כתיבה: חוי אייזנבאך
"שלושים ושמונה אלף שקל".
שלושים ושמונה אלף?
כמעט ארבעים אלף שקל!
רק לפני חצי שנה הם כבר גרדו את תחתית מסגרת המינוס. ועכשיו, איך נפלה עליהם הוצאה כזאת?
פרופסור שלונסקי מגיש חו"ד, חותם בשתיקה בחותמת הזהב הרפואית.
שמולי מוציא מהארנק 500 שקל במזומן, מגמגם במבוכה: "את השאר אנחנו נעשה לך בהעברה בנקאית".
בחוץ הוא מבקש מהמזכירה הארכה לתשלום של שאר הסכום 'עד אחרי העשירי'. היא זועפת, אבל מסכימה.
'השאר' במקרה ותהיתם, הם עוד אלפיים שקלים טבין ותקילין. ואת מכסת הייעוצים הרפואיים שמאשרת הקופה הם כבר מימשו אי שם בחודש מרץ למניינם.
"מאיפה נביא את הכסף?", דבורי מתיישבת בכיסא חדר ההמתנה המעוצב.
שמולי שוקע בכורסא בגוון תכלת-אפרפר, מקטיפה איטלקית. "אם כבר אלפיים חמש מאות שקל, אז לפחות נהנה עד הסוף", הוא מחייך.
"אנחנו נהיה חייבים את הטיפול הזה", דבורי תמיד המעשית מבינהם.
"אנחנו נצליח לשלם את זה", הוא מבטיח. לא יודע איך. לא יודע מתי. אבל הם יצליחו.
***
"זה הזמן שלכם לעשות חיים", כותבת לה רוחמי חברתה הטובה מימי התיכון העליזים.
"החיים שלך תותים בסך הכל", צוחקת יוטי אחותה, זאת שמגדלת תאומים שובבים בני שנתיים ותינוקת בת חצי שנה, בזמן שהיא שקועה בהררי כביסה.
בדרך כלל היא משיבה בקלילות. מרימה עיניים למעלה ולוחשת: אבא, תודה. עונה בביטחון מלא לכל מתעניינת, (מילה יפה לזאת שדוחפת חזק מידי את אפה). לעיתים משדרגת בלחנו המוכר של חנן בן ארי: "אין לנו בכלל זכות להתלונן, החיים שלנו באמת תותים, טפו חמסה וברוכשם"".
כי בינתיים הם בהחלט מנצלים את המתנות ששנות הציפיה העניקו להם. בנו להם קן פרטי משלהם, למרות שעדיין אין בו גוזלים.
מקפידים לצאת לקפה בכל שישי בבוקר, בלי למהר בשתיים עשרה בדיוק להוציא ילד מהמעון. חרשו את הארץ היפה מקמפינג בצפון ועד גלמפינג בדרום. אפילו פרגנו לעצמם גיחה לבודפשט ביארצייט של ר' שיעלה, עם תוספת של עוד שלושה ימים במזג אוויר אירופאי מושלם.
אבל בתקופה האחרונה המצב "לא משהו".
כבר מעל שנתיים הם בסבב בלתי נגמר של טיפולים. כל חודש, בלי לוותר. עוד אלפיים שקל, עוד ארבע אלף. שברו את החיסכון מהחתונה, לקחו הלוואה קטנה בריבית סבירה, הגיעו לתחתית הקרקעית של המינוס האפשרי.
אבל בסבב בדיקות האחרון, בתוספת חו"ד של שני רופאים בכירים הם קיבלו הפניה לניתוח יקר. ניתוח שהוא ברירת מחדל האחרונה.
שמולי לקח על עצמו עבודה בלילות, אחרי כולל ערב. אורז מנות בקייטרינג של צהרונים ב-50 שקל לשעה. פה ושם גם לומד עם בחורים.
דבורי מוסיפה שעות נוספות בעבודה כחשבת שכר. בלילות יושבת עד השעות הקטנות של הלילה על עוד כמה תיקים פרטיים שלקחה על עצמה.
