הרהורים עם פתיחת שנת הלימודים – להקשיב למילים, לשמוע את המנגינה / משה רבי

בין הזמנים הסתיים, והדאגות של ההורים בתקופה הזו מתחלפות, מהסכנות הרוחניות והגשמיות שיש בבין הזמנים לאיך תתחיל השנה החדשה אצל הבן שלי, מה יעלה בגורלו, מבחינה: לימודית, חברתית, ערכית. כל הורה והחלומות שלו, שהוא חושב שהוא מבין הכי טוב מה צריך הבן שלו, וזה בידיים שלו, ויש לו כבר תוכנית מה ואיך יהיה איתו. וגם על זה אמרו "אם אתה רוצה להצחיק את הקב"ה, ספר לו על תוכניותיך". אבל הפעם בחרתי לעסוק, מה באמת כן בידיים שלנו, או יותר נכון: מה הם הכלים אותם אנו יכולים לתת לילדים שלנו. אלו כישורי חיים או סתם מחשבות טובות על הסביבה שלהם אנו יכולים להציף אצלם לפני שהם יוצאים לשנה החדשה.

שבועיים לפני סוף זמן קיץ האחרון, קיבלתי טלפון מבחור שלמד אצלי שנה קודם וכרגע מסיים שיעור א' בישיבה גדולה. "הרב, אני רוצה להיפגש. זה דחוף לי" אמר בקול נואש. לאחר שקבענו זמן הוא התייצב, וטען "אני רוצה לעבור ישיבה" הוא אמר. לכם אני אומר כן?! מבחינתי אבן ירדה לי מהלב, אם בחור מבקש לעבור ישיבה, זו סיבה מספיק טובה בכדי להילחם עם השעם של בקבוק היין מענבי סוביניון בלאן בטעמי פירות במרקם אוכמניות מטקטק. למה?! כי אם בחור מבקש לעבור ישיבה, זה אומר שהוא עדיין שם, צריך פשוט לשמר את הרצון הזה, את השייכות הזו שהוא נלחם עליה. התרגשתי.

"מה הבעיה עם הישיבה שאתה לומד בה עכשיו?" שאלתי. הבחור התחיל בנושא הכי קל לשכנוע: א. "אני מרגיש שאני צריך יותר, זהו, מיציתי, אני חייב להתקדם הלאה. לעלות ולהתעלות ברמה גבוהה יותר." הוא אמר בהחלטיות. התגובה במקרה זה צריכה להיות מאוד מבוקרת. כלומר: אסור שיהיה מצב שהוא ירגיש לא בנוח לומר לי כל מה שהוא מרגיש, ואני חייב להיות שם באותו הרגע עבורו. גם כאן הייתי יכול לומר לו את האמת כמו: "מה מיצית? מה עשית? מה הספקת בכלל בשנה אחת של ישיבה גדולה שאתה מסיים?" אבל לא, דווקא בגלל שידעתי שלא זו הסיבה, בחרתי להעצים אותה. "קודם כל זה מרגש אותי הרצון הזה שלך, אתה רוצה להתקדם, ולא להישאר באותו מקום. רק החלק הזה מרגש אותי לשבת מולך" אמרתי ברצינות. כי באמת, בחור שמביא סיבה כזאת, גם אם אני יודע שלא זו הסיבה, אבל עצם זה שהוא שהוא רואה בזה נושא לסיבה זה מדהים ששם זה הכיוון שלו, מספיק שזו התשובה שהייתה לו בראש גם אם זו לא האמת. ישבנו יחד, ועשינו חשבון מה הוא הספיק, מה הוא חושב שהיה יכול להיות יותר טוב בשנה הזו. לאחר הנחת הדברים על השולחן, הוא אמר בכנות את המסקנה הבאה "התקדמתי מאוד, אבל באמת לא מספיק" אמר בחיוך. ב. "אני חושב שהבעיה היא גם שהישיבה הזאת יש בה בחורים מאוד קטנוניים, שטותניקים. בקיצור לא לרמה שלי" הוא אמר. גם כאן היה צורך להבין, שהוא מנסה לספר לי איזה סיפור על עצמו. כאילו, אני ברמה אחרת מהמקובל. וגם זה חשוב לכשעצמו, הצורך לחוש כך מראה את עולם המושגים שלו מבחינה ערכית, ודבר כזה צריך להציף, ולהעצים, ולא להעביר זאת בחיוך קל כמשפט מובן מאליו. וגם כאן, ישבנו יחד עד שהוא אמר שגם הוא עדיין לא במצב נורמטיבי, והוא צריך לשפר את מעמדו בישיבה.

