1.
פנקסנות ארוכת שנים: נתניהו רק חיכה לשעות כושר להדיח את אדלשטיין, כעת הוא מרוויח מכל הכיוונים
חברי הכנסת מהאופוזיציה, ראשי המפלגות וכל כלי התקשורת הרשמיים, התקשו להתחרות זה בזה בעוצמת הזעזוע שהתאמצו להביע כלפי ההדחה של יולי אדלשטיין מראשות ועדת חוץ וביטחון. והתחרות היתה קשה.
ההודעות לתקשורת קושטו במיטב המילים הססגוניות אשר מסוגלות לתאר את עוצמת החרפה ושאט הנפש מה"כניעה" לדרישות המפלגות החרדיות, כל אחד ניסה להתעלות על חברו בניסוח החריף, במילים הקשות ובפרצוף המזועזע שהתאמץ להביע מול המצלמות בכל מהדורה ותוכנית. לכאורה, כל אזרח במדינת ישראל כבר קיבל את המסר: ביבי רוצה להעביר חוק לחרדים, לכן הוא מדיח את יולי מהוועדה ועכשיו או-טו-טו הוא הולך להעביר חוק שכולו כניעה וחרפה. מה, לא ככה?
יש רק בעיה מרכזית אחת בכל הסיפור הזה: שהוא פשוט לא נכון. אבל זו כבר עובדה מציאותית משעממת שיכולה להרוס כותרות מרהיבות.
רק מי שטייל לאחרונה במסדרונות הליכוד ונכנס קצת לנבכי מוחם וראשם של חברי המפלגה, יכול אולי להתחיל לראות את התמונה קצת אחרת. והתמונה הזאת מספרת סיפור קצת אחר. כמובן וכדרכה של פוליטיקה.
מפלגת הליכוד כולה, מראשון ועד אחרון, מראשון כפשוטו ועד אחרון כמשמעו, נמצאת כבר במערכת בחירות על מלא. נתניהו עצמו לא החליט מתי נוח לו ללכת לבחירות והוא יעשה זאת בדיוק ברגע שיהיה לו נוח. אבל מבחינת חברי הליכוד – לבחירות יש משמעות נוספת ושמה פריימריז, שיכול לקרות פתאום בהתראה די קצרה מהרגע שיוחלט על פיזור הכנסת.
משום כך, רוב חברי הליכוד נמצאים כבר עכשיו עמוק בתוך אירועי הפריימריז. הם יורדים לשטח, מתחזקים קשרים, מחזקים בריתות ומחדשים הסכמים, הם חיים ונושמים את השטח ומתכוננים ליום בו יוכרע מתי בדיוק ירכיבו חברי הליכוד את הרשימה שלהם.
פריימריז בליכוד זה לא רק אירוע של גיוס קולות והגדלת התמיכה, זה אירוע שכולו סגירת חשבונות, רשימות חיסול, השפלת גאים והגבהת שפלים, הכל בהתאם לקומבינות העכשוויות והאינטרסים המתפתחים. חברים בליכוד יודעים מראש מי עומד להעפיל למקומות הגבוהים ברשימה ואת מי צריך להסיג הרחק אחורנית, כשמרכיב חשוב ומרכזי מאוד בכל זה הוא היחס למנהיג העליון, יו"ר המפלגה הבלתי מעורער.
אחד השמות שקפצו למעלה וירדו ממטה לאורך השנים הוא כמובן יולי אדלשטיין. האיש החל את דרכו בליכוד בנאמנות מוחלטת לנתניהו, הוא נחשב לאחד מאנשיו ועושי דברו עד שעם הזמן החלו החריקות. יולי עשוי מחומר אחר מזה שעשויים ממנו חברים אחרים בליכוד כמו דודי אמסלם, שלמה קרעי וגלית דיסטל למשל, הוא שייך יותר לז'אנר של יובל שטייניץ, דן מרידור ובוגי יעלון. אחרי שניזכר שפעם היו אנשים כאלה בליכוד, ניזכר גם מה עלה בגורלם והיכן הם היום. כל אחד יצא מהליכוד בדרך אחרת אבל הצד השווה שבהם הוא שהם כבר לא בסביבתו הקרובה של נתניהו.
