הרבה אנשים מלינים על כך שאינם אהובים מספיק או על שהם סובלים מבדידות. משום מה הם לא מצליחים לפתח מערכות יחסים בריאות וטובות ולקיים אותן לאורך זמן. משהו לא הולך להם.
לפחות אצל חלקם, שורש הבעיה נעוץ בגישתם הבסיסית לאנשים שעמם הם באים במגע, כאמצעי לעשות אותם מאושרים. הם סובלים מאנוכיות ואגוצנטריות ומבחינתם – העולם כולו סובב סביבם. משכך, יש להם מרוכזות יתר בעצמם וקשה להם לפרגן לשני ולעשות למענו, כל זמן שהם לא רואים איך זה מטיב עמם, כמובן. די ברור שמערכת יחסים המושתתת על תפיסת הזולת כ'כלי שרת בדרך לאושרי', היא מערכת יחסים שנדונה לכישלון. חברות אמיצה, זוגיות מאושרת ואהבת אמת, חייבות שיהיה בהן ממד משמעותי של נתינה, ויתור והקרבה.
לאמיתו של דבר, ה'הקרבה' היא לשעתה ו'הוויתור' איננו אלא למראית עין, שכן כאשר אנחנו נותנים מעצמנו עבור האחר, אנחנו מקבלים בתמורה קשר איתן, מעשיר ומפרה אתו, כמו גם סיפוק ומשמעות.
בניסוי מעניין שנערך בארצות הברית, ניתן סכום כסף לסטודנטים, והם התבקשו לנצלו במהלך היום לכל צורך שהוא. לאחר מכן הם התבקשו לדווח על אופן ניצולו של הכסף ועל מידת אושרם בסוף היום. הממצאים הראו באופן חד משמעי שאלה שניצלו אותו ל'שופינג', היו מאושרים הרבה פחות מאלה שעשו אתו מעשה חסד או גרמו למישהו שמחה באמצעותו. דומה שאין צורך בניסוי הזה בכדי להניח שבסיכומו של יום, כמה בגדים נוספים למלתחה, ישמחו אותנו פחות ממעשה נאצל שעשינו והאיר את יומו של מישהו.
אין ספור מחקרים הראו שקשר בין קניינים חומריים למידת אושרו של האדם, גם אם קיים הרי שהוא קלוש, זאת בניגוד לנתינה, התנדבות ומשמעות שהם מחוללי אושר מדעית! כך למשל, האמריקני הממוצע היום מאושר פחות מדור ההורים, אף שתנאי חייו החומריים השתפרו לבלי היכר.
אלא שלמרות שאנחנו כולנו יודעים לומר זאת, במציאות, הרבה מאתנו משקיעים את מירב המאמצים דווקא במישור החומרי ופחות בצד ההתנדבותי והנותן ומחפשים את האושר במקום הלא נכון. מדוע?
במה נשתנתה מצוות הצדקה?
בפרשת השבוע מצווה התורה על מצוות הצדקה והחזקת העני והמך וכותבת: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך… לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון; כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו, די מחסורו אשר יחסר לו". היא לא מסתפקת בציווי פוזיטיבי על נתינה לאביון וסיפוק כל מחסורו ומוסיפה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל… ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא! נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו". ושוב: "פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך".
אם בדרך כלל התורה מתנסחת בתמציתיות וחוסכת במילותיה, נראה שכאן היא מרשה לעצמה ממש להשתפך… הציווי על הצדקה מתפרש על שבעה פסוקים שלמים(!) כאשר צמד המילים "פתוח תפתח" חוזר על עצמו פעמיים לצד "נתון תיתן", "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" ועוד שלל ביטויים. אולי השיא זה הכינוי החריג "בליעל" שמעניקה התורה למחשבה להימנע מנתינה לעני (ערב השמיטה), מחשש הפסד ממון. חריגה גם כן אזהרת התורה – "וקרא עליך (העני) אל ה', והיה בך חטא"; הרי הימנעות מקיומה של כל אחת ממצוות התורה תחשב לחטא, ומדוע מוצאת התורה לנכון לחדד את החטא והפגם שבאי קיום המצווה, דווקא לגבי הצדקה?
