המלחמה מול איראן, שהחלה לפני כשבועיים ביוזמת ארצות הברית וישראל, ממשיכה להשפיע הרבה מעבר לזירה המזרח־תיכונית. לצד הלחימה עצמה, העימות חושף מתיחות הולכת וגוברת בין ארצות הברית למדינות אירופה סביב אופי המערכה והשלכותיה.
לפי ניתוחים שפורסמו בתקשורת הבינלאומית, חלק ממדינות אירופה אינן שותפות לגישה האמריקנית התקיפה כלפי טהרן. הפערים בין הצדדים מעלים סימני שאלה לגבי מידת הלכידות של הברית המערבית, שנחשבה במשך עשורים לאחד מעמודי התווך של הסדר הבינלאומי.
בארצות הברית, הנשיא דונלד טראמפ מציג קו נוקשה כלפי המשטר האיראני ואף איים כי אם טהרן לא תיכנע – היא עלולה להתמודד עם הרס נרחב. במקביל, וושינגטון מבקשת מבעלות בריתה להצטרף למאמץ להגן על נתיבי השיט במצר הורמוז, נתיב אסטרטגי דרכו עוברת חלק משמעותי מאספקת הנפט העולמית.
בתוך אירופה עצמה הדעות חלוקות. צרפת נקטה קו אקטיבי יחסית ושלחה כוחות ימיים לאזור הים התיכון כדי לחזק את הביטחון בנתיבי האנרגיה. מנגד, גרמניה ממשיכה להתמקד בעיקר בזירה האוקראינית ובמאבק מול רוסיה.
עם זאת, יש גם מנהיגים אירופים שמביעים תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית, מתוך חשש שהיחסים עם ארצות הברית ייפגעו בתקופה רגישה מבחינה ביטחונית.
באופן אירוני, מי שמפיק בינתיים רווח משמעותי מהמצב הוא נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. העלייה החדה במחירי הנפט והגז בעקבות המלחמה מגדילה את הכנסותיה של רוסיה ומספקת משאבים נוספים לכלכלתה ולמערכת הביטחון שלה.
במקביל, באירופה מודאגים גם מתרחיש נוסף: קריסה אפשרית של המשטר האיראני. תרחיש כזה עלול להביא לחוסר יציבות אזורי ולגל פליטים עצום שעלול להגיע ליבשת – תרחיש שמדינות רבות מבקשות להימנע ממנו.
על רקע כל אלה, השאלה המרכזית שמעסיקה כעת מנהיגים במערב היא כיצד תסתיים המערכה מול איראן – והאם לארצות הברית קיימת אסטרטגיית יציאה ברורה מהעימות.