נתניהו ואנשיו דואגים להרחיק מצמרת הליכוד אנשים שמתחזקים אופי עצמאי משלהם ואף חוטאים בחטא החשיבה העצמאית. מי שעומד על שלו ועושה זאת שלא בחכמה ובזהירות הנכונה והמדוייקת. מוצא את עצמו מתרחק בדרך קשה יותר או קשה עוד יותר. גדעון סער למשל נפל פעם אחת במלכודת הזאת אבל הוא החליט אחר כך להפיק לקח וחזר לדבר בשפה הנכונה.
במושגים של הליכוד, יולי אדלשטיין נחשב לאגוז קשה במיוחד. כבר ב- 2018 הוא העז לצאת בגלוי נגד נתניהו, כשהתנגד לכך שנתניהו ישא נאום בטקס הממלכתי בהר הרצל, באירוע שבו על פי כללי הטקס הנואם המרכזי הוא יו"ר הכנסת, שלגמרי במקרה היה באותה עת יולי אדלשטיין עצמו.
כעבור שנים ספורות הוא החזיק את הכנסת כבת ערובה כשנמנע מלכנס את המליאה משום שעל סדר היום היתה הצבעה להדחתו מהתפקיד והחלפתו במועמד מפלגת כחול לבן. לבסוף הוא התפטר מיוזמתו אחרי שבג"ץ התערב וכפה עליו לכנס את הכנסת.
מאז, יחסי נתניהו ואדלשטיין ידעו עליות ומורדות, נתניהו לא מיהר לצרף אותו לרשימת החיסול הפוליטית ואיש אינו יודע מדוע. בהמשך, בשיאה של מגפת הקורונה מינה נתניהו את אדלשטיין לשר הבריאות, כשפרשנים רבים טענו אז כי הכוונה הנסתרת מאחורי המינוי היא לגלגל עליו בהמשך את האשמה במחדלים אם יהיו ולהפנות אליו את זעם העם כפי שאכן קרה.
בפריימריז שלאחר מכן, אדלשטיין נדחק כבר למקום ה-18 בליכוד וזה כבר היה צעד דרמטי. בשל כך הוא לא קיבל תפקיד שר בממשלה הנוכחית ונאלץ להסתפק בראשות הוועדה היוקרתית. אבל את עוצמת הזעם ואת עוצמת רגשות הנקם שיש בלשכת נתניהו כלפי אדלשטיין, כבר לא ניתן להסתיר.
כעת נחזור לנושא הבוער של המאמצים להסדרת החוק למעמד לומדי התורה. האקלים השורר במדינה לא מעניק לגיטימציה ציבורית לחוק כזה בגלל האופן המעוות שהוא מוצג בתקשורת. האווירה הזאת שוררת היטב גם בקרב מצביעי הליכוד ומפלגות הימין, ולכן כשחברי הליכוד עסוקים בימים אלה בבניית מהלכי הפריימריז, גם הנושא הזה תופס שם מרכיב חשוב והמסר הזה עולה ומחלחל גם ללשכת נתניהו: השטח שלנו לא רוצה לראות אותנו תומכים בחוק שכותרות היא הכשרת "השתמטות".
נתניהו עצמו גם לא שש לקדם חוק כזה וכפי שנכתב שוב ושוב – אם הוא לא עשה זאת עד היום, סימן שהוא פשוט לא רוצה. כי אם הוא היה רוצה – זה היה קורה. וזה נכון עוד יותר כשהגענו לנקודת הזמן הזאת בה הוא רואה את הבחירות מעבר לפינה והדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה לחוקק חוק דרסטי כזה שיהיה רשום על שמו.
בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, הכל יכול לקרות. יכול להיות שנופתע ונראה תוך תקופה קצרה חוק בנוי המוגש לכנסת, עובר אישור ואז מעורר עליו את בג"ץ, אבל בעיניים פוליטיות ריאליות יותר, זה לא הולך להגיע לשם.
אז מה נתניהו כן יעשה? הוא יעשה קולות של עבודה, קולות של כאילו, כדי לנסות ולרצות את כל הצדדים. הוא צריך את המפלגות החרדיות כדי לשמור על גוש הימין ולכן יעשה פעולות להראות שהוא מקדם חוק, אבל הוא לא יתן לזה להבשיל לחוק מעשי, כדי שבבוא היום הוא יוכל לומר "עמדתי כחומה בצורה ובלמתי את הלחץ הפוליטי לחוק הזה".
וזה ההסבר היחיד האפשרי להדחה של יולי אדלשטיין השבוע. אדלשטיין כבר מזמן הפך לעצם בגרון ולאויב רשמי ומסומן של נתניהו ומקורביו, הוא מועמד להדחה בכל מקרה והוא נמצא גם כך בצמרת רשימת החיסול הפוליטית של הליכוד. כעת נצרף לזה גם את הצורך של נתניהו בהשמעת קולות של עבודה ויצירת מצג של מאמץ לכיוון חקיקת חוק, והנה קיבלנו את ההזדמנות המושלמת מצד נתניהו לבצע את המהלך שהוא רצה לעשות כבר הרבה זמן ולהרוויח מכל הכיוונים.
כלפי המפלגות החרדיות הוא יוכל לומר שהמאמץ מצידו נמשך והנה הוא אפילו הדיח את מי שהכי הפריע להם, כלפי חברי הליכוד הוא יכול לומר שהוא יעמוד על המשמר שלא יהיה חוק שיפלה לרעה את החיילים או משהו כזה, וככה הרכבת תמשיך לנסוע, העגלה תמשיך להתגלגל ולוח השנה ימשיך להתקדם. כדרכו של נתניהו – הדרך הטובה ביותר להתמודד עם משבר היא לגלגל אותו הלאה ולחכות שמשהו יקרה.
כעת כולם מבינים שהמפתח בידיו של נתניהו. המחזה שראינו השבוע בבחירות הפנימיות בליכוד הוא אירוע פוליטי פנימי של הליכוד ותו לא, ולא מדובר במס שפתיים של המפלגות החרדיות כמו שכמה ציניקנים ניסו לטעון. מדובר באמת בחיסול חשבונות שהגיע אחרי יריבות אישית קשה ואכזרית בתוך הליכוד, ולמפלגות החרדיות לא צפוי מכך שום רווח. אם נתניהו היה רוצה – היה כבר חוק עם יולי, ואם הוא לא ירצה – לא יהיה חוק גם בלעדיו.
כל מי שזעם השבוע על המפלגות החרדיות ועל נתניהו שכביכול "נכנע" להן, עושה זאת בגלל אחת משתי הסיבות. או שהוא לא יודע מה באמת קורה בליכוד ולא מבין את האירוע, או שגרוע מכך: הוא מבין היטב את המהלך ובוחר בכל זאת להתכחש למציאות ולהסית סתם כך, כדי לפלג, כדי לשסות וכדי לגזור קופון פוליטי על חשבון כולם. תבחרו בעצמכם איזו אפשרות גרועה פחות.
2.
אחד בפה ואחד בחדר הסגור: אם הנשיא הכי ידידותי והממשלה הכי ימנית לא החילו ריבונות, אף אחד כבר לא יעשה זאת
בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, הגיע לישראל סנאטור אמריקני בשם ריצ'ארד ניקסון והוא הוזמן בין היתר לבקר ברמת הגולן ששוחררה במלחמה. לביקור נלוותה גם גולדה מאיר, ובמהלך השיחה אמר לה ניקסון כי לדעתו בראיה ביטחונית, אסור למדינת ישראל לוותר על רמת הגולן ולא לסגת משם בשום הסכם מדיני כלשהו.
