לא בר-תיקון | טרם הגענו לשיא העימות בין רונן בר לנתניהו

1.

עם הגב לקיר: למרבה הזוועה, המושג מלחמת אזרחים כבר לא נשמע רחוק כל כך 

בכל שבוע מחדש, נדמה שנשברים שיאים חדשים במצב ההזוי שמדינת ישראל נמצאת בו, כאשר המלחמה הקשה מתנהלת ומתעצמת אבל העיסוק בה הוא בעיקר פוליטי.

בימים הלאומיים שצויינו השבוע כשמדינת ישראל נמצאת במצב גרוע מאי פעם, רבים תהו אם בכלל לציין אותם כמידי שנה בצל הכאב הנורא, אבל את מרכז השיח תפסו כמובן שורת האירועים הדרמטית וחילופי המהלומות המילוליות שנמשכו בין לשכת ראה"מ, לשכת ראש השב"כ ואולם בית המשפט.

הקרב בין נתניהו לרונן בר שבר אמנם שיא חדש, אבל זה עוד לא השיא שהפרשה הזאת עשויה להוביל אותנו אליו. אחרי שנתניהו פרסם את הצהרתו בה השיב לתצהיר הפוליטי של בר ופירק את טענותיו, הגיע הרגע בו נעמד בר מול המצלמות והצהיר על תאריך לפרישה, בו הוא מתכוון ליישם את החלטת הממשלה להדיח אותו.

הציבור בישראל ובעיקר זה הימני, מרגיש שהאמת הולכת ונחשפת עם כל יום שעובר. התצהירים שהוגשו לבג"ץ והדיון סביב התנהלותו של ראש השב"כ, חשפו עוד פרטים מעומק המחדל וההפקרות, כעת אין חולק על חלקו של ראש השב"כ בפרשה וההבדל בין שני הצדדים הוא עד כמה לעסוק בחלקו של נתניהו.

גם האופי החד צדדי של הפגנות קפלן המקבלות גיבוי ממפלגות השמאל וממערכת המשפט, כבר לא מפתיע אף אחד. המגמה הזאת נמשכת למרות הכל וחרף המחאות, כמו מציאות מקבילה. וכאילו להשלים את התמונה, בהמשך השבוע הדרמטי נחשף תחקיר בחדשות 14 השופך אור על יוזמה בה מעורבים בין היתר ראש המוסד לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר להפלת נתניהו מהשלטון.

כבר שנים ארוכות שהצד הימני של הפוליטיקה והציבוריות הישראלית, עסוק בחשיפת נתונים, בהצגת עובדות ובעיקר בעריכת השוואות על אכיפה בררנית, עיתונאים ומובילי דעה ברשתות החברתיות עסוקים בפירוק פרשות ציבוריות וחושפים את האמת כדי "שכולם יראו את הצביעות" ובכל זאת שום דבר לא משתנה בפועל.

עוד לא נולד התחקיר או הסיפור שחשף אכיפה בררנית או אפליה כלפי ציבור מסוים בישראל, שגרם למעורבים בנושא לשנות גישה. מעולם לא קרה למשל שמערכת המשפט העניקה יחס שונה למפגינים כאלה מול מפגינים כאלה, וכשהדבר נחשף זה גרם למישהו שם לשנות את ההחלטה או לאזן אותה.

לפעמים נדמה כאילו הציבור הימני התרגל לקבל יחס אחר ממערכות החוק והתקשורת והתרגל גם לצורך להתלונן על כך ולחשוף זאת שוב ושוב, עד שנראה כאילו המצב הזה הוא צורך של שני הצדדים, שניהם שומרים עליו ומנציחים אותו כצורך קיומי ואם הוא ישתנה, הם יהיו בבעיה.

אבל גם אם זה המצב, הוא לא יכול להימשך לנצח. המילים מלחמת אזרחים כבר נשמעות לא פעם בשיח הציבורי והן עלולות גם להגשים את עצמן בסוג של מחשבה יוצרת מציאות. האנשים והגופים שנתניהו מכנה אותם דיפ-סטייט, לא מתרגשים מביקורת והם ממשיכים בכל הכח במגמה שלהם, להפוך את נתניהו לאשם העיקרי והיחיד בכל מה שקורה תוך שימוש גם בחטופים ובני משפחותיהם.