עוד לפני שנדע להסביר מדוע, ניתן להתרשם בבירור מכל זה שהתורה מייחסת חשיבות יוצאת דופן למצוות הצדקה וערך הנתינה, אך בשל מה ?
סימן ההיכר ליהודי
הגמרא אומרת כי "שלושה סימנים יש באומה זו – הרחמנים, הביישנים וגומלי חסדים". ובתיקוני זוהר מובא ש"הקמצן שאינו נותן צדקה – אינו מזרע אבות". נמצאנו למדים אפוא, ששניים מתוך שלושת הסימנים המציינים את עמנו – "אומה זו", הם רחמים וגמילות חסד. כלומר, הצדקה היא בגנים שלנו!
ומעניין, על אף שחלקנו באוכלוסיית העולם הוא בערך 0.2, דהיינו אחד מחמש מאות בלבד – שיעורם של היהודים (או זוכים ממוצא יהודי) בין זוכי פרסי הנובל בתחומים מסוימים, הוא כעשרים וחמישה אחוזים! או במילים אחרות, פי מאה עשרים וחמישה זוכים מהמצופה על פי שיעורנו באוכלוסיית העולם. נתון זה ונתונים מדהימים אחרים, הובילו להכרה כלל עולמית ב'גניוס היהודי' ובחוכמת עמנו.
אף על פי כן, חז"ל רואים דווקא בחסד והנתינה סימן היכר מובהק ליהודי, שמי שאינו נותן צדקה – "אינו מזרע אבות".
ואכן, תחום הצדקה בישראל מפותח מאוד בהשוואה לכל עם אחר. לא רק שעשירים יהודים ו'עמך בית ישראל' תורמים למטרות צדקה בנדיבות רבה, הם גם מגלים יצירתיות רבה בסוגי החסד. זה יכול להיות ארגון 'הצלה' או ארגון כדוגמת 'חברים' שמתגייס לתיקון פנצ'ר, כבלים למצבר או כל צורך דחוף אחר, או בדוגמת הגמ"חים המגוונים כגון: גמ"ח לכספים, לבריתות, לספרי לימוד וכלי כתיבה, לבריתות ולחופות, לשמלות ולכיסאות, גמ"ח ציוד הגברה, גמ"ח חלב אם, גמ"ח למזרנים, טיטולים ומוצצים, למיטות תינוק וציוד רפואי או כיסאות גלגלים…
אי אפשר שלא להתפעל ולהתפעם נוכח ההתמסרות של מנהלי הגמ"חים והמתנדבים הרבים, המשקיעים מהונם, מרצם וזמנם לעשיית חסד ללא כל בקשת תמורה, "עולם חסד ייבנה!".
משפחה גדולה…
כשבאנו פעם לבנק מקומי באנטוורפן בכדי לפתוח חשבון 'ערבים' – מיזם חסד המעניק במקרה של פטירת אחד מחבריו רח"ל סכום כסף נכבד ביותר ליתומים, שאל אותנו הבנקאי הגוי: "ומה הרווח שלכם מכל העניין?" כשהשבנו שאין לנו בזה כל רווח כספי, הוא התקשה לקבל את זה…
במקרה אחר אמר לי שכני הגוי: "יש לכם הרבה בני משפחה כאן, אה?" כשניסיתי להבין על מה בדיוק הוא מתבסס בהנחתו זו, השיב: "אני רואה שכל הזמן דופקים אצלכם אנשים ומבקשים מצרכים שונים, אז אני מבין שזה בני משפחה…"
הוא נותן עשרים יורו בשנה לארגון צער בעלי חיים ובזה מסתכמת "הפילנתרופיה" שלו, כך ש'חסד' לא ממש נראה לו כאפשרות ומכאן המסקנה המתבקשת: "יש לכם הרבה בני משפחה".