הימים חלפו וניקסון נבחר לנשיאות ארצות הברית. תקופה קצרה אחרי שנכנס לתפקיד הוא התקשר לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ואמר לה כי על פי המדיניות של ארצות הברית, צריך להתחיל לדבר על המשך האחיזה הישראלית ברמת הגולן אותה רואה הממשל האמריקני כשטח שנוי במחלוקת.
גולדה ההמומה ניסתה לשאול את מר ניקסון מדוע הוא אומר כך אחרי ההכרזה החד משמעית שלו במרומי הגולן, והוא השיב בלי להתבלבל: בתור סנאטור יכולתי לומר לך מה הכי טוב מבחינתך לעשות כראש ממשלת ישראל, אבל היום אני נשיא ארצות הברית ואני אומר לך את מה שנכון לעשות מבחינת הכסא שאני יושב עליו…
ואכן, ארה"ב סירבה להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן במשך שנים רבות, עד שטראמפ שינה זאת בהחלטה היסטורית בקדנציה הקודמת. אבל ככל שזה נוגע לריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, כאן כבר אפילו טראמפ עצמו מדבר אחרת.
בקדנציה הקודמת שלו, למרות כל מהלכיו ההיסטוריים עם רמת הגולן והעברת השגרירות, הוא בלם את השמחה המוקדמת של אנשי הימין שכבר בירכו ברכה לבטלה על ריבונות ביו"ש. בקדנציה הנוכחית זה נראה עוד יותר מרוחק, כשטראמפ עצמו כבר מתנהג אחרת.
טראמפ עושה בדיוק את מה שעשה ניקסון. הוא מדבר בחדרים הסגורים את מה שצריך לדבר, ונואם בחוץ את מה שצריך להישמע באוזני העם. הוא שיתף פעולה עם נתניהו בתרגילי הטעייה כלפי איראן וחיזבאללה, אבל כלפי עזה הוא השמיע הצהרות בומבסטיות שלאחריהן הגיע ההיפך הגמור מהחדרים הסגורים.
טראמפ מדבר כבר יותר משנה על "שערי הגהינום" שייפתחו על עזה, אבל בפועל מדינת ישראל מדשדשת שם והוא עצמו לוחץ לכיוון עסקה. ממשל ביידן היה משמיע הצהרות נגד מדינת ישראל אבל בחדרים הסגורים משחרר חבל ונותן אשראי קצת יותר גדול, טראמפ עושה את ההיפך: נוטע תקוות בימין הישראלי אבל בולם אותו בחדרים הסגורים. כך הוא עשה עם עזה וכך הוא עושה כבר מהרגע הראשון ביו"ש.
כעת, חברי כנסת בימין למדו את השיטה ועשו את אותו הדבר: הם הבינו שהחלת ריבונות בפועל עדיין רחוקה, אז מה שניתן לעשות בינתיים זה להשמיע בחוץ את מה שהעם רוצה לשמוע. וזו – ורק זו היתה תכלית ההצבעה שהתקיימה השבוע בכנסת: הצהרה על זכותה של מדינת ישראל להחיל ריבונות. הצהרה בלבד, על זכות תאורטית בלבד, שספק אם תתממש יום אחד.
אם הממשל הכי ידידותי אי פעם בבית הלבן לא עשה את זה עם הממשלה הכי ימנית שהיתה אי פעם במדינת ישראל, לא נראה שיהיה כבר מי שיעשה את זה בעתיד.
3.