התקשורת שתמיד ייצגה עמדות מיעוט מול רוב העם, מעולם לא התרגשה מכך והיא המשיכה בשלה. גם מערכת המשפט, הפרקליטות וכל הגופים הללו מעולם לא שינו גישה והם ממשיכים באותה דרך. כל החלטת ממשלה גוררת חוות דעת של היועצת המשפטית, חוות דעת צפויה עד להחריד, כמובן נגד כל מה שהממשלה עושה. היא לא טורחת אפילו לעשות "כאילו" בחלק מהמקרים ולו רק למראית עין.

ואחרי שבוע כזה בו עמד נתניהו בבית המשפט והמשיך לחשוף את הרדיפה המשפטית נגדו, אחרי שבוע בו ראש הממשלה השיב לראש השב"כ בהצהרה שכל כולה כתב אישום, נראה שעלינו עוד שלב קשה ומכריע בדרך לשיא חדש ומסוכן יותר.

נקודת הפיצוץ קרובה מתמיד וקשה לצפות איך היא תיראה. אבל המצב עכשיו דומה להבדיל אלף אלפי הבדלות למחבל שהיה בדרכו למשימת התאבדות ונחשף ע"י שוטרים. במצב כזה הם מוזהרים לנהוג מולו אחרת משום שכבר אין לו מה להפסיד, הוא לא ינסה להתגונן אלא לפגוע בשוטרים גם אם הוא ייפגע יחד איתם. כל עוד יש למחבל רצון לחיות ולהימלט, הרי שאופי המאבק שלו מול השוטרים יהיה אחרת לגמרי.

להבדיל, ככה נראים שני הצדדים כעת במאבק שבין הימין לבין השמאל ולמה שמכונה דיפ-סטייט. למערכות המשפט והתקשורת אין שום יכולת או רצון להתגמש, להתאים את עצמם למציאות או לשנות כיוון או גישה. הם ימשיכו ישר ישר בדרך שלהם גם אם ייתקעו בקיר. כך גם הציבור הימני לא ינסה למצוא פשרה או דרך אמצע אלא יעמוד על חשיפת האמת במלואה עד כמה שניתן.

עם כל תחקיר מהסוג שנחשף השבוע בחדשות 14 ועם כל פרשה נוספת שמעמיקה את המתיחות בין הרשויות, אנו מתקדמים עוד צעד לכיוון האל-חזור. מערכת המשפט תעשה הכל כדי להגן על עצמה ולעמוד על שלה, ארגוני השמאל החוסים בצילה יעשו זאת גם הם וככל שהציבור הימני ילחץ אותם יותר לקיר, כך הם יבינו שכבר אין להם מה להפסיד יותר. ואם לא יהיה להם מה להפסיד, זה כבר יכול להיות מסוכן.

אין לדעת מה עוד ייחשף ומה עוד יעשו האנשים הללו שהמאבק שלהם להפלת שלטון הימין והמאבק האישי שלהם נגד נתניהו נוחל כשלון אחר כשלון. ככל שהם יילחצו יותר, כך אנו נגלה רבדים חדשים של יצירתיות ושל מזימות. מפחיד לחשוב מה יקרה ביום שהם באמת יבינו שבאמת כבר אין להם מה להפסיד, וישלפו את נשק יום הדין שלהם.

אין לדעת מה הוא אותו נשק יום הדין, אבל ברור לכל שהוא קיים. האנשים הללו הרי לא יאמרו בשום מצב: אוקי, העם ברובו ימני, נתניהו הוא עובדה קיימת בין אם נאהב זאת ובין אם לא, אז בואו נעבור לפרקטיקה ונדאג שהמדינה תתנהל פה איכשהו, הרי יש פה עם שרוצה לחיות וצריך חיים נורמליים. זה הרי לא יקרה. מה שלא הלך להם עד היום בכח, ילך בהמשך ביותר כח.

