כך הושמדה תכנית הפשיטה לגליל; הצצה ל"כפרי המקפצה" | סיור בשטח האויב

כתבת וידאו על הביקור בשטח מדינת לבנון

הריסות מסגד שהוסב למחסן אמל"ח. לפנינו, במרחק נגיעה, פרוסים יישובי הגליל העליון – בתים בעלי גגות אדומים הנראים שלווים להפליא במרחק. מרחק שאפשר לחצות במספר שניות של טיל, או בכמה דקות נסיעה של חוליית מחבלים צמאי דם חמושים מכף רגל ועד ראש.

זוהי הפעם הראשונה שאני מצפין עד לקצה המדינה מאז פרוץ המלחמה. התחושה מטרידה – בעוד שבעורף החיים ממשיכים כסדרם, כאן, בנקודה הצפונית ביותר בישראל, המציאות שונה לחלוטין. הכבישים הולכים ומתרוקנים ככל שמצפינים, והתנועה היחידה שנותרת היא של שיירות טנקים ומשאיות צבאיות.

הגענו לכאן כדי לראות מקרוב את מה שבצה"ל מכנים "כפרי המקפצה" – אותם כפרים לבנוניים שחיזבאללה הפך לבסיסי שיגור והתארגנות למתקפה על ישראל. אבל שום תדרוך מקדים לא יכול היה להכין אותנו למראות, לקולות, ובעיקר – לתחושה המטרידה של להיות בשטח אויב, כשכל רגע עלול להפוך את הסיור השקט לאירוע מבצעי.

הגענו לנקודת הכינוס. מחלקה שלמה של לוחמים ממתינים לנו בשטח הכינוס סמוך לאחד היישובים סמוכי הגדר. רגע לפני שעולים לפנתר שייקח אותנו למחוז חפצנו בשטח לבנון, אנו נעמדים לקבלת תדרוך בטחוני מהקצינים שמלווים אותנו במהלך הסיור.

אם ברצועת עזה היה ברור שאין צורך בהצגת דרכונים בכניסה לשטח האויב היות ומדובר בשטח שנכבש למעשה בידי מדינת ישראל, התנהלות דומה בלבנון והכניסה שלנו ללא החתמת דרכונים מעלה תהיות בדבר התפיסה החוקית של השטח בו פועלים כוחות צה"ל בדרום לבנון.

המפקד מסמן לנו להיכנס לרכב הממוגן. הדלת הכבדה נסגרת מאחורינו בנקישה מתכתית, ואנחנו מתחילים במסע אל תוך עומק השטח הלבנוני, אל מה שעד לפני חודשים ספורים היה בסיס היציאה למתקפת הפתע שחיזבאללה תכנן על הגליל.

את שמו של הכפר בו אנו מבקרים לא ניתן לחשוף כעת, הכוחות עדיין פועלים במרחב וחשיפת מיקומם עלולה לסכן את חיי הלוחמים. בעידן הרשתות החברתיות והמידע המיידי, יש משהו כמעט אנכרוניסטי בניסיון להסתיר את שמו של כפר שלם. אבל כשאתה עומד כאן, על אדמת אויב, כשכוחות צה"ל עדיין פועלים במרחב, אתה מבין שלכל פיסת מידע יש משמעות מבצעית. מיקום מדויק יכול להפוך למטרה. תמונה תמימה עלולה לחשוף פרטים רגישים. אפילו אזכור שם הכפר עלול לסכן חיי אדם.

"תחשבו על זה ככה," מסביר קצין המודיעין שמלווה אותנו, "חיזבאללה יושב עכשיו בבונקרים שלו ומנסה להבין איפה בדיוק אנחנו פועלים, איזה כפרים כבר טיהרנו, איפה הכוחות שלנו ממוקמים. כל פיסת מידע שתצא החוצה – הם ינתחו. כל רמז קטן – הם ינסו להשתמש בו נגדנו."

חלונות הכלי מסורגים ועבים ביותר על מנת להגן מפני ירי ומטענים, המעט שניבט לעינינו מחרכי דפנות הכלי מראה הרס מוחלט לכל אורך נתיב הנסיעה הקצרה שלנו. משך זמן הנסיעה שלא עולה על דקות ספורות בתנאי שטח איטיים מלמד אותנו עד כמה אנו קרובים לשטח ישראל שעה שאנחנו פורקים מהכלי ודורכים לראשונה על אדמת לבנון בתוך כפר שיעי ששימש בפועל כמפקדה של חיזבאללה.