זה אח שלי!
אז אם הצדקה טבועה בנו כל כך עד שהיא מהווה חלק מהזהות שלנו כיהודים ועוברת אצלינו בתורשה, ראוי שנדרש לה ולגורמים שהפכו אותה לכה מזוהה אתנו. וכשחושבים על זה, לתת לאחר משלנו ולדאוג לסיפוק צרכיו, זה נוגד לכאורה את המנגנונים האנושיים שלנו, מנגנונים בהם הכול מבוסס על אינטרס ואגו. כיצד, אם כן, בני ישראל למודים לתת לעני ואביון די צורכו ולפתוח את ידם לו? איך משתחררים מהאנוכיות ועושים למען הזולת?
תשובת הדבר מסתתרת בהדגשת התורה את המילה "אחיך" החוזרת על עצמה שוב ושוב בציוויה על מצוות הצדקה ("אביון מאחד אחיך"; "לא תקפוץ את ידך מאחיך"; "פתוח תפתח ידך לאחיך" ועוד). ואלה דברי המהר"ל ב'נתיבות עולם' : "מאחר שהוא אחיך – איך אפשר שלא תרחם עליו, שהאדם מרחם על אשר הוא אחיו, ואם מעלים עיניו כאלו אינו אחיו הרי הוא פורש מישראל שהם עם אחד".
ביתר הרחבה: המהר"ל רואה בהיותו של כל אחד מישראל 'אח', את הצו המוסרי המחייב ומאפשר לנו לעשות כל אשר לאל ידינו בכדי לדאוג לחלשים שבחברה, בין אם בכסף ובין אם בתשומת לב, עצה או כל צורך אחר. כי "מאחר שהוא אחיך – אי אפשר שלא תרחם עליו!". היותו אח שלנו, מאפשרת לצאת מהלך מחשבה של אגו ואינטרסים המנסח משפטים דוגמת "אבל מה יצא לי מזה", כי אין מדובר בזר, אלא באחינו בשרנו ש"הלא אב אחד לכולנו" .
וכשתמצי לומר, הם-הם דברי אדמו"ר הזקן בפרק לב, "הלב של התניא", בו הוא מסביר כיצד ניתן להגיע לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך, לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן": האינטרסים והאגו שלנו, נובעים מהגוף והנפש הבהמית שלנו, אך מצד נשמתנו האלוקית – "כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד". אם כן, ברגע שנצליח להתחבר למבטה של הנשמה האלוקית ולא ניתקע במבטה האנוכי של הנפש הבהמית, נוכל להגיע לאהבת כל יהודי ויהודי, בשל היותו אחד אתנו בשורש נפשנו!
קפוצה ופשוטה – אגו מול נשמה
כאשר התורה מצווה על הצדקה, היא עושה שימוש בביטויים מליציים וכותבת: "לא תקפוץ את ידך", "פתוח תפתח את ידך לו" ועוד. ברור כי אין אלה מוטיבים ספרותיים גרידא, אלא טומנים בחובם איזשהו מסר. ויש לשאול: מה רעיון פתיחת היד? מדוע התורה לא מצווה לפתוח את היד ולמסור את האבדה שבידנו לבעליה, או לפתוח את היד וליטול את ארבעת המינים? ואם אני תורם באמצעות האשראי, האם לא קיימתי את מצוות התורה "פתוח תפתח את ידך"?
אומר המדרש בשם רבי מאיר : "כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר – כל העולם כולו שלי הוא ואני נוחלו. כשהוא נפטר מהעולם ידיו הן פשוטות, כלומר – לא נחלתי מן העולם כלום".
