בימי מרדכי ואסתר התאספו היהודים בשלושה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם שונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמי שמים מרובים, לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפילה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבינו ביום שנלחם עם עמלק שעמד בתפילה ובתענית, וגבר ישראל. וה’ יתברך אלוקי אבותינו שמע תחינתם וקבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו (חשבו) אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמש אלף איש, מלבד שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נהרג אף אחד מישראל, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה, זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא “תענית אסתר”.
מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר, שהרי אפילו מארבעה צומות הנזכרים במפורש בספר זכריה (ח, יט) הם פטורות מלהתענות חוץ מיום תשעה באב, וכל שכן שפטורות בתענית אסתר, וגם הרמ”א (רבי משה איסרלש) בשולחן ערוך (סימן תקמ”ט סעיף א’) כתב שהן פטורות מתענית אסתר, ומרן השולחן ערוך לא הוצרך לכתוב דין זה, משום שהוא נלמד יפה מקל וחומר משאר תעניות, אבל הרמ”א הוצרך לכתוב דין זה לפי מנהג האשכנזים שמעוברות ומניקות מתענות בד’ צומות אלא אם כן מצטערות הרבה, לכן כתב הרמ”א שעל כל פנים בתענית אסתר אין צורך להתענות.
ומעוברת שאמרו שפטורה להתענות, הכוונה לאשה שכבר עברו עליה שלושה חודשים להריונה, ומכל מקום אם סובלת ממיחושים והקאות יכולה להקל גם בטרם מלאת שלשה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד.
ומינקת שאמרו, אפילו אינה מינקת בפועל, כל שהיא תוך כ”ד חודשים (שנתיים) ללידתה, אם מרגישה חולשה יתירה יכולה להקל ואינה צריכה להתענות.
(באדיבות אתר “הלכה יומית” – עפ”י פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצוק”ל)
בספר 'קב הישר' מובאים דברים מיוחדים אודות יום תענית אסתר: "יום זה הוא מסוגל מאד שיקובל תפילתנו בזכות מרדכי ואסתר, וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית ויאמר תחילה מזמור כ"ב בתהילים 'אילת השחר', ואח"כ ישפוך שיחו לפני ה', ויבקש בקשתו ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם ייעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים, ותקובל תפילתו ברצון".
פרק כ"ב בתהילים הוא פרק מיוחד ליום תענית אסתר, אשר נאמר על ידי אסתר, כאשר ניגשה, על פי ציווי מרדכי, לארמונו של אחשוורוש.
טעם לתענית ביום זה, גילה ה'מגיד' למרן ה'בית יוסף', וכפי שהביא ה'קב הישר': "שהשגחת הקב"ה הוא תמיד על ישראל, שהם נחלתו ועדת סגולה, והוא חפץ להצדיקם עדי להנחילם שכר טוב לעולם הבא, וביום שמגיע י"ג באדר להיות ישראל שמחים וששים בו על תורף הנס… אז נקראת שמחה של מצווה… והנה יש לחוש פן על ידי ריבוי האכילה ושתיה ושמחה באים ישראל לידי חטא, לכן הקדים הקב"ה התענית, לפי שהתענית היא סגולה להינצל מן החטא, ולא יהיה כוח לשטן לקטרג עליהם, ולהביאם לידי חטא". כלומר, הצום הוא סגולה להינצל מחטאים בחג הפורים שחל למחרת.
תהילים פרק כב
א לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר; מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
ג אֱלֹהַי–אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי.
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ– יוֹשֵׁב, תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
ה בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ; בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם.
ח כָּל-רֹאַי, יַלְעִגוּ לִי; יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ.
ט גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ; יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ.
י כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן; מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי.
יא עָלֶיךָ, הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם; מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה.
יב אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי-צָרָה קְרוֹבָה: כִּי-אֵין עוֹזֵר.
יג סְבָבוּנִי, פָּרִים רַבִּים; אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם; אַרְיֵה, טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי– וְהִתְפָּרְדוּ, כָּל-עַצְמוֹתָי:
הָיָה לִבִּי, כַּדּוֹנָג; נָמֵס, בְּתוֹךְ מֵעָי.
טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי; וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
יז כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים: עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי.
יח אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל.
כ וְאַתָּה יְהוָה, אַל-תִּרְחָק; אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי; מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
כב הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה; וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי; בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ– כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ;
וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ, כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי– וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ;
וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
כו מֵאִתְּךָ, תְּהִלָּתִי: בְּקָהָל רָב–נְדָרַי אֲשַׁלֵּם, נֶגֶד יְרֵאָיו.
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים, וְיִשְׂבָּעוּ– יְהַלְלוּ יְהוָה, דֹּרְשָׁיו;
יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
כח יִזְכְּרוּ, וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה– כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ;
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ, כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
כט כִּי לַיהוָה, הַמְּלוּכָה; וּמֹשֵׁל, בַּגּוֹיִם.
ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ– לְפָנָיו יִכְרְעוּ, כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר;
וְנַפְשׁוֹ, לֹא חִיָּה.
לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ; יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב יָבֹאוּ, וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ: לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה.