הכל גלוי וידוע: האזרחים יודעים היום כמעט הכל על הנעשה בעזה, גם בלי הצינורות הרשמיים
בעידן הטכנולוגי של היום, קשה מאוד לנהל שלטון ומלחמה כמו פעם. בעבר הממשלה והצבא היו יכולים לפעול כפי שהם רואים לנכון והאזרחים היו צורכים את הדיווחים דרך תחנת שידור אחת שגם היא נשענה על מקורות בעלי יכולת מוגבלת ואף מוכתבת בידי בעלי אינטרסים.
בעידן הרשתות החברתיות, הכל כבר עובד אחרת והאזרחים מעורבים הרבה יותר במה שקורה בשטח. חיילים שנמצאים בעומק עזה מנהלים תקשורת רציפה עם בני משפחה וחברים, וגם אזרחים בעלי יכולת טכנולוגית מתקדמת עוקבים אחר פעילות הצבא ומעורים היטב בנעשה בשטח. במצב כזה, נוצר פער בין ההצהרות שהממשלה משמיעה, בין הודעות הדוברות שהצבא מפיק לתקשורת, לבין הנתונים העולים מהשטח ומתפרסמים במהירות רבה מידי.
אחד האזרחים הבולטים שעוסק בכך הוא רפאל חיון מנתיבות, אשר מנהל לבדו מעקב והאזנה בהיקף ענק אחר הנעשה בעומק עזה. עוד לפני השביעי באוקטובר הוא התריע על הנעשה ולאחר מכן הציוד שברשותו הוחרם. לטענתו, בין היתר בראיון שהתקיים עמו כאן ב'יתד השבוע', הוא טען כי אם הציוד היה ברשותו, הוא היה יכול להתריע על הסכנות בזמן אמת ואולי להציל חיים.
בינתיים, כל הנתונים ותמונות המצב שהזרים חיון התבררו כאמת מוחלטת. הוא מתריע כבר זמן רב שבעזה אין רעב, שחמאס בוזז את כל הסיוע שנכנס ונהנה מכל טוב אפשרי, השבוע פרסמו המחבלים עצמם את התיעוד המוכיח את השפע שיש להם במנהרות. למפרע, פרסם מתאם הפעולות בשטחים תיעוד של משאיות רבות שהאו"ם לא מכניס לעזה, מה שחושף את הצביעות.
אבל הטענה הקשה יותר שמשמיע חיון, היא שלמעשה בעזה אין מלחמה. לטענתו, הצבא עורך פעולות נקודתיות מול חמאס אבל לא מתקדם לשום מקום. חיילים ששוחחו שלא לציטוט עם עיתונאים סיפרו את אותו הדבר ואמרו שהם יכולים לשבת ברוגע במשך שעות בלי לקיים פעילות לוחמה כלשהי, אבל פתאום קופצים עליהם מחבלים ממארב, כלומר – מבחינתם מדינת ישראל לא נלחמת אבל חמאס גורר אותם למלחמת התשה שאין לה תכלית וסוף.
לאיש מאיתנו אין את היכולת לתת המלצות לממשלה ולצבא כיצד לפעול ואיזה מהלכים לנקוט, אבל בעידן הטכנולוגי של ימינו הכל פתוח, הכל גלוי והכל מפורסם וכך נוצר פער בין מה שאנחנו שומעים בתקשורת הרשמית, לבין מה שאנו רואים בשטח, מה שמעורר עוד יותר את הדאגה והזעם בקרב משפחות לוחמים, בקרב משפחות חטופים ובקרב אזרחים בכלל.
במצב כזה, לממשלה ולצבא אין ברירה אלא לשנות גישה מהיסוד ולשנות את כל התפיסה המיושנת שהיא פועלת על פיה בכל הקשור לקשר עם התקשורת ולדיווחים היוצאים לציבור. זה יכול להיות קשה וכרוך בתהליך ארוך, אבל אין ברירה, המצב כיום הוא שהציבור מעודכן כל הזמן והוא דורש הסברים כנים יותר, שקופים יותר וקצת יותר תואמי מציאות.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]
