הממשלה הרעבה ביותר / ברלה קרומבי

השבוע פגשתי ידיד וותיק, המצוי מזה שנים רבים בנבכי הפוליטיקה הישראלית. נו, שאלתי אותו, איך אתה מסכם את הממשלה החדשה? "בינתיים אני חושב שהיא הכי פחות אכזבה, ביחס למה שחשבתי". השיב לי…

אם לסכם לפי החודש הראשון של הממשלה, מדובר בממשלה הרעבה ביותר בתולדות ישראל. בתקשורת השמאל אמנם קוראים לה ממשלה חשוכה-גזענית-פאשיסטית ועוד שלל קללות וגידופים, אבל כל אלה מסתירים כמובן את העובדה היחידה והפשוטה: נבחר כאן שלטון שמבקש סוף סוף לשלוט. זו לא הפעם הראשונה בתולדות ישראל שמפלגות שבו אל חיק השלטון משנות בצורת באופוזיציה. אבל זו אולי הממשלה הראשונה ששבה לשלטון אחרי שנרמסה ברגל גסה, ובעיקר אחרי שראתה את הגוש שהתנגד לה רומס כל נורמה כשהיה בעצמו בשלטון. עכשיו הם מבקשים להחזיר לעצמם את הכבוד האבוד.

שרי הימין הבינו שהפעם הכללים השתנו. הרי החלוקה בין הימין והשמאל היתה ברורה מאז ומתמיד. אבל מה שלא היה ברור הוא ההבדל הדיכוטומי בין הגושים. גוש הימין צירף אליו באופן מסורתי מפלגות שמאל, כמו מפלגת העבודה, לפיד ולבני. ועוד קודם לכן כבר בימי בגין היה משה דיין שותפו הבכיר בממשלת "המהפך". גם גוש השמאל צירף אליו בעבר את המפד"ל ואת ש"ס. החלוקה בין הגושים היתה מעומעמת ושם היה ניתן לשחק בין מפלגות לווין שונות, שזזו בכל פעם מצד לצד. ליברמן כדוגמא, היה בממשלות שרון, אולמרט, נתניהו. בכל פעם נכנס ויצא מהממשלה, חיזר על פתחיהם של כולם.

אבל משהו השתנה מאז שטרלול הרל"ב – כלומר החרם של רק-לא-ביבי – נכנס לחיינו. כעת החלוקה ברורה. יש אופוזיציה וקואליציה. והן התחלפו כעת באופן מוחלט, שווה בשווה. אין אפילו מפלגה אחת שהיתה חברה גם בממשלה הקודמת וגם בזו הנכנסת. והתקדים הזה יצר משוואה שלטונית מטלטלת: יש אותם ויש אותנו. אנחנו והם. וכל מה שהם עשו לנו, אנחנו נעשה להם. לאו דווקא בסדר הזה.

הרעב הוא הכוח המניע ביותר בפוליטיקה. אין פוליטיקאי שהגיע לשלטון בלי רעב ובלעדיו גם לא אף פוליטיקאי לא ישרוד יום אחד בזירה הפוליטית, מלאת האמוציות והיצרים. אי אפשר לשלוט בלי לרצות בכך באמת. וזו בדיוק הסיבה שהשמאל מפחד כעת. כי הוא מבין שהרעב הזה יוביל את ממשלת הימין לבחור לשלוט סוף סוף, אולי בפעם הראשונה מאז המהפך ההיסטורי של 77, שהביא את בגין והליכוד לשלטון, אבל בפועל איפשר לשלטון הפקידים להמשיך לנהל את המדינה. המהפך של 2022 חשוב מהמהפך של 77.

השאלה הגדולה היא מה יעשה הגוש האמוני עם האשראי המטורף שקיבל ביד. האם יבזבז אותו על ביטול המס על החד-פעמי והשתיה המתוקה, או שיביא מהלכים אמיתיים. אפשר למלא את רעבונו של הציבור בסיסמאות ומהלכים יח"צניים. זה בסדר ולגיטימי. כל נבחר ציבור צריך גם קצת יח"צ כדי להיבחר שוב לכנסת. השאלה היא מה העיקר ומה הטפל. האם המהלכים של הממשלה הקרובה יסתכמו ביח"צ ותו לא, או שהיא תלמד את הסוגיות הכואבות שהביאו אותה לשלטון בניגוד לכל הסיכויים.

כי הרי איש לא האמין שהגוש האמוני לבדו יצליח להביא 64 מנדטים. זה קרה רק בגלל ההלם של הציבור הישראלי מפרעות "שומר החומות" ואובדן הביטחון האישי. וכמובן גם המיתון הכלכלי, מצוקת הדיור והתחושה שמדינת ישראל, אולי לראשונה מזה עשורים, כבר אינה צועדת בכיוון הנכון. שנדרש משהו מאד דרמטי כדי לטלטל את הספינה.

לכן דווקא התקופה הקרובה של כהונת הממשלה תהיה קריטית למבחן הציבור. האם תשכיל להוביל מהלכים רציניים, כמו שמובילים חלק מהשרים, למשל ברפורמה המשפטית המבורכת שמובילים השר יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן, רפורמת התקשורת של השר שלמה קרעי, ביטול המכסים על אלפי מוצרים שהוביל סמוטריץ, או הניסיון של בן גביר להשיב את המשילות לנגב. כי רק כך היא תקנה את אמונה מהציבור, שכבר מזמן מאס בפוליטיקאים והתרגל להתאכזב.

האם הפעם הפוליטיקה תפתיע אותנו לטובה? ימים יגידו.