בשבוע כזה בו קיבלנו התפטרות אחרי הדחה של ראש שב"כ, בשבוע בו קיבלנו עוד תצהיר קשה מצד נתניהו, קיבלנו גם הכרזת מלחמה, שיש להודות שהיא באה לא פחות גם מצד הימין. אף אחד בימין לא קורא לפיוס עם השמאל, אף אחד לא מציע רעיון למערכת המשפט לבוא לקראת, הגישה היא חשיפת האמת והכרעה מוחלטת של המאבק הפוליטי.

המילים מלחמת אזרחים נשמעות מפחידות למדי והן באמת כאלה. אבל אם נתבונן למציאות בעיניים נבין שהיא כבר התחילה, נבין שבאופן ריאלי כבר אין דרך לעצור אותה, שבוע כזה הוא עוד עדות ברורה לכך שזה המצב.

2.

ההר שוב הוליד עכבר: את הפצצה שטראמפ לא יטיל בטהרן, הוא כבר הטיל בישראל 

אירועי השבועות האחרונים כבר לימדו אותנו, שלמילים אין מחיר, דיבורים לא עולים כסף ולכן לא לכל משפט צריך להיות כיסוי.

מושגים כמו ניצחון מוחלט, כפסע מניצחון, עד החטוף האחרון ועוד, הפכו כבר להומור שחור. ולכן כשנתניהו הודיע בערב שביעי של פסח על הצהרה מיוחדת שתישמע במוצאי שבת, כולם ידעו לנחש שלא תהיה בה שום דרמה.

בינתיים, מי שלוקח ובגדול את ההובלה של התופעה הזאת הוא הנשיא הידידותי טראמפ, שככל שהוא ידידותי יותר לישראל כך גוברת כאן התחושה שאי אפשר לדעת מה הוא עוד זומם לנו. העולם כבר צוחק על שערי הגיהנום שמעולם לא נפתחו על עזה והחיילים שנמצאים שם כעת יודעים לספר בזהירות על לחימה קשה אבל מוגבלת שלא מובילה להכרעה או לשינוי המצב, פעילות צבאית שנועדה יותר להתריע ולהפעיל לחץ.

הדיווחים יודעים לספר לנו על תכניות להרחבת הלחימה אבל באותה נשימה על התקדמות במגעים לעסקת חטופים. כך שנראה שגם הלחימה לא נועדה לפתיחת שערי הגיהנום על הגרועים שבאויבינו אלא כאמצעי להשגת עסקה כלשהי על חלק מהחטופים לפחות.

כשטראמפ השיג בהתחלה עסקת חטופים אחרי האיומים שלו, הימין הישראלי הביע אכזבה מסוימת אבל תלה תקוות בכך שיתכן וישראל מגבשת איזושהי תכנית עם טראמפ, תכנית רחבה יותר שתשים קץ לאיום האיראני ולכן חשוב להשביע את רצונו של טראמפ בנושא העזתי, לשמור שם על השקט וכך להתקדם לכיוון מהלך גדול יותר מול הרפובליקה האסלאמית.

התזה הזאת קיבלה סימוכין בדמות כמויות של נשק וכוחות גדולים שהוזרמו מארה"ב לישראל. הכוחות האמריקנים התקרבו לאזור ונדמה היה שהנה נערכות כאן הכנות לתקיפה רחבת היקף בטהרן.

בינתיים, שמענו גם דיבורים על דיונים להשגת הסכם גרעין. כבר מזה שבועיים נערכות שיחות ישירות בין נציגים מטעם ארה"ב לנציגים מטעם איראן, שיחות שגרמו לנו לשכוח את איומי הרהב שהשמיע טראמפ כשאמר כי אם איראן לא תוותר על תכנית הגרעין שלה, "תהיה תגובה קשה" כלשונו.

לפי כל הדיווחים, השיחות בין הצדדים לא ממש נושאות פרי, לא ברור האם יהיה הסכם כלשהו ומה בדיוק יהיה בו, מדינת ישראל למודת ניסיון מר מההסכם הגרוע שהוביל בזמנו אובמה ולכן האיומים של טראמפ נשמעו מנחמים יותר.

והנה, למרות הכל ואחרי הכל, עמד השבוע הנשיא האמריקני מול המיקרופון ואמר במילים ברורות: "תהיה עסקה עם איראן בקרוב מבלי שנצטרך לזרוק עליה פצצות". איך אפשר לראות במילים הללו משהו אחר מלבד סטירת לחי מצלצלת?

