בשבת האחרונה שבתתי בקוממיות עם קהילת המתמידים, היה נפלא ותודה לכולם, לאורך כל השבת היה ממש קשה להתעלם מהפיצוצים העזים שהגיעו מכיוון רצועת עזה.
קוממיות לא ממש קרובה בקו אווירי לעזה ופיצוצים "רגילים" לא אמורים להישמע כל כך, ולפיכך הסקנו שכנראה קרה משהו חריג, במוצש"ק לא שמענו כלום אך ביום ראשון בבוקר הגיעו בשורות האיוב על נפילת הלוחמים בעזה ואז הבנו שאכן קרה משהו חריג, גם במושגים של המקום החריג ביותר בעולם.
יחד עם בשורות האיוב הגיעה גם הודעה דובר צה"ל אודות ההפוגות ההומניטריות הצפויות להתקיים בימים הקרובים בכל יום בשעות מסויימות וארוכות, ארגוני הימין זועמים ובצדק שכן הדבר ייתן לחמאס את ההפוגה הדרושה לו על מנת להתארגן מחדש.
איני אסטרטג (אגב, מישהו הראה לי בקריאת התורה את מקור השם: "פקודי החייל" תרגם יונתן: "אסטרטגין") ואיני יודע מה צריך לעשות ומה לא לעשות.
יחד עם זאת, מותר גם להדיוטות לשאול שאלות על עצם השהייה שלנו שם: עד מתי ובעיקר עד כמה אנו מוכנים לשלם על השהייה הזו, אם המטרה המרכזית היא שחרור החטופים והגופות הקדושות אין זה ברור כי חיי הצעירים שווים את הסיכון הזה עם כל הכאב לומר זאת.
ולכן אפשר להמשיך את הפעילות באמצעות הפצצות מהאוויר באופן שאינו מסכן את חיי החיילים וחושף אותם לסיכונים מיותרים ומזעזעים, אלא שאנו לא עושים זאת מתוך חשש שתיפגע האוכלוסיה "התמימה".
וכאן המקום לומר: כל זמן שהעם בעזה לא מתקומם ברצינות כנגד שלטון החמאס – הוא חלק ממנו ואפשר להפציץ אותם ללא הגבלה.
הערבים הוכיחו בעשור האחרון באין ספור מהפיכות, כי אם העם לא רוצה מנהיג כלשהו הוא יודע להזיזו, אם הם היו מבינים כי אכן החמאס ממיט עליהם רק אסונות היו פועלים בעצמם – גם במחיר של נפגעים כדרכה של כל מהפיכה – להחליפו, ואם הם לא עושים זאת, הם כולם מעורבים ואיננו צריכים לסכן חיילים צעירים למענם.
