הייתי שם ביום שאחרי. ביקרתי ב'מכון שרת' – קודש הקודשים של בית החולים 'הדסה עין כרם'. קשה לתאר את מנות הסבל והכאב שאופפות את כל הבאים בשערי המתחם האונקולוגי הגדול. ההתמודדות הנפשית שצועדת בסך עם ייסורי הגוף, מהווים יחדיו אתגר שמימי שאיני מאחל לאיש.
הוזמנתי לבדיקה שגרתית (אם יש משהו שגרתי במחלה הזו), ביום שאחרי אישור חלק א' של הרפורמה המשפטית, והאמת שבהשפעת רעשי התקשורת, די חששתי. המראה החרדי המובהק שלי, אינו מותיר ספק לגבי עמדתי בסוגיית הליבה שמטלטלת לכאורה את העם בישראל, ומשום כך גבר חששי מהאירועים שעלולים לצוץ במהלך שהותי במכון.
בעיני רוחי צפו כמה תרחישי בלהות שעלולים לפגוש אותי שם, החל משערים נעולים שבקדמתם שורת רופאים בלבן עם פנים אפורות, הנושאים בידיהם שלטים שחורים עם כתב אדום בוהק ומתריע. וכלה ברופא חמור סבר שמזריק לי סם רעיל, בעודו מסנן לעברי איחולים רעים ולחשים שטניים…
את העט שלפתי ממקטורני, בעת שגופי עסק בלנקות את עצמו מהחומר הרדיואקטיבי שהוזרק אליו בכמות נדיבה, לצורך ביצוע הבדיקה. החלטתי לנצל את השהות הכפויה למטרה נעלית ונשגבה: הרגעת העם היושב בציון. אחי ורעי – עם ישראל כולו!
הסדירו נשימה. בצעו תרגילי הרפייה. התרווחו בנחת על מושבכם. אין כלום! כי לא היה כלום! וכנראה גם לא יהיה כלום!
הכל פייק ניוז מוחלט, תיאורים תקשורתיים מומצאים – ממוחם הקודח של לבלרי שמאל מוסתים ומסיתים – שאינם קיימים בכלל ואף רמז לא נמצא להם בעולם האמיתי. בית החולים שפגשתי, שקק חיים (מסוג מאוד מסויים). אנשים באו והלכו, מי ברגליו, מי על משענתו ומי בכסאו המתגלגל. אחיות, רופאים ואנשי צוות התהלכו במסדרונות בפנים שלוות ואפילו מחוייכות בעדנה.
איני יודע מה דעתו של כל רופא, סניטר, או איש מעבדה שעברו לידי. אני כן יודע שאף אם הוא מתנגד נחרצות לממשלה ולפעולותיה, הרי שאת מחשבותיו והגיונותיו הוא שומר לעצמו. להלכה ולא למעשה. אפס פגיעה במטופלים (ח"ו), המון חום ואמפתיה (כמו תמיד), החיים היפים. עם הנצח בתפארתו!
אז בפעם הבאה שתשמעו על פעולות חריפות בעולם הרפואי, צעדים חדים בזירה העסקית, מהלכים מטלטלים של אנשי המילואים, תגובות קיצוניות של מפונקי ההייטק, פשוט המשיכו הלאה. תבינו שמדובר בעולם דמיוני מקביל, שאולי יש שרוצים בקיומו במציאות, אבל הם יכולים לרצות, אין מספיק אנשים בעם הנפלא שלנו, שיכולים לספק את רצונם זה.