אותו טראמפ שאיים על עזה בפתיחת שערי הגיהנום, הביא אותנו למצב בו חמאס חי ובועט והחטופים עדיין שם, שום גיהנום לא נפתח. ואם המטרה היא לסכל איום אזורי רחב יותר, איך בדיוק הוא יסוכל אם המצב באיראן הולך לכיוון הסכם, לא תקיפה, לא פצצות ולא כלום. לימין הישראלי יש את כל הסיבות להרגיש נבגד ומרומה מצד הנשיא שמדבר גבוהה גבוהה ולבסוף מאכזב במבחן המעשה.

טראמפ הוכיח שוב שכוחו בפיו, שעוצמתו היא ב"שואו" הידוע שלו אבל בכל פעם מחדש ההר מוליד עכבר. אי אפשר יותר לקחת את ההצהרות שלו כפשוטן, הוא תמיד מצהיר הצהרות ולבסוף גוזר הישגים קטנים. לא הישגים שניתן להתעלם מהם אבל הם גם לא בסדר הגודל של המילים המפוצצות.

שוב הוכח לנו השבוע שלמילים אין ערך ואין להן מחיר, הצהרות של פוליטיקאי הן הצהרות לשם הצהרות, בין אם הוא ח"כ זניח בישראל ובין אם הוא נשיא המעצמה הגדולה בעולם.

3.

חם, אך לא לוהט. הכנסת תשוב בשבוע הבא לפעילותה ונתניהו יכול לרשום ניצחון קטן 

אחרי פגרה ארוכה, חוזרת הכנסת בשבוע הבא לפעילות פרלמנטרית סדירה עם פתיחת כנס הקיץ. על סדר היום של הכנסת אין כרגע נושאים דרמטיים מהסוג שיפילו את הממשלה, תקציב המדינה הועבר ברגע האחרון בתום כנס החורף, וכרגע כמעט ואין משהו שיכול לאיים על יציבותה, להוציא נושא הסדרת מעמד בני הישיבות, בכפוף להנחיית גדולי ישראל למפלגות החרדיות. אם יוסדר נושא זה, יציבות הממשלה מובטחת.

המצב הזה לא מובן מאליו, רוב הממשלות עד היום לא מילאו את ימיהן אבל נראה שדווקא הממשלה הזאת, שהיו לה באמת את כל הסיבות שבעולם לקרוס קודם זמנה, עשויה להפתיע ולמלא את ימיה, או לחילופין לסיים את ימיה בהחלטה שתקבל היא עצמה, בעיתוי שנתניהו יראה לנכון לעשות זאת.

למעשה, הממשלה כבר מילאה את רוב ימיה, זו שנה שלישית לכהונתה וממשלות רבות נפלו הרבה קודם. מבחינת הליכוד, זו לבד כבר תמונת ניצחון ומעתה יש למפלגת השלטון את כל האופציות להחליט על פירוק והליכה לבחירות אם יהיה בכך צורך, או  להיערך במנוחה למועד הבחירות הקבוע בחוק.

עם זאת, האווירה בכנסת לא אמורה להיות רגועה, הנושא המרכזי שיעסיק את סדר היום יהיה כאמור נושא הסדרת מעמד לומדי התורה, הנציגות החרדית תעמוד על שלה עד להסדרת הנושא כפי הנחיית גדולי ישראל, מה שישפיע על עתיד הקואליציה, לכאן או לכאן.

כנס הקיץ של הכנסת צפוי להיות מתוח ואף סוער, וישתקפו בו מאבקי הכוח בין הרשויות, מהמלחמה ומהאווירה העכורה הכללית השוררת כאן, אבל ניצחון אחד קטן כבר יכול נתניהו לרשום לעצמו: הוא שרד שלוש שנים של כהונה למרות הכל, ואולי אולי דווקא בגלל הכל. אם רק ישכיל לקיים את הבטחתו לשותפיו החרדים – יריביו יראו בעיניים כלות את הבחירות הבאות מתקיימות במועדן, אי-שם ב-2026.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]