משל למה הדבר דומה? לשועל שמצא כרם שהיא מוקף גדר מכל פינותיו, והייתה שם פרצה אחת קטנה, אלא שכאשר ניסה השועל להשתחל דרכה אל הכרם וליהנות מענביו, התברר כי גופו גדול מדי ואיננו עובר בה. מה עשה? צם שלושה ימים עד שנעשה כחוש ותשוש, או-אז עבר גופו הצנום בפרצה ובמשך זמן הוא חגג על ענבי הכרם כמוצא שלל רב.
אלא שהאכילה לא התאדתה והשועל שנכנס רזה, פיתח כרס נאה, ששוב לא אפשרה לו לצאת בפרצה הקטנה והוא נתקע בכרם. באין ברירה חזר השועל וצם שלושה ימים נוספים, הפעם בכדי לצאת… כשיצא, הסב השועל פניו אל הכרם ואמר במרירות: כרם-כרם, מה טוב אתה ומה נאים הם פירותיך! כולך נאה ומשובח. אבל מה, אי אפשר ליהנות ממך. נכנסתי אליך כחוש ויצאתי כחוש… וכך גם העולם הזה הגשמי, בלא תורה ומעשים טובים. הוא אולי נראה מפתה ופירותיו עסיסיים, אבל בסופו של דבר יוצאים ממנו בלא כלום.
היד הקפוצה, אם כן, מסמלת את תאוות האדם והאגו – "כל העולם כולו שלי הוא ואני נוחלו". על כן מצווה התורה: "לא תקפוץ את ידך" ו"פתוח תפתח את ידך" לאמור, התחבר לנשמתך, השתחרר מהאגו וכך תצליח לקיים את מצוות הצדקה באמת. ולא, לא כדאי שאת ידך הפשוטה תכיר לראשונה כשתבוא שעתך…
השקעתי בזה את הנשמה!
בעל התניא מבאר בכמה מקומות בספרו הגדול את מעלתה הגדולה של מצוות הצדקה, עליה אמרו חז"ל כי היא שקולה כנגד על המצוות, עד שכשהתלמוד ירושלמי מזכיר את המילה מצווה סתם, מבלי לציין למצווה מסוימת, כוונתו למצוות הצדקה, כך:
המצוות כולן מצרפות את הבריות ומבררות את העולם. כשהאדם נוטל ארבעת המינים הוא מתחבר אל ה' באמצעות המעשה שעושה בידו, כשקורא מגילה בפורים הוא מברר את כוח הדיבור שבפיו, אבל בצדקה – כאן זה אחרת לגמרי…
הרי את הכסף שברשותו, האדם הרוויח לאחר עמל רב, ביגיע כפיו ובזיעת אפו. הוא השקיע בו מחשבה, הכניס בו את נפשו. אם כן, כשהוא נותן ממנו לעני, הוא נותן לו יחד אתו את נפשו ומאודו והרי "יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו". ומלבד זאת, הכסף הזה הרי יכול היה לשמש עבור צורכי נפשו ואף על פי כן הוא נותן לאחר משלו. וזה מה שהופך את המצווה הזו, בצדק, לכה מיוחדת ולשקולה כנגד כל המצוות. כאן אנחנו לא מבררים את ידינו, את דיבורנו, או את כוח הילוכנו, אלא מעלים לקדושה את כל הווייתנו ומוסרים לאחר חלק מעצמנו. וזה אתגר גדול.
ה' מוריש ומעשיר
בגמרא מובאת אמרתו של רבי יהושע בן קרחה לפיה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודה זרה". אמירה חריפה וקשה זו מקפיצה אותנו לתמוה: מה פתאום עבודה זרה! גם אם חמור הדבר שלא נתן האיש צדקה, עדיין – מה בין זה לעבודה זרה? וברור שרבי יהושע לא משתמש בעבודה זרה באופן שרירותי רק כדי לזעזע אותנו, אלא ודאי יש איזשהו יסוד משותף לחטאו של המעלים עינו מן הדקה לחטא בעוון עבודה זרה, שהוא העומד בבסיס ההשוואה. אך מהו?