הלוחמים שנכנסו לפעילות בכפר במסגרת התמרון הקרקעי "חיצי צפון" לא פגשו במקום אזרחים ולא הבחינו באותות לקיום חיי שגרה בכפר. מפקד חטיבת אגרוף הברזל (205) יואב שניידר, המדריך אותנו במהלך הסיור מסביר לנו כי חיזבאללה למעשה שכר או קנה את הבתים בכפר ומיקם בתוכם מפקדות ובסיסים קדמיים שנועדו להתארגנות מחבלי 'כוח רדואן' לפני כניסתם לפשיטה על יישובי הגליל במסגרת תכנית 'כיבוש הגליל' שתכנן חסן נסראללה.

"אנחנו נוסעים לכפר בגזרה המערבית בדרום לבנון", מסביר אל"מ רועי יחזקאל, ראש מטה דובר צה"ל, בעודנו בדרך בתוך לבנון. "אנחנו נחבור לחטיבה 205, זו חטיבה משוריינת שפועלת בכפר הזה מתחילת הלחימה. הכפר שאליו אנחנו נכנסים הוא חלק מכפרי המקפצה. האויב ניצל את הכפרים האלה תחת מסווה של כפר אזרחי למתחמי אויב למתחמי אמל"ח. עם הרבה מאוד אמצעי לחימה ואמצעי שהיה, במטרה שבפקודת יום הדין כוחות ההתקפה 'כוחות רדואן' יודעים לעלות שם על הציוד שלהם ולבצע פשיטה רצחנית בשטח האויב (ישראל). מה שמבצע צה"ל בחודש האחרון זה מבצע קרקעי במרחב הכפרים בדרום לבנון במטרה לשמוט את הרעיון הזה מהקרקע, אנחנו משמידים אמל"ח, הורגים מחבלים ודוחקים את כוחות רדואן, במטרה להחזיר את התושבים בבטחה ליישובים שלהם".

במשך השנתיים האחרונות עמד הכפר כולו שומם ורק מחבלי חיזבאללה שהו בו כשהם מכינים את התשתיות הצבאיות של ארגון הטרור לקראת פשיטה לתוך עומק שטח ישראל.

בעוד אנחנו מתעדים את ההרס, את הלחימה, את הפעילות המבצעית, יש דברים שיישארו מאחורי מסך הערפל של הסודיות הצבאית. לפחות עד שהמערכה הזו תסתיים. זו הסיבה ששם הכפר נותר חסוי בדיווח שלנו. אין זה עוד כפר תמים אנחנו צועדים בתוך בסיס טרור של חיזבאללה.

"גשם סגול. גשם סגול". ההתראה נשמעה היטב במכשירי הקשר של הלוחמים. "זוהי התראה על ירי רקטות למרחב", הסביר אחד המפקדים בקול שקט ויעיל, בעוד שאר הכוח כבר החל בתנועה מתורגלת היטב. תוך שניות ספורות מצאנו את עצמנו נדחקים פנימה למבנה בטון מוצק במרכז הכפר. האוויר בפנים היה דחוס וחם, ריח של אבק ולחות עמד בחלל. בזווית העין יכולתי להבחין בכתובות ערביות על הקיר המתקלף, עדות אילמת לחיים שהתקיימו כאן לפני שהמקום הפך לבסיס של חיזבאללה.

הלוחמים התמקמו בזריזות בעמדות מוגדרות מראש, רוביהם דרוכים, מבטיהם סורקים את הפתחים. השקט שהשתרר היה רווי מתח – אותו שקט מיוחד שמלווה את הציפייה לשריקת הרקטה הנכנסת או להד הנפילה. עשר דקות שנדמו כנצח חלפו בהמתנה דרוכה, כשרק קולות הקשר והלחישות החרישיות של הלוחמים מפירים את הדממה.

ההתראה שהקפיצה את הלוחמים אפשרה לנו הצצה לתוך מבנה שנותר לעת עתה עומד על תילו במרכז הכפר ובתוכו ראינו עדויות לכך שהלוחמים שהו במקום בעבר במהלך התמרון. עם כניסתנו למבנה הבחנתי בדובר צה"ל בפרסית כמאל פנחסי. בימים אלה בהם ישראל מעורבת בעימות ישיר מול הרפובליקה האסלאמית בטהרן תפקידו כדובר בשפה הפרסית קיבל משנה חשיבות.

