש כראש החץ במאבק נגד שינוי מערכת המשפט. בצעד שכמותו לא נראה מאז שנות השישים, הוא החרים את ראש ממשלת ישראלבמשך תשעה חודשים בעודו נפגש עם נשיא טורקיה ארדואן, מי שבוודאי נודע ביחסו הקפדני להפרדת רשויות. הוא שלח את מזכיר המדינה שלו להשמיע איום לא מרומז על נתניהו ולהזכיר לו שמערכת היחסים בין המדינות מתבססת על "ערכים משותפים, יחד עם הצורך להגיע לקונצנזוס״.

האם הנשיא באמת הוטרד מהעובדה ששופטים בישראל ייבחרו על ידי פוליטיקאים? תשובה לכך קיבלנו בשבועות האחרונים כאשר מר ביידן מקדם במרץ רפורמה כמעט זהה לזו שניסה לקדם נתניהו: חיזוק שליטת הפוליטיקאים במערכת המשפט, במקרה האמריקני באמצעות הגבלת כהונת שופטים. האם באמת הוטרד מהעובדה שהרפורמה הישראלית הייתה ״מפלגת"? הרי כמעט כל יוזמותיו עברו בסנאט ברוב קטן מזה שממנו נהנית ממשלת נתניהו בכנסת. האם הוא דאג רק מהקצב כי "זה לא הגיוני למהר"? לשמוע זאת ממי שחתם על צווים נשיאותיים ביומו הראשון בתפקיד זה קצת מוזר.

אופן פעולתה של מערכת המשפט בישראל לא עניין את מר ביידן כהוא זה. זה היה רק תירוץ כדי להחליש את מי שביידן תפס כיריב אידיאולוגי מר בשאלה היסודית ביותר של המזרח התיכון: האם איראן היא הזדמנות – או סכנה? תפיסתו של הממשל האמריקני הייתה שעם טהרן יש להתפייס במידת האפשר. התוצאה היא שהכסף המוקפא זרם, הצנטריפוגות הסתובבו. באותו זמן נתניהו הסתבך ברפורמה כושלת וביידן שמח לסייע בהבערת הרחובות.

למרבה הצער, ההתרחקות בין ישראל וארצות הברית גרמה נזק אסטרטגי אדיר. לא במקרה חידשה סעודיה את יחסיה עם איראן בשנה הזו, ודרשה מתקן גרעיני כתנאי לברית עם ישראל וארה"ב.

גרוע מכך, הכתף הקרה מוושינגטון שכנעה את איראן וגרורותיה שישראל תעמוד לבדה ביום פקודה. כבר בחודש אפריל נכתב במסמך אזהרה ששיגר המודיעין הצבאי לראש הממשלה כי הסכנה למלחמה עלתה בין היתר "בשל ההתרחקות בין ישראל וארצות הברית… איראן היא הנהנית העיקרית מכך משום שהיא סבורה שישראל לא תוכל לנהל מערכה נגדה ללא תמיכה אמריקנית". מקור בכיר נוסף שמתנגד לנתניהו אמר לי כי אויבי ישראל פירשו את החרם דה-פאקטו של ביידן על נתניהו כסיבה להתניע מהלכים צבאיים נגד ישראל".

התערבותו הבוטה של הנשיא בפוליטיקה הפנימית של ידידיה לא הייתה הסיבה למתקפת שבעה באוקטובר, אך היא בהחלט הייתה אחד הנימוקים לביצועה דווקא בעיתוי הזהאצל סינוואר ואדוניו.

על כן, כעת, כאשר הממשל הדמוקרטי מקדם שינוי, לא בקונצנזוס, של בית המשפט העליון, אולי זו העת שראש הממשלה יזכיר לנשיא בפגישתם שהברית בין המדינות תוכל להימשך רק כל עוד היא מבוססת על "ערכים משותפים, יחד עם הצורך להגיע לקונצנזוס".