בכדי לגבור על האתגר והניסיון שבנתינה לאחר מממוננו, זה שהרווחנו ביושר ושעליו עמלנו, חייב היהודי להתחזק באמונה כי מי שנתן לו את פרנסתו הוא בוראו, לא כישרונו לבדו. הרי יש מוכשרים ממך ודלפונים, חכמים ממך המסתובבים רעבים. "לא לחכמים לחם". אז אל תטעה לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וזכור תמיד "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" ו"ברכת ה' – היא תעשיר"!
ואם כן, אם הכול מאתו "ואתה ושלך שלו", איך תשאיר אצלך את כל הכסף שבידך כאשר הנצרך משחר לפתחך? באיזו זכות תכלה ממון על "מלבושי כבוד וזבח משפחה", כאשר לאיש שמולך אין גרוש על הנשמה? האם הכסף הוא שלך?! הלוא הוא ניתן לך מתנה מאת בוראך! חלקו, אפוא, אינו אלא פיקדון, בכדי שתמסרהו בעת צורך לעני ואביון!
ואם אדם "מעלים עיניו מן הצדקה", אות הוא שאמונתו שמה' לבדו הפרנסה איננה שלמה. וזה כבר שמץ עבודה זרה…
כש"מכתב לאלוקים" הועבר לרוטשילד
האגדה מספרת על יהודי פשוט ודל אמצעים שעם הגיע בתו הבכירה לפרקה, תפס את ראשו בייאוש ושאל את עצמו "מאין יבוא עזרי"; כיצד אוכל לחתן את בתי בכבוד כאשר גם ליום-יום שלי אין לי כי אם בקושי ובצמצום. ניגש אל אשתו ושיתף אותה בדאגתו וזו אמרה מיד: מה לך ליפול לייאוש? הרי "שלושה שותפים באדם"; אני ואתה דלפונים כידוע, אך השותף השלישי "מסודר" היטב… פנה אליו ותבקש שייקח אחריות על הוצאות החתונה.
התיישב היהודי הפשוט וכתב מכתב מפורט לקב"ה בו פירט את מצבו הכלכלי העגום ומנה אחת לאחת את הוצאות החתונה הצפויות שעל פי חישובו הגיעו לסך 5000 רובל!
לאחר מכן הלך אל הדואר ושלשל את מעטפה ובה מכתבו, אלא שפרט אחד החסיר; הוא לא ציין את כתובת הנמען. כשראה הדוור את המעטפה חסרת הנמען, הוא פתחה וקרא את תוכן המכתב. כשסיים, אמר לעצמו – מכתב שכזה צריך להגיע אל הברון רוטשילד. הוא בעל לב רחום ובוודאי יוכל לעזור לכותבו. וכך המכתב לאלוקים מצא את דרכו אל ביתו של רוטשילד.
רוטשילד קרא את המכתב כשעל שפתיו חיוך ובמוחו עברה המחשבה כי נעים לדעת שמכתב לאלוקים מגיע לביתו. "בוודאי מלמד הדבר שהשכינה שורה בביתי"… רוטשילד נדהם מפשטותו של היהודי ומכתבו הישיר והכן לאלוקיו ואמר לגזבר שישלח צ'ק על סך 4000 רובל. "הוא אמנם מבקש 5000, אבל נראה לי שהוא קצת נסחף בגודל ההוצאות ו4000 גם יספיקו", הוסיף.
כעבור כמה ימים השמחה בבית היהודי הפשוט הרקיעה שחקים. "המכתב אל הקב"ה הוכיח את עצמו והנה הוא דאג שרוטשילד ישלח צ'ק שמן, ככה סתם, בלי שום סיבה נראית לעין!" אמר לאשתו בהתרגשות. בשבת הסמוכה עשה היהודי קידוש מכובד בבית הכנסת וחלק עם המתפללים את הנס המופלא שאירע לו בספרו על ישועת ה' בה חזו הוא ונוות ביתו במו עיניהם.