הוא הגיע לשטח יחד אם הצוות שלו על מנת לצלם סרטונים ולהעביר מסרים לעם האיראני המאזין בשקיקה לדבריו שאמנם אינם משודרים בתקשורת הרשמית באיראן אולם מופצים בהיקף רחב ברשתות החברתיות שעוקפות היום את חסימות המשטר ששולט בתקשורת האיראנית הרשמית.

לאחר כעשר דקות אנו מורשים לעזוב את המרחב המוגן בו שהינו ויוצאים לצעידה רגלית בשביל הכפר ההרוסים. בדומה למראות ברצועת עזה, גם כאן לא ניתן למצוא שרידים לכביש הסלול שהיה כאן בעבר, הדרך משובשת ומלאה מהמורות ומשני צדדיה מראות של הרס וחורבן. בתי הכפר ששימשו כבסיסי טרור של חיזבאללה ובתוכם נמצאו כמויות אמל"ח רב נהרסו עד היסוד באמצעות כלי הנדסיים ויכולות נוספות עליהן לא ניתן להרחיב את הדיבור.

הפיצוץ הפתאומי שנשמע בזמן הליכתנו היה חד וברור. הוא לא היה כמו הדי התותחים הרחוקים שליוו את סיורנו או כמו רעם הפגזים שהתפוצצו אי שם באופק. זה היה פיצוץ קרוב, כזה שמרעיד את האדמה מתחת לרגליים ושולח גל הדף שמורגש בחזה. "זה פיצוץ שלנו, תקין, הכל טוב", הרגיע אותנו הלוחם שעמד לימיני, קולו יציב ומקצועי. ניכר היה שזו לא הפעם הראשונה שהוא חווה דבר כזה.

מבעד לאבק שהתערבל באוויר, יכולנו לראות את הלוחמים ממשיכים בתנועתם המתוכננת, כאילו לא קרה דבר. עבורם, זה היה עוד רגע שגרתי בשטח. אחד מהם הרים את מכשיר הקשר לפיו, העביר דיווח קצר בשפה צבאית מקודדת. רק אז הבחנתי בטיפות הזיעה על מצחו, עדות לחום הכבד ששרר באותו יום.

אבל הפיצוץ הזה היה רק הכנה למה שעתיד לבוא. כשהודיעו לנו על הצורך להתפנות מהשטח בגלל פיצוץ המנהרה המתוכנן, הכל התרחש במהירות מחושבת. הלוחמים, שעד לרגע זה הובילו אותנו בנחת יחסית דרך הכפר ההרוס, עברו למצב פעולה אחר – תנועותיהם הפכו מהירות יותר, התקשורת ביניהם התקצרה לפקודות חדות וברורות.

"צריך לצאת עכשיו", אמר המ"פ, "יש לנו חלון זמנים מוגבל". הדרך חזרה לרכב הממוגן הייתה מהירה הרבה יותר מההליכה האיטית והזהירה שביצענו קודם. הפעם לא עצרנו לתעד או להתבונן בפרטים. כל הקבוצה נעה כיחידה אחת, מוקפת בלוחמים שסרקו את השטח ללא הרף.

ובחזרה לסיור בשטח, אנחנו מגיעים לראש הגבעה מימיננו הריסות המסגד של הכפר, מולנו בריכה שעומדת כעת ריקה והרוסה בחלקה, ומנגד ניתן להבחין בעין ביישובי הגליל העליון. אותם יישובים שעמדו חשופים לירי נ"ט וירי רקטות מטווח קרוב של מחבלי חיזבאללה שעד לא מכבר שהו בכל רחבי הכפר.

מפקד חטיבת 'אגרוף הברזל' (205) יואב שניידר מסביר לנו על הפעילות של הכוחות במרחב: "אנחנו עומדים בכפר בדרום לבנון, בשנתיים האחרונות לפחות הפכו אותו ליעד מבוצר, מולנו יכולים לראות את הגליל המערבי, מאחורנו את הריסות המסגד שבתוכו מצאנו כמויות של אמל"ח".

"הוצאנו את כל האמל"ח מהכפר, הרסנו את כל התשתיות שנבנו פה, כמויות מאוד גדולות של אמצעי לחימה מכל הסוגים, נשקים טילי כתף טילים ארוכי טווח אמצעי חבלה הכל, עמדות לחימה שמהם ירה חיזבאללה על תושבי מדינת ישראל על יישובי הגליל המערבי".

