- מקור הדין
"אמר רב חייא בר אשי פת הצנומה (יבשה) בקערה מברכין עליה המוציא" (ברכות לט ע"א) ומבארים הראשונים שנתינת כיכר לחם בתוך קערת מים גורמת לכיכר להתחלק לפרוסות, אך בכל זאת מברכים על הפת שבקערה המוציא (ואין חובה לברך על פת שלימה כדי לפטור את הפת הצנומה שבקערה) משום שלשיטת רב חייא בר אשי, אין חובה לברך המוציא על פת שלימה.
עוד מבואר בסוגיית הגמרא, כי רב חייא חולק וסובר שצריך לברך ברכת המוציא על פת שלימה, ולכן יש להתחיל את בציעת הפרוסה לפני הברכה ולסיימה בסוף אמירת הברכה, וכן סובר רבא שיש לברך ברכת המוציא על פת שלימה אלא שלשיטת רבא יש לחתוך ולבצוע את הפת רק לאחר סיום הברכה.
הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ז ה"ב) וכן הטור (סי' קסז) והרבינו יונה (ברכות כז ע"ב בדפי הרי"ף) פוסקים להלכה את שיטת רבא שברכת המוציא נאמרת על פת שלימה ורק בסיום הברכה יש לבצוע מהפת את פרוסת המוציא.
הרא"ש (ברכות ברכות פ"ו סי' יט) וכן התוס' (ברכות לט ע"ב ד"ה והלכתא) חולקים וסוברים כי עוד לפני תחילת ברכת המוציא יש לבצוע את הפת באופן שהפרוסה תהא חתוכה אך לא מנותקת מהפת, וזאת כדי שיהיה ניתן לברך על פת שלימה מצד אחד ומאידך לא יהיה הפסק והיסח הדעת בין סיום הברכה לאכילת פרוסת המוציא (שכן הפרוסה כבר חתוכה בחלקה).
הרא"ש מביא ראיה לשיטתו מהמשנה במסכת טבול יום (פ"ג מ"א) האומרת כי דבר מאכל כגון פרוסת פת שאינה מנותקת לגמרי מכיכר הלחם נחשבת כמחוברת לכיכר הלחם, אלא שליטת רבי מאיר די בכך שהאחיזה בחלק הגדול של הפת מעלה עימה את הפרוסה הקטנה מבלי שהיא תינתק ולשיטת רבי יהודה הפרוסה צריכה להיות מחוברת באופן כזה שהאחיזה בה (בפרוסה) תגרור ותעלה עימה את החלק הגדול של כיכר הלחם.
לאור האמור מוכיח הרא"ש כי פרוסה שאינה מנותקת מכיכר הלחם נחשבת כחלק מהפת וממילא שהפת אף מוגדרת כשלימה לענין הברכה ואין כל מניעה לחתוך במעט את הפרוסה לפני אמירת הברכה.
הב"ח (סי' קסז) מקשה על שיטת הרא"ש ותוס' שהרי אמירת "טול ברך" (קח מפרוסת הברכה) איננה נחשבת כהפסק (עי' ברכות מ ע"א), וממילא מדוע הרא"ש חושש שבציעת הפת לאחר הברכה תיחשב הפסק והיסח הדעת, והרי כאמור כל שנאמר ונעשה לצורך הברכה כגון אמירת טול ברוך אינו נחשב כהפסק.
מכוח קושיא זו מבאר הב"ח, כי אמירת טול ברוך אינה נחשבת הפסק בדיעבד, אך לכתחילה יש להיזהר שלא להפסיק כלל בין ברכת המוציא לאכילה ולכן סובר הרא"ש שיש לבצוע את הפרוסה בחלקה כדי לצמצם ככל הניתן את ההפסק והיסח הדעת בין הברכה לאכילה.
עוד כתבו התוס' (ברכות לט ע"ב ד"ה והלכתא) וכן המרדכי (ברכות סי' קכח) כי, בשבת אין לחתוך את הפת (בחלקה) לפני הברכה, משום שיש לחשוש שמא הפת או הפרוסה יינתקו ויישמטו מידו והברכה לא תהיה על לחם משנה.
- חיתוך לחמנייה וכדו'
להלכה פוסק השו"ע (או"ח סי' קסז סעי' א) "…וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן, הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות (תוספות ומרדכי פרק כיצד מברכין). ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול אינו מזיק (מרדכי)."
לאור האמור עולה כי, חיתוך לחמנייה לצורך הכנת כריך, ראוי שייעשה באופן שחלקי הלחמנייה לא יהיו נפרדים זה מזה וכי אחיזת חלק אחד של הלחמנייה תעלה עימו גם את חלקה השני ובכך הלחמנייה תיחשב כלחם שלם ויהיה ניתן לברך עליה ברכת המוציא.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה




