שנה אחר כך הגיעה גם בתו השנייה לפרקה ושוב הוא נתפס לעצב ודכדוך כשחשב על ההוצאות הרבות הכרוכות בחתונה אל מול מצבו הפיננסי שהיה בקרשים. כששיתף כדרכו את אשתו בדאגותיו היא השיבה לו בטון מאוכזב: אני תמהה עליך אישי היקר! וכי אינך זוכר שכשמשתפים את 'השותף השלישי', הוא מיד נכנס לתמונה, לוקח אחריות ומסדר עניינים? כתוב לו שנית ובקש את עזרתו.
וכך התיישב היהודי לכתוב מכתב נוסף לאלוקיו והלך לשלשלו בתיבה היעודה לכך בבית הדואר, ושב לביתו בתחושת הקלה גדולה. גם הפעם לא הוסיף היהודי כתובת נמען וכבשנה שעברה, הדוור הפנה את המכתב אל הברון הנדיב.
מיד כשפתח רוטשילד את המכתב הוא זיהה שמדובר במכתב נוסף מ"היהודי ההוא" שפנה לאלוקים בבקשת עזרה ומשום מה שלח אליו, אלא שהפעם הוא קראו בפנים זעופות וידע שלא ייתן לכותב ולו רובל אחד! היה בליבו על אותו יהודי אלמוני שקיבל ממנו 4000 רובל, אבל לא מצא לנכון להזמינו לחתונת בתו או למצער – לשלוח מכתב תודה אל מיטיבו…
אלא שאז צדו עיניו שורה בשולי המכתב ששינתה את יחסו באחת וכך נכתב בה: "ריבונו של עולם, יש לי עוד בקשה אליך: כשאתה שולח את הכסף, בבקשה שלא יהיה זה דרך רוטשילד. הוא לוקח לעצמו 20 אחוזים!".
מלבד הצחוק שגרמה השורה הזו לרוטשילד, היא נתנה לו "הארה" ופתאום הוא תפס שהצדק עם היהודי. הכסף שבידיו נועד בשביל שיעזור ליהודי דנן וליהודים אחרים. זה איננו כסף שלו, אלא כסף שהוא כבנקאי קיבל רק בשביל להעבירו לאחרים. צודק היהודי בהלינו על שלקחתי מהמגיע לו מאת ה' עשרים אחוז. מיותר לציין שרוטשילד סייע ליהודי כבקשתו והפעם, ללא לקיחת עשרים אחוזי 'העמלה'…
התחיל כחסד הסתיים ב'אקזיט'
סוחר שבעבר התגורר באנטוורפן והיה אתי בקשר קרוב, וכיום חי ברעננה, סיפר לי את הסיפור המופלא הבא: פעם הגיע אליו מאן דהו והציע לו לקנות ממנו אבנים חומות. "אין ל מה לעשות אתן" הוא דחה את ההצעה. כעבור זמן שוב נכנס בעל האבנים החומות ודחק בו לקנות ממנו את האבנים הללו, תוך שהוא מספר על מצבו הכלכלי העגום. כששמע ידידי הסוחר על מצוקתו, מיד הכריז "מזל וברכה" ושילם טבין ותקילין על האבנים חסרות השווי. לאחר שהאיש יצא את משרדו מאושר על הכסף שהגיע לידו, הניח הסוחר את האבנים שרכש בכספתו ושכח מהן.