"הצק"ח שאני מפקד עליו נלחם כאן בעשרה הימים האחרונים, ביצע משימות של התקפה של טיהור המרחב, של השמדת אמל"ח ותשתיות. ייצבנו כאן את מרחב המגע כך שנוכל לאפשר את חזרת תושבי היישובים בבטחה לביתם".

האמת ניתנת להיאמר, לא ראינו במהלך הסיור כל עדות לתשתיות טרור של חיזבאללה, לא נחשפנו למנהרות שנחפרו בגזרה, על הכל שמענו מפי המפקדים בשטח ללא מראה עיניים. האמל"ח היחיד אליו נחשפנו הוא נשק ארוך שאותר במהלך שהותנו במקום. תוך כדי הסריקות בבתים באזור נמצא בתוך אחד הבתים נשק מסוג קלאצ'ניקוב שאחד הלוחמים איתר בתוך בית בגזרה.

לאחר הצהרת מח"ט 205 יצאנו לסיור בסביבה וראינו את הריסות המסגד ומבנים נוספים לצד בריכה שאותרה במקום.

לצד הריסות הבריכה פגשנו את ליאור גמליאל, מפקד צוות בפלוגת סיור שריון תחת חטיבה 205. הוא תיאר לנו את עבודת אנשי המילואים שנמצאים בשטח לאורך זמן. לסיום יש לו מסר להעביר לעם ישראל: "עם ישראל ינצח". כשרואים את החיוך הנסוך על פניו לא ניתן לפקפק באמיתות הדברים.

בדרך חזור לרכב הממוגן פגשנו את סא"ל ירדן הרצברג, מפקד מכלול בקידמ"ה באוגדה 146, איתו שוחחנו על תחילת המלחמה.

"הייתי כבר בבית הכנסת במקום מגורי בירושלים", מספר סא"ל הרצברג, "לפתע קיבלתי הודעה למכשיר הטלפון על הקפצה לגזרה".

אתה אדם דתי, למה היית עם מכשיר טלפון בבית הכנסת?

"חשוב להבין, אנחנו לא הופתענו. במשך שנים אנחנו נערכים לפשיטה של חיזבאללה על יישובי הצפון. אנחנו בכוננות כל היום, כמפקד אני נדרש להיות זמין בכל רגע להקפצה".

לדבריו של סא"ל הרצברג, בעוד בגזרת עוטף עזה ראינו היעדר כוננות ונוכחות דלה של כוחות, בגזרת הצפון המודיעין היה קיים האיום היה מוחשי מתמיד והכוחות בשטח היו דרוכים ומוכנים.

"במשך יותר מעשור אנחנו נערכים למערכה כאן בצפון, אוספים מודיעין ונערכים ליום פקודה. היום אתה יכול לראות את הביצוע של מה שנערכנו לו לאורך שנים רבות במאמץ רב".

רק כשהגענו ליישוב הישראלי, במרחק בטוח מאזור הפיצוץ המתוכנן, יכולנו להבין את גודל האירוע שעמד להתרחש. ההמתנה הייתה קצרה. לפתע, נשמעה סדרה של פיצוצים מחרישי אוזניים, כאילו הקרקע עצמה נקרעה לגזרים. ענן אבק אדיר התרומם מעל האזור שבו היינו רק לפני זמן קצר, מיתמר כמו פטרייה ענקית אל השמיים הכחולים. הוא נראה כמעט יפה, בצורה מטרידה משהו.

"זו המנהרה", אמר אחד הקצינים בסיפוק. "עוד תשתית טרור שלא תשמש יותר את חיזבאללה". האבק המשיך להיתמר במשך דקות ארוכות, נישא ברוח הקלה שנשבה מכיוון הים. עמדנו שם, צופים במחזה המרשים והמטריד כאחד, עדים אילמים לעוד פרק בסיפור המורכב של הלחימה בצפון.

רק כשהאבק החל לשקוע, יכולנו להבחין בחיוכים הקלים על פני הלוחמים. עבורם, זה היה עוד יעד מבצעי שהושלם בהצלחה. עוד צעד קטן בדרך להשגת המטרה הגדולה – הרחקת האיום מגבול הצפון והחזרת התושבים לבתיהם.

לתגובות, הערות או הארות לעורך הכתבה ניתן לפנות במייל: [email protected]