ג. "נראה לי שהבעיה היא חברתית" הוא אמר במסירות "אני מרגיש בחור שקוף בישיבה מבחינה חברתית. מעולם לא יצא למישהו לנהל איתי שיחה, כלום. ךעומת זאת הרבנים בישיבה, זה נראה שסימנו אותי, הם תמיד מחפשים אותי…". כאן חייב לעצור לרגע ולהבין כי אלו מילים של מצוקה, שאם עכשיו לא יוצפו וידוברו, זה יתפתח ויהיה נורא יותר. אם הבן שלך מדבר על הנושא הרגיש הזה, צריך לקחת בחשבון שלקח לו המון זמן עד שהחליט לחשוף את זה. חייב לקחת את זה לבדיקה. לא אצל פסיכולוג, אלא אצלך כהורה. להכין לו את המשקה הכי אהוב עליו (עדיף חם, מניסיון, זה מחבר יותר גם בגלל שצריך הרבה זמן לשתות אותו) ולשבת יחד על ספה נוחה, או סתם באיזו גינה ליד הבית.

ממש כאן לאחר דיונים על הטענות שהוא העלה מהבחינה החברתית היה ניתן להבין מתורף דבריו כי יש לו שתי בעיות שלא הגיעו לפתרון: "קשה לי לפרגן. ואני לא יודע להתנצל". שימו לב, אלו שתי דברים כל כך מתבקשים מבחינה אנושית וחברתית, שהוא לא הצליח לגייס בכל תחנות חייו ולא משנה מאלו סיבות. הסיכום בנינו היה, להתחיל לפרגן לכל מי שהוא שומע ממנו דבר חכמה, אפילו בדיחה טובה, או סתם חוות דעת של מי מחבריו על ההבדל בין 'הציונות הדתית' ל'עוצמה יהודית'. ולגבי הרבנים בישיבה, לדעת להתנצל כשצריך, עם כל הקושי שבדבר, ונדבר בעוד שבוע לראות האם יש שינוי במערכת היחסים שם.

שלב ההכחשה

שעות לאחר הפגישה קיבלתי טלפון מהאבא שלו: "הבנתי שכב' אמר לו, שלא לעבור ישיבה" התחיל האבא את השיחה "חבל, הוא רוצה להתקדם, גם מבחינה רוחנית הישיבה הנוכחית לא בשבילו, והרמה של הבחורים שם הוא מרגיש ממש שזו ישיבה קטנה…" בשלב הזה, חייב גם להבין את ההורה, כי יש פעמים שהורים מגיעים עם המבט הדואג, המכיר, מלא ברגש של אהבה, וזה מביא אותם להכחשה על מצבו הקיים של בנם. חשוב לציין שזה צפוי ונורמלי, וחשוב לתת מקום לדברים שלהם, כי זה מרכיב מאוד חשוב לתחזקו ותפקודו של הבחור בהמשך הקשר עם ההורה, ולא לראות את ההורה כמתנגד למערכת, או לאבחון של מי מאנשי המקצוע. "אתה צודק, אכן הבן שלך ברמה אחרת" עניתי בכבוד הראוי. "אבל שתי הבעיות שהוא טוען שיש לו, חייבות להיפתר במקום הנוכחי שלו, וחלילה שייקח אותם אתו למקום אחר. אלו בעיות שחייבות להיפתר ללא קשר חיי הישיבה שלו אלא כחלק ממערכת היחסים שלו עם הסביבה שלו, ובעיתו ובזמנו בחיי הנישואין שלו, שהיא מערכת שההכנה אליה היא דווקא בישיבה הגדולה. חייב לתת לו לעבוד על זה, ואולי פתאום נראה שכל הבעיות שהוא מזכיר ייעלמו כלא היו על הצד שהם הסיבות האמיתיות." שבוע עבר. הבחור לא יצר איתי קשר. משיחה שאני יזמתי שמעתי את המילים הבאות: "בחור אחד שלא מתייחס אליי כבר תקופה בישיבה, ניתח איזו סוגיה פוליטית, היה לי קשה, אבל פרגנתי לו ואמרתי 'אהבתי את הניתוח שלך', אני לא יגיד לך שאנחנו עכשיו כבר חברים, אבל הוא כן מתחיל להסתכל עליי בשעה שאני מדבר, פתאום טוב לי כאן".

תחשבו לרגע על הצעה של אחת השכנות שלכן, או אחד החברים שלכם, לקחת את הבן שלכם לאבחון פסיכולוגי, על רקע ירידה תלולה בביטחון העצמי עקב אמירות על חוסר הערכה עצמית, וירידה בדימוי העצמי. שיחה אחת פשוטה בין הורים לילדים, יכולה לחסוך זמן, טרטורים, כסף ואונים, ולתת לו את הבמה לביטוי העצמי, ולצלוח את האפשרות לתפוס אותו רגע לפני הנפילה. בדיוק שם, הוא צריך אותנו הכי הכי בעולם. להקשיב ולשמוע עד הסוף, להכיל, להזדהות, לחשוב ביחד על פתרונות, ולעקוב אחר ההתפתחות. הבן שלנו ממתין רק לרגע שנוכל להכיל אותו, והמון פעמים בוחר לשתוק כי חושש שלא נבין או נוכל לעזור לו. השיח עם הבן שלנו כמה שהוא גדול יותר, הוא קריטי יותר. אם תפסנו את זה בזמן, הצלנו וניצלנו.

ש נ ת ל י מ ו ד י ם מ ו צ ל ח ת !