הגיע ערב פסח, הסוחר עשה בדיקת חמץ במשרדו, פתח את הכספת ומצא שם את האבנים החומות ההן ששכבו משך חודשים ארוכים כאבן שאין לה הופכין. כמה דקות אחר כך נכנס אליו המלטש הקבוע שלו ושאל אם יש לו אבנים לליטוש. "הפרנסה קצת דחוקה לאחרונה, אז חשבתי אולי יש לך קצת סחורה שמחכה לליטוש…"
"כבר נעשתה באבנים האלה מצווה אחת, נעשה בהן מצוות צדקה נוספת", הרהר לעצמו הסוחר. "קח את האבנים האלה", אמר למלטש שפניו אורו, "אולי אוכל לעשות אתן משהו". הוא שילם על ליטושן של האבנים מראש ושכח מכל העניין.
עוברים כמה שבועות ואל משרדו נכנס המלטש, הפעם בכדי למסור את האבנים. כשהוא הניחן על השולחן, הסוחר כמעט והתעלף. הן ברקו והאירו באור יקרות. התברר שצבען החום לא היה אלא קליפה חיצונית, ומה שהתחיל כצדקה וחסד, המשיך כאחת העסקאות הרווחיות ביותר שעשה אותו סוחר מימיו!
מצדקה, כך מסתבר, לא מפסידים!
על ההיסטוריה של תאוות הממון
כפי שלמדנו לדעת, מצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות ושכרה בצדה, אך לעתים הקושי בקיומה אדיר והניסיון גדול. מלבד ההשקעה שהושקעה בכסף ומייצרת קושי בנתינתו, יש לרבים מאתנו גם תאוות ממון חזקה.
בכדי להבין את שורשה, נקדים ונזכיר את דברי הגמרא ביומא שכשראו חכמי ישראל שהיצר של עבודה זרה חזק ביותר וההתמודדות עמו קשה מנשוא, הם הצליחו להורגו ולבטלו. כיום, אנו תמהים איך חטאו ישראל שוב ושוב בעבודת אלילים, שמלבד היותה מהחטאים החומרים ביותר ומשלוש העבירות עליהן אנו מצווים "להיהרג ולא לעבור", היא גם נראית לנו מטופשת ואווילית, אבל אז הייתה להם משיכה חזקה ביותר. זו הייתה פשוט תאווה – ו"על תאווה אין שאלות" .
מבלי להיכנס לפרטי דברי הגמרא שם אודות הריגת אותו יצר, נשאל בכללות: כיצד אפשר לבטל יצר ולהורגו? הרי מדובר על כוח רוחני! כעין מלאך המבצע שליחותו. בשל שאלה זו מבואר בספרים, שלא הרגו את היצר לחלוטין, אלא המירו אותו ליצר אחר. החליפו תאוות עבודת אלילים בתאוות ממון. ומני אז והלאה, התגברה תאוות הממון עד שהכול מחזרים אחריו כאחוזי אמוק ומוכנים לעשות המון בשבילו. "ראיתי בחיי אנשים גדולים שהפכו לקטנים מאוד בגלל כסף", אמר לנו המשפיע ר' מענדל.
יחד עם זאת, יש לנו כוח נגדי לאותה תאווה. יש לנו קונטרה. אברהם חי חיים שכולם חסד, יעקב אבינו היה "ותרן" בממונו ונתן ממנו חומש, והם הורישו לנו את הרחמנות והגמילות חסדים בירושה. וכשמדובר ביהודי הזקוק לעזרה, שם אנחנו זוכרים שמדובר באחינו – "אחיך האביון" וממילא "אי אפשר שלא נרחם עליו", כדברי המהר"ל.
וכשנותנים צדקה, רואים ברכה! במדרש, המובא ברמב"ן, מובא על דברי ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" כך: כשם שאתה הווה עמי – כך אני הווה עמך. אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי, 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב', וכן להיפך חלילה. או ככלל הגדול אשר לימדונו חז"ל: "במידה שאדם מודד – בה מודדין לו".
וזהו שנאמר "פתוח תפתח"; שאם אתה פותח, אף הקב"ה פותח ידו ומאציל לך שפע של ברכה.
"זה הרכב של המנהל!"