"הכלל הפיננסי, כמו חוק כלים שלובים", מסביר שמולי. "כשרוצים לחסוך, נדרש במקביל להגדלת הכנסות, גם לקצץ בהוצאות."
אז הם מוותרים. מוותרים על מסעדה, על יציאה ביום נישואין. לא מתחדשים. מוותרים בשמחה, כי מה היא ארוחה מפנקת או חולצה חדשה לעומת ילד משלהם?
האופציה של עזרה מההורים לא עולה על השולחן. ההורים שלה מחתנים אוטוטו את ביתם העשירית.
ההורים שלו יבקשו לקבל אינפורמציה מלאה בתמורה לכל אלף שקל שיעבור לעו"ש המשותף.
"אז אצל מי בעצם הבעיה?" תשאל חמותה. דבורי נרעדת מעצם המחשבה.
"תבקש הלוואה מהגמ"ח של הקהילה", היא מבקשת בלילה אחד חשוך. הם הרי עוזרים לחתן ילדים. אז עזרה כדי להביא ילדים?
והוא שותק. כי כבר ניסה לבקש. פנה לא רק לגוטפיין מהגמ"ח הקהילתי. גם לעוד כמה 'חברה עם כסף'.
"תנצל את העובדה שאין לך סרייה של טיפולי שיניים לילדים", טופח לו על השכם בחביבות מנחם גרליץ שאחראי על כל קמחא דפסחא בחצר החסידות.
והוא מוסיף לשתוק. לא יספר על ניתוח מסובך, על התקווה היחידה שעוד נותרה להם. אם היה משתף , בטח היו פותחים את הלב.
ובפעם האחרונה שיוטי סונטת בה: "החיים שלך תותים".
היא כבר לא עונה. החיים שלה אולי נראים קצפת, אבל בפנים יש בור עמוק. היא נוגעת בקרקעית.
***
ודווקא אז כשם מגרדים את התחתית, כמו קרן אור שמגיחה באפלה. הנס מגיח מהדלת האחורית, כשדבורי מתקשרת לברר על השגחה הלכתית.
פתאום הם מוצאים מקום. במחלקה ליעוץ רפואי בבוני עולם.
שם רואים את המחנק, מבינים את סכומי העתק שהם נדרשים לגייס עבור החלום הכל כך פשוט: להפוך לאבא ואמא.
הסכום לפרוצדורה הרפואית מאושר במלואו. הניתוח עובר בשלום, מפיח בהם תקווה חדשה.
אבל דווקא אחרי, מגיעה נפילת מתח חזקה יותר.
"אין לי אוויר לנשום", היא בוכה מול העו"ש הריק. רצה מעבודה לעבודה.
והוא רוצה כל כך לקנות מתנה, לסגור חופשה קצרה. להחזיר את הדופק.
ושוב המלאכים של בוני עולם ממלאים את החסר. משקים אותם מים חיים. שלושה ימים אחרי הניתוח נוחתת בתיבת הדואר מעטפה קטנה, שובר על סך כמה מאות שקלים למימוש ברשת בתי מלון ידועים בארץ.
ועד שיקרה הנס הפרטי שלהם, הם יקחו רגע אוויר לנשימה. ינצלו את בין הזמנים של חנוכה כדי להעביר יומיים – שלושה מול חוף שקט וגלים סוערים. יחזרו להיות סתם עוד זוג. לא ההורים שהם חולמים להיות, לא מטופל מספר 1027. היא. הוא. הם.
זוג שצולח הרבה מאד סערות ואתגרים בקצפת החיים. אבל עמוק למטה, הבור מלא. יש מי שמבטיח להחזיק איתם, אולי לפזר מעט תותים של תקווה ונחמה.
שמולי ודבורי הם רק זוג אחד מיני רבים. בוני עולם שם, עבור כל זוג שעובר מסע מטלטל בדרך להפוך לאבא ואמא. מבטיחים לא לעזוב, עד שיהפכו המעות – לדמעות של שמחה. מתחייבים לא לחסוך בדמים, עד יגיע עת של בדמייך חיי.