יהודי בשם ר' חיים אליעזר רוזנפלד, מנהל את המוסד אותו הקים אביו לאחר השואה שנקרא בשם 'בית לפליטות'. המוסד יועד לבנות יהודיות צעירות שהיו בודדות וחסרות אמצעים והוא דאג לכל צרכיהן.
הוא סיפר את הסיפור המרגש והמצמרר הבא:
באחד הבקרים, מיד עם כניסתי למוסד, ניגשה אליי אחת המורות וסיפרה שאחת הבנות זקוקה בדחיפות לביגוד, אך אין לה את הכסף הדרוש לרכישתו. יכולתי להוציא את הכסף מכספי המוסד, אלא שהדבר כרוך בפרוצדורה מסודרת שתעכב את מסירת הכסף בכמה ימים, על כן החלטתי על אתר לתת לה מכספי האישי והוצאתי כמה מאות שקלים כדי שתוכל עוד באותו יום לרכוש לעצמה כמה בגדים חדשים.
בהמשכו של אותו יום יצאנו כולנו למסע לקברי צדיקים, כאשר בנות המוסד נסעו באוטובוסים ואילו אני נסעתי ברכבי כשאיתי אשתי ושלושת בניי. לאחר שהיינו בטבריה והתפללנו בקברו של רבי מאיר בעל הנס, יצאנו לכיוון מערת רבי שמעון ובנו. במהלך הנסיעה, התקשרה אחת הבנות ושאלה אם יש אפשרות שאעלה לאוטובוס שלהן ואומר איזה דבר תורה. נעתרתי. עצרנו בשול ועליתי לאוטובוס כשאת מקומי על יד ההגה תפס בני הגדול.
בזמן העצירה, ירדה אחת הבנות אל רכבנו ואמרה: "אני רוצה את נפתלי". נפתלי זה בני בן השנתיים שישב מאחור במושב הבטיחות. למרות שאשתי אמרה לה די ברור שתשאיר אותו באוטו, היא פתחה את חגורתו ועלתה אתו לאוטובוס, כאילו לא שמעה את אשתי. כעסתי בתוכי, אך לא אמרתי דבר.
באוטובוס נטלתי את המיקרופון ודיברתי על רבי שמעון, רבי אלעזר ואליהו הנביא כשפניי לסוף האוטובוס, ובשלב מסוים הבחנתי שהרכבים שנסעו מאחורי האוטובוס עצרו את נסיעתם והאנשים יצאו מן הרכבים נסערים. ואז שמעתי כמה בנות שצועקות: "זה הרכב של המנהל!"
ירדתי מהאוטובוס וראיתי שאירעה תאונה ורכב נכנס ברכבנו בעוצמה. מהרכב השני הוציאו אנשים והשכיבו אותם על הרצפה… ליבי התפלץ מדאגה לשלום אשתי וילדיי, כאשר חשבתי גם על הגרוע מכל. רצתי לרכב וראיתי שאשתי נפגעה, עוד לא ידעתי מה מידת פציעתה, משה בני בן השמונה נפצע על יד עינו שהתנפחה ובני הגדול קיבל כמה מכות יבשות קלות יחסית. ואז הסתכלתי על מקום מושבו של נפתלי בני הקטן וראיתי שלא נותר ממנו כל זכר. המכונית שהתנגשה ברכבנו נכנסה בדיוק במקום שלו ומחצה אותו לחלוטין. התחלחלתי מהמחשבה מה היה קורה אילו אפרים היה בכסא התינוק בעת התאונה, ולא על האוטובוס בידיה של אותה בחורה שהכעיסה אותי קודם…
ומי הייתה אותה בחורה? זו שבבוקר אותו יום נתתי מכספי בכדי שתקנה לעצמה בגדים. במו עיניי ראיתי את התממשות הכתוב: "וצדקה תציל ממוות".
הבה נתחזק במצוות הצדקה ונזכה במהרה לקץ גלותנו בביאת משיחנו, ש"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"!
